סיקור מקיף

מסויוז עד צ'לנג'ר

נס בחלל – אפולו 13 נקלעה למצוקה חמורה וחזרה בשלום. לקולומביה לא ארע נס דומה

 

תא הנחיתה של החללית אפולו 13 כפי שצולמה בשנת 2014 בתצוגה במרכז החלל קנדי בפלורידה. צילום: shutterstock
תא הנחיתה של החללית אפולו 13 כפי שצולמה בשנת 2014 בתצוגה במרכז החלל קנדי בפלורידה. צילום: shutterstock By Juan Camilo Bernal

הטיסה הראשונה לחלל, של הקוסמנאוט הרוסי יורי גאגארין, ב-12 באפריל ,1961 ואחר כך של ממשיכיו, רוסים ואמריקנים, הדביקה את העולם בהתלהבות אינסופית. הנה החלל נכבש, הנה האדם פרץ מגבולות כדור הארץ אל מרחבי היקום. איש לא עצר אז לשאול, באיזה מחיר ייכבש החלל. תאונות קורות, תמיד – באוויר, בים וביבשה. זו היתה רק שאלה של זמן עד שתאונות יתרחשו גם בחלל, אבל הטבע האנושי, הסקרנות, ובעיקר האמונה בכוחו של המדע, שהגיע לשיא הישגיו, הביסו את החרדה, או לפחות דחקו אותה לתת ההכרה.

אסון המעבורת קולומביה, אתמול, ועל סיפונה גם הישראלי אילן רמון, לא היה הראשון בחלל. התאונה הראשונה, של אפולו ,1 לפחות התאונה "הרשמית" הראשונה, כי בברית המועצות הסובייטית של אז נהגו להסתיר תאונות. היום כבר די ברור שארעו שם כנראה כמה אסונות חמורים, אך הערפל טרם הוסר. למרבה האירוניה, אסון אפולו 1 התרחש על הקרקע, ב-28 בינואר ,1967 אפילו לא בשעת הספירה לאחור לקראת טיסה, אלא בשעת תירגול לקראת טיסה שעתידה היתה להמריא ב-21 בפברואר 1967.

באסון ניספו שני אסטרונאוטים ותיקים, וירג'יל גריסום ואדוארד וייט, והטירון רוג'ר צ 'פי. "אש בחללית", הספיק אחד מהשלושה לצעוק במערכת הקשר הפנימית, לפני שלהבה אדומה אפפה את אפולו. בעת שפרצה השריפה הקטלנית היו השלושה קשורים למושביהם. האפשרות היחידה שלהם להיחלץ היתה אולי אילו משתחררים בזריזות מהמושבים ופותחים את האשנבים של החללית, אך האש פרצה במהירות כה רבה שהם לא הספיקו לזוז.

כבאים חשו אל החללית במעלית של מגדל השילוח, אך לא יכלו להושיע את הלכודים. רק לאחר שהעשן התפזר הצליחו צוותי החילוץ לפתוח את האשנבים וראו מראה נורא: את גוויותיהם החרוכות של שלושת האסטרונאוטים, קשורות למושבים. עברו עוד כמה שעות עד שאפשר היה להוציא את הגופות. סיבת האסון היתה כפי הנראה התנאים על כן השיגור – חמצן נקי, ודי היה בניצוץ מאחת ממערכות החשמל כדי לגרום להתלקחות כללית.

העולם כולו נדהם. גם ברית המועצות השפתפה בכנות בצערה של ארצות הברית, באחוות חלוצי חלל. ארה"ב היתה שרויה בהלם, הוקמו ועדות חקירה, התקיימו הלוויות ממלכתיות, האסטרונאוטים המתים והמשפחות האבלות הפכו לגיבורי האומה. ולמרות שנשאלו שאלות על עתיד תוכניות החלל, עד מהרה הובהר שכיבוש החלל יימשך, כשם שתאונות מטוסים בראשית התעופה לא מנעו את התפתחות התחבורה האווירית.

אדוארד וייט היה הראשון שריחף בחלל, ביוני ,1965 בטיסת ג'מיני. וירג'יל גריסום היה ידוע יותר. עד למותו הוא הספיק לטוס פעמיים לחלל. לפני כן היה גיבור מלחמת קוריאה וטייס ניסוי מצטיין.

