תורת היַחֲסוּת הכללית של איינשטיין הִצליחה להסביר הכול. עד התגליות שזיעזעו אותה: שהיְקום אינו סְטָטי אלא מתרחב; ושיש עוד אין-ספור גָּלַקסיוֹת פְּרט לזוֹ שלנו. אז מהו הנעלם החסר במִשוואה?
כתבה: בת-שבע וגון-גלמידי, גליליאו צעיר
לפני שנים לא רבות כל כך חי נער צעיר ובלִבּו חלום אחד גדול: להבין את מִסתורי היְקום. הנער למד וחקר, שקע במחשבות, דמיין דמיונות ושאל שאלות. הוא לא ויתר עד שהיה למדען המפורסם ביותר בעולם: אַלבֵּרט איינשְׁטיין. גם כשכבר היה מדען מפורסם, חלומו הגדול נשאר: לתאר את כל מה שנמצא ביקום שלנו – מיליארדֵי הגלקסיות, הכוכבים והכוחות הפועלים ביניהם, בעזרת מִשוואה אחת יפה ופשוטה. ואם איינשטיין רוצה, איינשטיין מצליח. אמממ… כמעט.
זו פשוט גֵּאוֹמֶטריה
איינשטיין הגה תֵּאוֹריה נהדרת שנקראת “תורת היַחֲסוּת הכללית”. היחסות הכללית היא בעצם הַרְחבה של תאוריית הכְּבידה של ניוּטוֹן, המתארת את כוחות המְשיכה בין עֲצָמים בעלי מָסה (חומר). תאוריית הכבידה של ניוטון מסבירה כיצד אנחנו נמשכים לכדור הארץ (ולכן יש לנו משקל), כיצד הירח נמשך לכדור הארץ (ולכן מַקיף אותו) וכיצד כדור הארץ נמשך לשמש (ולכן מַקיף אותה). רק סוד אחד גדול הֶאפיל על התאוריה של ניוטון: איש לא ממש הֵבין את פִּשרוֹ של כוח הכבידה המִסתורי הזה, הפועל על כל העצמים ביקום.
ואז הִגיע איינשטיין, ובעזרת תורת היחסות הכללית שלו הצליח להסביר את כוח המשיכה – פשוט על ידי הגֵאוֹמֶטריה של היקום: אין שום כוח כבידה מסתורי שמנסה להדביק את כל הכוכבים או הגלקסיות, הם פשוט משנים את המִבנה (הגאומטריה) של המֶרחב עצמו.
זה הולך ככה: כוכב שנמצא בחלל מעקֵם את המרחב סביבו, ולפיכך כל מי שנקלע לאזור יֵלך בעקבות העקמוּמיוּת ויתנהג כנמשך לכיוון של מרכז הכוכב. הרעיון פשוט: נסו לקחת כדור כבד ולהניח אותו על מִזרָן. הכדור מעקם את המזרן ויוצר שְׁקַעֲרוּרית סביבו. עכשיו נסו להניח כדור כבד נוסף לידו. גם הכדור השני יוצר שקערורית סביבו. ואם הכדורים קרובים מספיק, הם “ייפּלו” זה לתוך השקערורית של זה ויתקרבו עד שייצמדו! ככל שנניח כדור כבד יותר, כן השקערורית שתיווצר סביבו תהיה גדולה ועמוקה יותר. כך זה גם בעולם הכבידה: כוכבים מָסיביים מעקמים יותר את המרחב סביבם, ולכן כוח המשיכה שלהם חזק יותר.
אם היחסות הכללית נכונה, חשב לעצמו איינשטיין, הרי היא מנבּאת את קיוּמוֹ של הכוכב ההָזוּי ביותר ביקום: כוכב מסיבי וצפוף כל כך עד שבמקום לעקם את המרחב סביבו הוא ממש “קורע” אותו! מדמיינים מה יקרה אם תניחו על המזרן כדור טניס קטן שמשקלו מאה טונות? הכוכבים הקטנים והצפופים האלה פשוט יוצרים “חורים” בחלל. כשעצמים נופלים אל תוך ה”חורים” האלה, כבר אין להם סיכּוי לצאת משם. אפילו האור, הנע במהירות של 300 אלף קילוֹמֶטרים בשנייה, אינו יכול להימלט מ”החורים” האלה. ואם אין אור שמגיע מהם, הם יהיו תמיד שחורים, כי אי אפשר לראותם. זו הסיבה שהם זכו לשם “חורים שחורים”.
אין עוד שום דבר
בעקבות תַּצפּית שנערכה בעת ליקוי חמה והתיישבה עם הניבּוי של תורת היחסות הכללית, ב-7 בנובמבר 1919 דיווח העיתון “טיימס” מלונדון: “מהפכה במדע, תאוריה חדשה של היקום, קרסו רעיונותיו של ניוטון!” – ואיינשטיין נהיה בִּן-לילה סוג של מדען-סלבּ מוכּר בכל העולם. העולם חגג, אבל שאלה אחת קשה ועקשנית לא הפסיקה להציק למדען הגדול.
באותם ימים לא היו הטֵלֶסקוֹפּים משוּכללים כל כך, ואַסטרוֹנוֹמים יכלו לראות רק את הכוכבים הנמצאים בגלקסיה שלנו – גלקסיית שביל החלב. לאיינשטיין לא הייתה דרך לדעת שמלבד שביל החלב יש עוד מיליארדי גלקסיות. מבחינתו, היקום הוא הגלקסיה שלנו, ואין שום דבר מלבדו. אמנם הכוכבים בגלקסיה נעים סביב מרכזה, אבל המבנה הכללי של הגלקסיה נשמר, ומפות הכוכבים ששׂרטטו אסטרונומים לפני מאות שנים לא השתנו מאז. אז מה הפלא שאיינשטיין התעקש להאמין כי היקום כולו סְטָטי?
כוח מוזר ומסתורי
כאן בדיוק הבעיה: אם יש כוכבים רבים כל כך ביקום, הרי הם צריכים להתקרב זה לזה בגלל הכבידה. מה זה אומר? שהיקום אינו יכול להיות סטטי. על פי חוקי הכבידה הידועים, הכוכבים לא יעצרו עד שייפּלו ויתרסקו זה על זה והיקום כולו יקרוֹס לתוך עצמו. אז איך ייתכן שהיקום בכל זאת אינו מָצוי בתהליך של קריסה?
חִשבו על זה כך: אתם רואים עצם שעף באוויר ואינו נופל, מיד תסיקו שקיימות שתי אפשרויות – שמישהו זרק אותו במהירות גדולה למעלה וכרגע עדיין הוא נע למעלה בעקבות הזריקה; או שמחובר אליו מנוע קטן, וזה כל הזמן מפעיל עליו כוח ואינו נותן לו ליפול. אלה גם שתי האפשרויות של היקום שלנו: הוא נמצא עכשיו בתהליך של התפשטות והתרחבות בעקבות כוח קַדמוֹני עצום שהופעל עליו; או שקיים כוח מניע מסתורי שפועל נגד כוח הכבידה.
האפשרות הראשונה כמובן מנוגדת לגמרי לרעיון היקום הסטטי – היא מדברת על יקום שנמצא בתהליך של התפשטות. איינשטיין העקשן, שהאמין לגמרי ביקום סטטי, בחר מיד באפשרות השנייה. הוא הוסיף למשוואה שלו, המתארת את הכוחות ביקום, כוח מוזר ומסתורי, והגדיר אותו “כוח דחייה” שמנוגד לכוח המשיכה.
האם אתם חושבים שאיינשטיין היה מרוצה מהתוספת הזו? לא ממש. מדענים אינם אוהבים כוחות “מסתוריים” שצצים להם סתם כך. אבל לאיינשטיין לא הייתה בְּרֵרה. זו הייתה הדרך היחידה שהוא יכול להמשיך להאמין בה כי היקום סטטי וגם כי תורת היחסות הכללית שלו נכונה.
מתרחב ומתפשט בקצב מסחרר
עברו השנים, הטלסקופים הלכו והשתכללו, ומדענים יכלו לראות רחוק יותר וברור יותר. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת התגלו אין-ספור גלקסיות נוספות מלבד שביל החלב שלנו, וחֵקר היקום הִגיע לשיאים חדשים.
איינשטיין עקב בדְריכוּת אחר כל התגליות המעניינות האלה, אבל הוא בהחלט לא ציפה לתגלית המרעישה של האַסטרוֹנום וֶסטוֹ סְליפֶּר – תגלית זו זיעזעה את כל עולמו: סליפר גילה שהגלקסיות ביקום כל הזמן מתרחקות זוֹ מזוֹ!
מלבד זה, כמה שנים לאחר מכן גילה האסטרונום הידוע אַדווין האבּל כי ככל שהגלקסיה נמצאת במרחק גדול יותר מאתנו, כן היא מתרחקת במהירות גדולה יותר. התגלית הזו לא הוֹתירה מקום לסָפֵק: היקום שלנו לגמרי לא סטטי, הוא מתרחב ומתפשט בקצב מסחרֵר.
איינשטיין, על אף היותו עקשן, היה גם אדם צָנוע שידע להודות בטעויות שלו. אילו רק בחר באפשרות הראשונה הוא יכול לנבֵּא בעצמו את התפשטות היקום ולא היה צריך להוסיף את כוח הדְּחייה המוזר הזה לתאוריה היפה שלו. “זו הטעות הגדולה ביותר של חיי”, הודה איינשטיין בעצב, והוציא אותו מיד מהמשוואה. הסיפור הזה יכול להסתיים כאן, אבל המדע מרתק הרבה יותר מכל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין…
חוזרים לאיינשטיין
גם אם היקום שלנו מתרחב והגלקסיות מתרחקות זו מזו, קיימת השפעה חזקה של כוחות הכבידה בין הגלקסיות. כוחות הכבידה האלה הפוכים בכיוונם לתנועת הגלקסיות, ולכן אמורים כל הזמן להאֵט את מהירותן.
נחזור לדוגמה הקודמת של עצם שאינו נופל, אבל הפעם נבחר באפשרות הראשונה – מישהו זרק אותו במהירות גדולה ועדיין הוא עולה בעקבות הזריקה. גם אם תזרקו כדור הכי גבוה שאתם יכולים – מהירותו תקטן כל הזמן בשל משיכת כדור הארץ, וברוב המקרים ייעָצר הכדור לבסוף וייפול בחזרה (אלא אם כן תעיפו אותו במהירות של קצת יותר מארבעים אלף קילומטרים לשעה, ואז הוא יצליח להיחָלץ מכוח המשיכה של כדור הארץ).
במשך שנים חיפשו אסטרונומים עדוּיוֹת שיאשרו את הֶאָטת הגלקסיות, אבל בשנת 1998 היו כולם בהֶלם מוּחלט מאחת התגליות המוזרות ביותר בכל הזמנים: לא זוֹ בלבד שהגלקסיות אינן מאִטות, אלא שהן מאיצות! כלומר הן בורחות זוֹ מזוֹ במהירות שהולכת וגדלה כל הזמן! מתברר שהיקום שלנו מתפשט ומתרחב בתְאוּצה אַדירה.
מאז המדענים מנסים להסביר את התאוצה המוזרה הזו בכל מיני תאוריות שונות ומשוּנוֹת. כדי שהגלקסיות יתרחקו בתאוצה זו מזו דרוש כוח דחייה אדיר שיגבר על כוח המשיכה ביניהן. אולי שמעתם במקרה על כוח כזה?
ובכן, במציאות שגוברת על כל דמיון פיזיקאים רבים סבורים כיום כי “הטעות הגדולה של איינשטיין” היא בדיוק מה שהם מחפשים! אותו כוח דחייה שאיינשטיין הוסיף בלית ברֵרה למשוואותיו ולאחר מכן גרם לו מבוכה – מתאים בדיוק לחוקרים החדשים. מעניין מה היה איינשטיין חושב על זה…
אז איך הסיפור הזה מסתיים? כרגע איש אינו ממש יודע. טובי המדענים בעולם יושבים ברגע זה ומנסים להגשים את החלום הגדול של איינשטיין – להבין את היקום שלנו. האם זה יקרה אי-פעם? האם המוח שלנו חכם מספיק בשביל זה? מבטיחים לעדכּן אתכם כשיהיו התפתחויות מעניינות.
הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר 2014 של גליליאו צעיר
רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה
עוד בנושא באתר הידען:
- ניצחון לאיינשטיין אחרי ששני כוכבים העמידו במבחן את תורת היחסות
- האם אשתו הראשונה של איינשטיין חיברה איתו בחשאי את תורת היחסות?
- האם ניתן לחוש את התארכות הזמנים מתורת היסחות של איינשטיין?
16 תגובות
נכון שהגלקסיות מתרחקות זו מזו, אבל גלקסיית אנדרומדה דווקא מתקרבת לשביל החלב שלנו וההתנגשות איתה בלתיי נמנעת.
הטעות הגדולה ביותר של המדע בכלל הוא שהמניפולציה שעושים מתבצעת על משהו חיצוני.
זאת הסיבה שאנו לא יכולים להתייחס לתוצאות באופן אובייקטיבי.
האמת היא שאין דבר כזה אובייקטיבי, אך אם היינו יכולים לבצע (מה זה היינו, זה קורה, הפרדיגמה הזו החלה) מניפולציות, שינויים, שכלול וחקירת עצמנו, אז היינו יכולים להגיע לתוצאות שכל פעם אמנם היו משתנות, אך גם קרובות יותר לאמת.
מדוע? מכיוון שככל שנדע או יותר נכון נשיג את שורש הדבר, כך נהיה קרובים יותר לאמת.
והשורש הזה לא יושג אלא על ידי שינוי האדם.
כייף לקרוא.
שמוליק,
בגדול, כן. ההבדל בין גיאומטריה קוונטית לקלאסית היא שגיאומטריה קוונטית עושה פלקטואציות וסובלת מאי-ודאות. כמובן שפרט קטן זה גורם לפעמים להתנהגויות פיזיקליות שונות בתכלית, כשם שאי-ודאות במיקום חלקיק הופכת את כל הפיזיקה הקלאסית על פיה ומביאה אותנו לתופעות קוונטיות. צריך להזהר בשימוש במונח “גלי גרביטציה” מפני שגלי גרביטציה הינם תופעה קלאסית לחלוטין, כמו גלים אלקטרומגנטיים. הקוונטיזציה היא בכך שניתן להבין גלים אלה גם כחלקיקים (גרביטונים) ולא רק בהפרעות שנעות בוואקום. כמו ההבדל בין גלים אלקטרומגנטיים בתורה הקלאסית לבין פוטונים במכניקת הקוונטים.
לא קראתי את ה”יקום האלגנטי”, אבל סביר להניח שהדברים מוזכרים שם, אולי בצורה הרבה יותר ברורה ממה שאני יכול לתאר.
אלבנטזו,
תודה רבה על תשובתך. אני אקרא אותה כמה פעמים בכדי להבין את התשובה טוב יותר 🙂
אם אני מבין נכון, אותן פלקטואציות (גלי כבידה?) שאמורות להתרחש לכשאנו בוחנים איזור בחלל בדיוק רב בתחום זמן קצר, כתוצאה מאי הוודאות, שעדיין לא הבחנו בהם, הן הן נקודת השבר בין מכניקת הקוונטים ליחסות?
אם אינני טועה, בריאן גרין כתב משהו על כך ביקום האלגנטי
שמוליק,
כתבתי לך תשובה אך היא לא התפרסמה עדיין. לא ברור לי למה. מקווה שהעורך ישחרר אותה בקרוב.
שלום שמוליק,
שתי השאלות ששאלת הן טובות, ולמרות שיש להן תשובות, הן קשות ואני לא כל כך אופטימי בנוגע ליכולתי להעביר לך אינטואיציה פיזיקלית. אני מקווה שאצליח במידת מה.
1. נתחיל דווקא מהשאלה השנייה. נסתכל דווקא, כפי שצפית שאעשה, על אינטראקציות אלקטרומגנטיות. שני חלקיקים טעונים יושבים והכוח החשמלי ביניהם מתבטא בזה שהם זורקים פוטונים אחד על רעהו, שמעבירים ביניהם תנע. נסתכל על בעיה חד מימדית. אתה שואל כיצד תתכן משיכה – כלומר, אם אני זורק עליך פוטון הוא חייב להעביר לך תנע שכיוונו ההיפך ממני, ולכן לדחות אותך. טעות זו נובעת משימוש באינטאיציה קלאסית לבעיה קוונטית. ברי במכניקת הקוונטים מיקום ותנע אינם חלופיים, כלומר איננו יכולים לדעת את שניהם בו זמנית. נניח שאנו יודעים את תנע שני החלקיקים לפני האינטראקציה. אזי איננו יודעים מה מיקומם זה ביחס לזה ולא ניתן לומר שמסלול ביניהם חייב להעביר תנע בכיוון כזה או אחר. דרך אחרת להגיד אותו הדבר היא שפוטון וירטואלי העובר בין החלקיקים אינו מחוייב למסלול פיזיקלי קלאסי (הוא אפילו לא מחויב לקיים את משוואות התנועה של פוטון) ולכן אין מניעה שיעביר תנע מושך או דוחה. אם אתה מכיר את השפה של דיאגרמות פיינמן, זה אולי יקל עליך. אם תצייר דיאגרמה של שני חלקיקים טעונים המחליפים ביניהם פוטון, תראה שלפוטון ביניהם יכול להיות כל תנע אפשרי. אני יודע שההסבר הוא קצת יותר מתמטי מאשר פיזיקלי, אבל בשורה התחתונה – החלקיקים הוירטואלים המועברים בין המטענים אינם מחויבים למסלול קלאסי ולכן לא חייבים להיות בעלי תנע המצביע מהחלקיק הראשון אל השני. מקווה שזה קצת הבהיר.
2. גרביטונים ועיקום המרחב אחד הם. אם חשבת שבתשובה הקודמת היה יותר מתמטיקה מפיזיקה, חכה למה שהולך לבוא עכשיו.
ביחסות כללית הכבידה היא גיאומטריה. היא נקבעת לפי טנזור (שזה מבנה מתמטי שמכיל מספר פונ’ שקשורות ביניהן בצורה מסוימת) שנקרא טנזור המטריקה. הטנזור מכיל את המידע על הגיאומטריה והגיאומטריה היא שיוצרת את אשליית הכוח הגרביטציוני. בעת ביצוע קוונטיזציה, טנזור המטריקה הופך לשדה. כלומר, כשם שבתורת שדות (הגרסא המודרנית של מכניקת הקוונטים) אלקטרונים, גלואונים, פוטונים, קווארקים וכו’ מתוארים על ידי שדה אשר נמצא בכל המרחב ושלשיאים בו אנו קוראים חלקיקים, כך גם המטריקה. בכבידה קוונטית המטריקה היא שדה עם ספין 2 (את הספין ניתן למצוא בקלות משיקולים של התנהגות תחת סימטריה) וגם לקוונטות שלו אנו מתייחסים כאל חלקיקים – הגרביטונים.
יש הבדל בין שני התיאורים – מן הסתם, בדיוק כשם שיש הבדל אין אלקטרומגנטיות קלאסית וקוונטית. אם לא היה הבדל, לא היה מעניין אותנו למצוא תורת כבידה קוונטית. אבל מבחינת האינטואיציה אני לא חושב שצריך לעשות הבדלה חדה כמו שאתה אומר. בפיזיקה קלאסית ברור שהמטריקה היא ביטוי לגיאומטריה ושהגיאומטריה מייצרת אשליית כוח. בפיזיקה קוונטית, ניתן עדיין להשתמש באינטרפרטציה זאת. עדיין אפשר לחשוב על השדה שהגדרנו בתור משהו שמגדיר גיאומטריה (הוא מקיים את אותן תכונות ואותן משוואות) ולכן גם כאן כל האינטראקציות שהוא יוצר הן גיאומטריות. ההבדל הוא שבבעיה הקלאסית יש פתרון למשוואות וזהו. כל החלקיקים תמיד מצייתים לו וזהו. כלומר, הגיאומטריה קבועה ואין דבר כזה שחלקיק ילך נגד הגיאומטריה. בבעיה הקוונטית זה לא המצב – המטריקה שלנו – החלקיק ספין 2, הוא עצמו שדה קוונטי וככזה הוא עושה פלקטואציות. אמרנו גם שחלקיקים וירטואלים בכלל לא חייבים לקיים את משוואות התנועה הרגילות, אז בבעיה הקוונטית יתכן גרביטון סורר שלכאורה ישבור את הגיאומטריה. כלומר, אפשר הבחלט לתת לכבידה קוונטית אינטרפרטציה של גיאומטריה אבל זו תהיה גיאומטריה שעושה פלקטואציות – גיאומטריה קוונטית. תחשוב על משולש שהצלעות שלו סובלות מאי-ודאות. או צורה שיש סיכוי סופי ששני קווים מקבילים בה יפגשו לרגע. אני חושב שאלה ההסברים ההיוריסטים הכי טובים שאני יכול לתת מבלי להכנס למתמטיקה של הבעיות.
אלבנטזו,
סליחה על ההקפצה אך אשמח לשמוע את דעתך בנוגע לשאלתי.
אני יודע שאין בידינו תיאוריית כביסה קוונטית סדורה אבל במידה וקיימים גרוויטונים:
האם עצם קיומם מייתר את ההסבר של תורת היחסות לכך שהמשיכה נגרמת כתוצאה מעיקום?
לחילופין, כיצד בדיוק הגרוויטנים אמורים לייצר משיכה? פוטון, המתנגש באטום, ולא נבלע בו, מוסיף לו תנע לאטום ומזיז אותו, אז איך אמורה להתרחש המשיכה?
אני מניח שאוכל לשאול את אותה השאלה לגבי משיכה אלקטרומגנטית אלא שבמקרה דנן קיימת תיאוריה מוצלחת הטוענת שמשיכה אינה כוח.
תודה!
שמחתי לשמוע זאת שמוליק 🙂
יוסי.
בעניין החור השחור. אם איני טועה כוונתך למאמר שלא טוען שלא נוצרים חורים שחורים, קשה להכחיש שיש חורים שחורים כי יש מעקב אחר קיומם. המאמר אליו אני מתכוון שולל אפשרות של יצירת חור שחור מקריסה גרביטציונית של שמש עם מסה גדולה מדי, כלומר אינו פוסל היווצרות חורים שחורים בדרכים אחרות.
לגבי תורות מפליגות על קוסמולוגיה רחוקה (כולל המפץ הגדול) גם לי נראות מפוקפקות משום שהיכולת שלנו למדוד עצמים רחוקים במקום ובזמן קטנה מאוד.
תודה אורי, נהניתי מהסרט
אלבנטזו,
אני הולך לעשות יהודה ולשאול שאלה שכבר שאלתי כאן אלא שאצלי הסיבה היא ששכחתי את ההסבר שניתן לי (אני חושב שע״י צבי) ולא כי אני מקווה לשמוע *הפעם* את התשובה שבא לי.
אם קיימים גרוויטונים:
האם ההסבר של תורת היחסות לכך שהמשיכה נגרמת כתוצאה מעיקום המרחב אינו נכון?
כיצד בדיוק הגרוויטנים אמורים לייצר משיכה? פוטון, המתנגש באטום, ולא נבלע בו, מוסיף לו תנע לאטום ומזיז אותו. אני מבין שאין בידינו כבידה קוונטית אבל האם יש רעיון כלשהו למכניזם המשיכה?
בזמנו תהיתי לגבי המכניזם בו הגרוויטון (אם קיים) בורח מחור שחור ולשמחתי לזה יש תשובה (לא שאני מבין אותה לגמרי)
http://imagine.gsfc.nasa.gov/docs/ask_astro/answers/980601a.html
מריו גורס שאיינשטיין מעולם לא אמר “זו הטעות הגדולה ביותר של חיי”, וזו המצאה של גאמוב הבדחן משלישיית אלפר ביתה גאמוב.
יוסי
מסכים איתך.
התכונן לכך שמגיבים מסויימים יתקפו אותך רק על הבעת רעיונות אלה ולפעמים בצורה עלובה. מחזיק לך אצבעות בשעותיך הקשות!
כל טוב
סבדרמיש יהודה
כרגע היווצרות חור שחור בבחינה ע”י פרופסורית mercini מארה”ב שהרוב דוחים אותה אך לא ראיתי מאמר ענייני.
לפיכך המפץ הגדול אולי בסכנה שכן גם הוא החל בסינגולריות. לפיכך הנושא האם היקום מתפשט קצת פתוח, למרות שסביר שהרוב כאן יפתחו בקיטונות על השטויות. נכון: התאספו הרבה ראיות ליקום המתפשט.בעיקר: האבל, תצפית עיקום המרחב, משוואות פרידמן, הרעש מהמפץ הגדול שאסף הלווין COBE.
גם נושא אחידות נוסחת הכבידה למרחקים גדולים לא ברור, שכן כרגע מחוייב הכנסת חומר אפל ע”מ להתקזז עם הראיות והתצפיות. הכנסת חומר אפל ותנועת הכוכבים הנראים מסתדרת לנו. ייתכן מאד שהכבידה משתנה בתלות במרחק וגם זה משפיע על איך אנו רואים את היקום, לעומת מה שקורה שם באמת.
אני רוצה להמליץ על פרק נפלא על אלברט איינשטיין:
https://www.youtube.com/watch?v=n-YWVOG_L4M