לא עברו אלא ארבעה חודשים, ועוד בטרם פג הלם אסון אפולו, והנה התרחש אסון שני, הפעם לרוסים. היום: .26.4.67 הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב עמד לסיים את משימתו בחלל, בחללית סויוז .1 האסון ארע בעת החזרה לכדור הארץ, אך שלא כמו במקרה של המעבורת קולומביה, התקלה לא ארעה ברגע הכניסה לאטמוספירה, אלא בגובה נמוך, כשבעה ק"מ מעל לאדמה. התברר שהמצנח, שהיה אמור להאט את מהירות נפילתה של החללית, כבליו הסתבכו והחללית האיצה במהירות אדירה והתרסקה. קומארוב הספיק קודם לכן לטוס לחלל ולחזור בשלום, עם החללית הענקית ווסחוד .1
ארבע שנים של חסד עברו על חלוצי החלל, ארבע שנים שדי בהן להשכיח, ולו במעט, את רישומי האסונות. ואז ב-30.6.1970 באה עוד מהלומה. טיסת סויוז 11 הסתיימה באסון, לאחר שהקוסמונאוטים שהו 24 ימים בחלל. סויוז 11 שולחה מבסיס החלל בקזאחסטן והוצמדה לתחנת החחל הבלתי מאוישת סאלי וט. החללית אמנם נחתה על הקרקע, אך כשצוות החילוץ נכנס לתאם של הקוסמונאוטים, התגלו גיאורגי דוברובלסקי, ויקטור פאצאייב וולאדיסלאב וולקוב ללא רוח חיים. הם היו רתוקים עדיין למושביהם. מכיוון שהרוסים לא נידבו פרטים על האסון, שיערו מדענים במערב שסיבת המוות היתה בתקלה במגן החום, שהיה אמור להגן על השלושה בעת שובם לאטמוספירה.

לפי הדיווחים מאזור הנחיתה, לא ארעו תקלות מכניות בעת שובה של החללית לכדור הארץ. לפי השערות נוספות, מערכות גופם של השלושה לא עמדו במאמץ הכביר לאחר 23 ימים של חוסר משקל בחלל. ההנחה היתה שהשלושה איבדו את הכרתם בחלקיק שניה. לאחר ארבע דקות של דממת אלחוט, שבמהלכן עברה החללית את מחסום הקול ונכנסה חזרה לאטמוספירה, לא חודש הקשר והיה ברור שארע דבר נורא. השלושה זכו לקבורה ממלכתית, כמו קודמם, ולדימיר קומארוב.

אחר כך חלה הפוגה די ממושכת באסונות בחלל – 16 שנה. טיסות לחלל כבר הפכו לדבר שבשגרה, אמנם שידרו אותן בשידור חי, אך העולם כבר לא עצר את נשימתו בעת השיגור או הנחיתה. העולם פשוט התרגל. ואז בא היום הנורא מכל, טרגדיה שכל מי שהיה עד לה, לא ישכח אותה לעולם. היום, .6 28.1.198 מעבורת החלל צ'לנג'ר עומדת לצאת למשימה מכף קנדי. עד אותו יום רשמה ארה"ב 55 טיסות מאוישות מוצלחות. האסון היחיד עד אז ארע על הקרקע ולאמריקנים לא היה ספק שהלקח נלמד, וכל בורג נבדק אלף פעמים, ומן הנמנע שתקרה תאונה נוספת. אלפים באו בכל זאת לאתר השיגור, כמו לפיקניק, כדי לחזות בעוד פרק בהיסטוריית החלל המפוארת של ארה"ב. הפעם עמדו להמריא שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונואטית ג'ודית רזניק, היהודיה הראשונה בחלל, ששנתיים קודם לכן טסה במעבורת דיסקברי.
הכל התרחש בהרף עין מבעית. אלפים באתר השיגור ומיליונים אחרים מול מסכי הטלוויזיה צפו בנינוחות במעבורת הענקית, שאליה צמודים הטילים ומיכלי הדלק, ממריאה אל על. נשמעו מחיאות כפיים, קריאות התלהבות. עוד רגע-שניים וההמון עמד להתפזר. באותה שניה הגיעה החללית לגובה 16 ק"מ, ואז לפתע אפף אותה כדור אש עצום והמעבורת המתפרקת צללה אל האוקיינוס.

למחרת היתה הכותרת ב"מעריב" – "אימה בחלל: מיליונים צפו במוות בכדור אש". הקרנה איטית של סרטי הטלוויזיה מרגע השיגור ועד לשבריר השניה שבו ארע האסון גילה שבדיוק 70 שניות לאחר שעת האפס נראו לשונות אש או גאזים לוהטים , כנראה מטיל העזר השמאלי, אופפים את צ'לנג'ר. פרט לרזניק, ניספו באסון המחריד עוד שישה: פרנסיס סקובי, מייקל סמית, רונאלד מקנייר, אליסון אנזוקה, גרגורי ג'ארוויס וכריסטי מקאליף.

מותה של מקאליף נגע במיוחד ללב כל, שכן היא לא היתה כלל אסטרנואטית או מדענית. היא היתה מורה בבית ספר וצירופה לטיסה היה, במידה מסוימת, גימיק תקשורתי. היא, כנציגת האנשים הפשוטים, היתה אמורה לספר אחר כך על רשמיה לבני הנוער באמריקה, כמו גם לכל התלמידים ברחבי העולם.
אסון קולומביה, אתמול, הזכיר שוב את מיגבלות כוחו של האדם, את חוסר הישע שלו בעת תקלה לא צפויה, הרחק מהאדמה. בעבר ארע פעם נס למעבורת אפולו שנקלעה למצוקה. אותה מעבורת הצליחה בדרך מופלאה, ששוחזרה בסרט, לחזור בשלום. לקולומביה לא ארע נס דומה.

* * *

מוות בדרך לתהילה – כך הגיע גגארין לחלל

מעולם לא ניתן לכך אישור רשמי, אבל הקהילה המדעית העוסקת בתחומי החלל, הצביעה תמיד על כך שעוד לפני ששוגר האדם הראשון לחלל, הלא הוא הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין, שהמריא ב-12 באפריל 1961 בחללית ווסטוק ,1 לשהות של 109 דקות בלבד מחוץ לכדור הארץ – נהרגו כמה טייסי-ניסוי רוסים, עוד במהלך אימוניהם.

הפרטים על כך עלומים גם היום, אבל ב-1973 הגיע לישראל מי שהיה לו כנראה חלק די מרכזי בעשיית ההיסטוריה של הטיסות לחלל: הוא תיכנן את חליפת החלל של גגארין. בראיון שהעניק כעבור חמש שנים, שבע אכזבות מקשיי הקליטה שעבר בארץ, סיפר הפרופסור לכימיה ויטלי רייבסקי, בעל עשרות פטנטים, שהיה אז מרצה וחוקר בטכניון בחיפה, כי לפחות שני טייסים רוסים נהרגו לפני שיגורו של גגארין.
"לטיסה הראשונה תיכננו שלוש חליפות עשויות מבד מיוחד. הן נתפרו במעבדת גומי של מפעל של התעשיה הצבאית הסובייטית, 200 ק"מ ממוסקבה. החליפה היתה צריכה לעמוד בכל תנאי חום, לא להיות חדירה לגזים. תוך שבעה חודשים מהנחתת ההוראה מגבוה היתה החליפה מוכנה. היא היתה עשויה גומי סינתטי, בצבע אפור בהיר, עשויה כמה שכ בות כולל שכבת בידוד וחיבור. היא היתה קלת משקל, הרמטית, גמישה להפליא ובלתי שחיקה. זה היה חומר שפותח במיוחד למטרה זו, לא היה אז כמותו בעולם".

במהלך הניסויים שקדמו לטיסת גגארין ניסו אותה בתנאי צניחה מגובה ניכר (היא יועדה לשמש קוסומונאוט שצריך לחזור מגובה של 20 ק"מ מכדור הארץ). הנחיתה אמורה היתה להיות איטית, "רכה". אלא שבניסויים אירעו האסונות. לפחות שניים מטייסי החלל הרוסים קיפדו את חייהם כשנשרפו בתא החללית.
במקרה אחד, כך סיפר רייבסקי, לא לבש אחד הטייסים את החליפה שלו כהלכה, לא הקפיד על ההרמטיות שלה – התייבש ומת, כשהוצנח מגובה רב ועבר דרך כמה שכבות של האטמוספירה. אלא שהאסון הזה איננו נחשב במניין אסונות החלל הרוסיים.
"גגארין היה למעשה המועמד מספר 3 לטיסה ההיסטורית. הראשון שהועד למשימה הזאת היה בכלל בנו של אחד מראשי תעשיית החלל הסובייטית בראשית דרכה, קויקנאקי שמו, שהיה כמובן מקורב לראשי המפלגה. הוא ניספה בניסויים האחרונים. גגארין היה בעצם כפיל למספר ,2 שחלה ברגע האחרון.

רק קומץ של מדענים היו בסוד מבצע החלל הזה והם היו במעקב 24 שעות בידי סוכני הק.ג.ב. גם במהלך ניסויי מ עבדה בחומרי החליפה עצמה אירעו כמה אסונות – התפוצצויות של חומרים דליקים שבהם נפצעו קשה מאוד שבעה אנשים. איש מהם לא נותר בריא".

אלכס דורון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן