שאלות לעתיד האנושות: האם נביס את ההזדקנות?

“ההישג של מר קרישטל ראוי לציון,” הצהיר באופן רשמי נשיא גינס, מרקו פריגטי. תוחלת החיים הממוצעת של גברים בעולם המפותח היא 80 שנה בקירוב. רק כשניים מכל 100,000 בני אדם חיים עד גיל 100, ורובם הגדול נשים. בגיל של יותר מ-112, קרישטל קרוב לתוחלת החיים המרבית שנצפתה בבני אדם. שום בן אנוש מעולם לא חי זמן ארוך יותר מג’ין קלמנט מצרפת שמתה בגיל 122.

מה אם במקום למות בגיל 80 או 85, האדם הממוצע היה חי עד גיל 100 או אפילו 112 כמו קרישטל? הבטחות שווא לחיים ארוכים ואפילו לחיי נצח פרחו עוד בימי האלכימאים. אבל עד עכשיו לא נמצאו שום עובדות שתומכות באופטימיות הזאת. ובכל זאת כמה מדענים סבורים שמאריכי חיים מעל 100, כמו קרישטל, אכן מזדקנים לאט יותר מן האדם הממוצע. ממצאים אמינים של מחקרים ביולוגיים עכשוויים מרמזים שתקופות של רעב, או הגבלה קיצונית בצריכת קלוריות, – ייתכן כמו אלה שעבר יצרן הממתקים – משפיעים על משך החיים של תאים. המחקר מורה על דרכים מדויקות יותר למתוח את הגבולות, לא באמצעות דיאטות כי אם בעזרת תרופות.

מתברר שחצי תריסר תרופות או תוספים, שכולם אושרו כבר לשימוש בבני אדם למטרות אחרות, משפיעים על מנגנונים המשפרים את הבקרה על נזק פנימי בתוך תאים ובכך עוזרים להארכת החיים. כמה מן החומרים האלה, הכוללים גם תרופה נגד סרטן, כבר התגלו כמגדילים את תוחלת החיים הממוצעת והמֵרבית בעכברים ובחיות מעבדה אחרות. מטפורמין, תרופה פופולרית לסוכרת, תיכנס השנה לניסוי הקליני הראשון שתוכנן מעולם כדי לגלות אם תרופה יכולה להאט הזדקנות בבני אדם.

בשל פעילות זו, חבורה קטנה ומבוססת של חוקרי הזדקנות סבורה שהארכת חיים של ממש יכולה להפוך למציאות עוד בימי חייכם, קוראי המאמר הזה. “היו דברי להג רבים כל כך על חיי נצח ועל ‘האקינג’ של ההזדקנות עד שהם מגמדים את מה שאנו יודעים כאפשרי עכשיו,” אומר מאט קברליין, חוקר הזדקנות מוביל מאוניברסיטת וושינגטון. “בקצב שבו מתקדם המחקר, עשויה להיות עלייה של כ-20% עד 50% בתוחלת החיים הבריאים במהלך 40 עד 50 השנים הבאות.”

“הדבר מעורר תגובות אדירות ועניין עצום והרגשה שמשהו גדול עומד לקרות,” אומר ניר ברזילי, מוביל הניסוי במטפורמין ומנהל מחקר ההזדקנות בקולג’ לרפואה על שם אלברט איינשטיין. “אני חושב שנשיג תוצאות משמעותיות, והתרופות הבאות יהיו טובות יותר.”

מֵעֵבֶר לתזונה

שורשיה של ההזדקנות נעוצים, לפחות בחלקם, בתיאבון שלנו. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 ידעו מדענים שהרעבה של חיות מעבדה כמו עכברים וחולדות מאפשרת להם לחיות עד 40% יותר. אפילו קרישטל, שאינו מדען, סבור שפרקי הזמן בחייו שבהם סבל מרעב במלחמת העולם השנייה ואחריה תרמו לאריכות חייו. בריאיון לעיתון “הארץ” אמר, “אני אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול. לא צריך יותר מדי. כל דבר שהוא יותר מדי, הוא לא טוב.”

לרוע המזל – או למרבה המזל, תלוי בנקודת הראות – בניסויים שבהם הגבילו באופן קיצוני את כמות הקלוריות בתזונת קופים, בעלי חיים הדומים יותר לבני אדם, התקבלו תוצאות מעורבות. צריכה נמוכה של קלוריות פעלה היטב בניסוי אחד, אבל ניסוי אחר שתוכנן היטב הראה שאכילת מזון טבעי אורגני ללא תוספת חומרים משמרים, צבעים או כל חומר אחר, עם תכולת סוכר נמוכה עזרה באותה מידה, ללא תלות בכמות הקלוריות. ובכל מקרה, רק בני אדם מעטים יכולים להיצמד לתזונה שדורשת הפחתה של 25% מכמות הקלוריות.

לעומת זאת, ניסויים ביצורים מפותחים פחות גילו מסלולים תאיים מולקולריים ייחודיים ומועילים המופעלים בתנאי מחסור במזון. המסלולים האלה התפתחו כדי לאפשר ליצורים לשרוד תקופות ארוכות ללא מזון. באופן תיאורטי, הפעלה של מסלולים כאלה בעזרת תרופות יכולה להניב אותה תועלת ללא הייסורים של הרעבה עצמית. בדוגמה אחת מעורב האנזים AMPK הפועל כעין מד דלק תאי. כשיש מחסור בחומרי מזון, כפי שקורה בעת פעילות ספורטיבית מאומצת או בעתות רעב, AMPKK נכנס מיד לפעולה, מוביל גלוקוז לתוך התאים ליצירת אנרגיה ומגביר את רגישות התאים להורמונים העוזרים בהובלה, כמו אינסולין. הוא גם עוזר לפרק שומנים ליצירת אנרגיה נוספת. בזמן תִרגול ספורטיבי, AMPK ממריץ יצירת מיטוכונדריונים חדשים, יצרני האנרגיה בתאים. כל הפעולות האלה משפרות את הבריאות.

קיימת ראיה מרתקת לכך שיש קשר ישיר בין תהליך ההזדקנות ובין קצב חילוף החומרים, התהליך שבו הגוף הופך מזון לאנרגיה. ב-1993 מצאה סינתיה קניון מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שמוטציות בגן יחיד מסוים, DAF-22, יכולות להכפיל את אורך החיים של התולעת העגולה elegans Caenorhabditiss, ושהגן הזה קשור לקצב חילוף החומרים. אך מדענים עדיין יודעים מעט באופן יחסי על הגנטיקה של ההזדקנות, כך שכרגע היעדים המועדפים עליהם הם מנגנונים תאיים מסדר גבוה.

אחד המנגנונים המבטיחים ביותר במניעת הזדקנות התגלה במקרה. ב-2001 יצא הביולוג וולטר לונגו מאוניברסיטת דרום קליפורניה לחופשת סוף שבוע ושכח להאכיל את תאי השמרים שהשתמש בהם בניסוי. הוא הופתע לגלות שההרעבה המוחלטת שלהם לתקופת החופשה האריכה את חייהם. הוא למד שהסיבה טמונה בשרשרת פעולות מולקולריות הקרויה לרוב על שם האנזים המרכזי בשרשרת, mTOR.

המסלול הזה התגלה לראשונה שנים רבות קודם לכן בזכות התרופה רפמיצין שנמצאה בחיידקי קרקע. מדענים למדו שהתרופה משפיעה על מסלול תאי מרכזי המווסת את גידול התאים וחלוקתם, הפועל ממש כמו מפסק מרכזי במפעל זעיר. חוקרים קראו למסלול בשם mTOR היות שהוא משמש כיעד המנגנוני של רפמיצין. כשמסלול mTOR מופעל, ה”מפעל” (התא) מתחיל לעבוד ולייצר חלבונים חדשים, לגדול ובסופו של דבר להתחלק. כש- mTORנחסם, כמו בהשפעת רפמיצין, או כתוצאה מתקופת רעב קצרה, תהליכי הגידול וההתרבות של התאים מואטים או נפסקים. זו הסיבה שרפמיצין יעיל בדיכוי מערכת החיסון ולכן משמש בהגנה מדחייה של איברים מושתלים, ולאחרונה גם בטיפול בסרטן: מצבים הכוללים חלוקה לא מבוקרת של תאים.

עבודתו של לונגו הובילה לגילוי תפקידו המכריע של mTOR בהזדקנות. כשיש מחסור במזון, מסלול mTOR מעוכב, והמפעל נכנס למצב יעיל יותר שבו הוא ממחזר חלבונים ישנים כדי להכין חדשים, מגביר את מנגנוני הניקוי והתיקון של התא, ומחכה לקִצו של הרעב. חלוקת התאים מואטת, וכך בעל החיים יכול לשרוד טוב יותר עד לארוחה הבאה.

“למעשה, מסלול mTOR חש את הסביבה, ואם יש הרבה מזון מסביב הוא מתניע וגורם ליצורים פשוטים להתפתח ולהתרבות במהירות,” מסביר קברליין. “זה הגיוני מאוד משום שכשמזון מצוי בשפע זה זמן ממש טוב ללדת תינוקות.” אין פלא אפוא שמנגנון mTOR היה להיט כזה במהלך האבולוציה והוא משמש במעלה ובמורד עץ החיים, החל משמרים חד־תאיים ועד בני אדם ולווייתנים.

השינוי בפעילות המסלול המולקולרי הזה משפיע על השרידות. ב-2009 דיווח צוות מדענים בכתב העת המדעי נייצ’ר שעכברי מעבדה שקיבלו רפמיצין חיו זמן ארוך יותר. זה היה ממצא מדהים: שום תרופה מעולם לא האריכה את משך החיים של יונקים בדרך זו בניסוי מבוקר. ואין מדובר רק בקבוצה אחת של עכברים, אלא בשלוש קבוצות של עכברים שונים מבחינה גנטית. כל הקבוצות חיו זמן ארוך יותר ולא רק בממוצע: משך החיים המרבי של העכברים התארך, ויש הרואים בזה עדות לכך שהתרופה מאִטה את תהליך ההזדקנות עצמו.

נראה שעכברים שקיבלו רפמיצין נשארים בריאים וצעירים זמן ארוך יותר ממכרסמים שלא קיבלו את התרופה. הגידים שלהם, לדוגמה, נשארו גמישים וקפיציים יותר וכן לבם וצינורות הדם שלהם. אפילו הכבדים שלהם היו במצב טוב יותר מאלה של עכברי הביקורת. הם נשארו פעילים יותר גם כשהזדקנו. ויותר מזה, רפמיצין האריך הן את משך חייהם הממוצע והן את משך חייהם המרבי אפילו כשהתחילו לקבל את התרופה רק בגיל 20 חודשים. זה כמו לתת לאישה בת 70 גלולה שתאפשר לה לחיות מעבר לגיל 95. או בנוסח אחר: דמיינו תרופה שתאפשר לקרישטל להגיע לעשור שאחרי 130.

מעבדות אחרות הצליחו לחזור על התוצאות ולהרחיב אותן. תוחלת החיים של עכברים שקיבלו רפמיצין כבוגרים התארכה ב-25%, אותה תוצאה שהתקבלה בהגבלת צריכת קלורית. ברור שעכברים אינם אנשים, אך הניסוי ברפמיצין העלה לפחות את האפשרות שמשהו יכול להאט את קצב ההזדקנות ולעכב את התפרצות מחלות הזקנה. “רפמיצין הייתה החלוץ, התרופה הראשונה שכולם אמרו שיכולה להיות הדבר האמיתי,” אומר בריאן קנדי, מנכ”ל מכון בק לחקר ההזדקנות בנובטו שבקליפורניה.

אבל השימוש ברפמיצין אינו נטול בעיות. עלולות להיות תופעות לוואי מאוד לא נעימות, כמו פצעים בפה וזיהומים בתכיפות גבוהה יותר (בגלל דיכוי תגובת מערכת החיסון). במחקרים שנערכו בעכברים, סבלו הזכרים מהצטמקות האשכים. ההשפעות האלה מתקבלות על הדעת אצל חולי סרטן ומושתלים שהם ממילא די חולים, אבל הן עלולות להציב מכשול לשימוש בתרופה כדי להאט תהליכי הזדקנות אצל אנשים בריאים. במקרה זה הריפוי יכול להיות גרוע מן המחלה. אבל מה יקרה כשייתנו תרופה זו לאנשים בריאים בדרך אחרת או במינון נמוך יותר? האם גם אז תוכל התרופה להאריך את החיים בבני אדם?

כדי לנסות לענות על השאלות האלה, קברליין ועמיתו דניאל פרומיסלו מתחילים ניסוי קליני יוצא דופן שבו יתנו רפמיצין במינון נמוך לכלבים בוגרים. ידידינו הכלבים יכולים לשמש לנו תחליף הגיוני: “הם חולקים אִתנו את הסביבה וכשהם מזדקנים הם חולים באותן מחלות זקנה שתוקפות אותנו,” אומר קברליין. על פי נתוניהם המקדמיים, כלבים שטופלו ברפמיצין במשך כמה שבועות הראו פעילות צעירה יותר של הלב כפי שנמדד באקו- קרדיוגרם. “אנו יכולים לראות בבירור שהלב מתכווץ טוב יותר בכלבים שקיבלו רפמיצין מאשר בכלבים שלא קיבלו,” אומר קברליין. “בבעלי חיים מזדקנים, זרימה דלה של דם היא כנראה הגורם להידרדרות בשאר הרקמות בגוף.”

לדברי קברליין, סימן מעודד אחד לפוטנציאל של התרופה להאט הזדקנות הוא שבמינון נמוך רפמיצין יכול לעבוד כמווסת של מערכת החיסון יותר מאשר כמדכא. למעשה, נראה שברמות נמוכות אלה הוא מגביר פעולות מסוימות של מערכת החיסון. חברת נובטריס, שמשווקת גרסה של רפמיצין הקרויה אפיניטור לטיפול בסרטן, הראתה בניסוי קטן שערכה בבני אדם, שמבוגרים זקנים שנטלו את התרופה הגיבו טוב יותר לחיסון נגד שפעת, מה שמראה שיש מקרים שבהם היא יכולה להגביר את התגובה החיסונית. עוד ראיה מעניינת התקבלה ממחקר הולנדי שהראה שאצל אנשים בריאים בני יותר מ-90 ניכרת האטה בפעילות נמוכה מסלול mTOR.

הצעד הבא, בהתאם למימון, הוא לערוך ניסוי מתמשך, ארוך טווח, בכלבים מבוגרים ולעקוב אחריהם כשהם מזדקנים. אם התוצאות ישקפו את מה שהתקבל בעכברים, כלומר, אם הכלבים יחיו חיים בריאים ארוכים יותר, הן יצדיקו ניסוי קליני בבני אדם. “נוכל לדעת בעוד חמש שנים באיזו מידה רפמיצין פועל למעשה,” אומר קברליין.

מתיחת חיים

המפתח הוא החיבור של “בריא יותר” ל”ארוך יותר”. משך החיים שלנו אמנם נמתח, אבל החלק האחרון בחיינו מוּעד למחלות ולמוגבלוּיות. כמו שהדגימו הדמוגרפים ג’יימס ו’ וופל וג’ים אופֶּן במאמר בכתב העת סיינס ב-2002, תוחלת החיים של האוכלוסיות המבוגרות ביותר בעולם עלתה באופן לינארי פחות או יותר משנות ה-40 של המאה ה-19 (כיום הנשים היפניות הן בראש הרשימה). אנשים חיים כיום יותר משחיו אי פעם בכל ההיסטוריה האנושית.

באותו זמן, תוחלת הבריאות, המוגדרת כמשך הזמן של חיים בריאים, לא עלתה באותו שיעור. מכאן נובע שלמעשה, תקופת המחלות והמוגבלויות בשלהי החיים, אותה הידרדרות מטילת אימה של הזקנה, מתארכת. הדבר היחיד שמשתנה כשאנו חיים יותר הוא שאנחנו נופלים קורבן לתחלואים שונים. ככל ששיעורי התמותה ממחלות לב וסרטן יורדים, אנו נעשים פגיעים יותר למחלת אלצהיימר. אחד מתשעה אמריקנים מעל גיל 65 לוקה באלצהיימר או בצורות אחרות של ירידה קוגניטיבית, והסיכון עולה במידה קיצונית מעל לגיל 80.

“העלייה במחלת אלצהיימר מדהימה, אבל זה בדיוק מה שצריך לצפות אם דוחפים אנשים לטווח הגילים שבו היא שכיחה, שנות ה-70 וה-80,” אומר ס’ ג’יי אולשַנסקי, דמוגרף באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. “אם נמשיך בדרך הזאת, אני חושב שזה יהיה גרוע יותר, החלופה היא להאט ככל האפשר את ההזדקנות ולדחוס את התחלואה והתמותה למשך זמן קצר יותר.”

אולשנסקי לא פגש את קרישטל, אבל המחזיק בשיא גינס הוא מסוג האנשים הזקנים שעליו חשב. בגיל 112, קרישטל עדיין צלול וחד ואיש שיחה שנון. הוא הצליח להדוף את המחלות הקטלניות של ההזדקנות: לא רק סרטן ומחלות לב, אלא גם אלצהיימר וסוכרת, שיחד אחראיות למחצית ממקרי המוות בעולם המפותח. לאנשים בני מעל 100 כמוהו, לעתים קרובות תקופת החולי בסוף ימיהם קצרה בהרבה מאשר לאלה שמתים בשנות ה-70 לחייהם. לדברי אולשנסקי, לתרופה מוצלחת להאטת תהליכי ההזדקנות אמורה להיות אותה השפעה מיטיבה: לא רק הארכת חיים על חשבון הבריאות והרווחה הגופנית והמנטלית.

אבל עד לא מזמן עמדו חוקרים פנים אל פנים מול מכשול אימתני בפיתוח תרופה מסוג זה: מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) לא ראה בהזדקנות מחלה ולכן לא אישר שום תרופה שיועדה רק לתהליך ההזדקנות. מנקודת מבטה של הסוכנות המדיניות הייתה הגיונית: אין דרך אובייקטיבית “למדוד” הזדקנות, לדוגמה, אין בדיקת דם שיכולה לקבוע אם אדם עומד להזדקן מהר או לאט מן הנורמלי. לפיכך, איך נדע אם תרופה שמאטה הזדקנות פועלת? עמדה רשמית זו סיכלה כל תמריץ של חברות התרופות להשקיע בחקר תהליך ההזדקנות ובתרופות שיכולות להאט אותו. לא הייתה שום דרך פשוטה לאישור ולשיווק.

האופק החל להתבהר ב-2015 כשהסוכנות נתנה אישור לניסוי קליני המיועד לאמוד את התכונות מאטות ההזדקנות של מטפורמין. התרופה קיבלה אישור בבריטניה בשנות ה-50 לטיפול בסוכרת מסוג 2 (הנפוצה ביותר) ואת אישור מנהל המזון והתרופות האמריקני ב-1994. מאז, מיליוני חולי סוכרת מקבלים מטפורמין כטיפול מן הקו הראשון. כיום, כשהתרופה זמינה כתרופה גנרית זולה, המרשם שלה הוא אחד הנפוצים ביותר בעולם, עד כדי כך שארגון הבריאות העולמי הכריז עליו כעל תרופה “חיונית”. מטפורמין מגביר את רגישות התאים לאינסולין, ההורמון שמאותת להם לצרוך סוכר (גלוקוז) מן הדם.

היות שאנשים רבים כל כך נוטלים את התרופה, חוקרים יכולים לגלות דפוסים מסקרנים בקרבם. מחקרים אפידמיולוגיים מצאו שבקרב מי שנוטלים את התרופה יש שכיחות נמוכה יותר של סרטן. מחקרים אחרים מציעים שלמטפורמין השפעות מועילות במחלות לב וכלי דם. ויותר מזה, בשעה שחולים סוכרתיים מאבדים כמה שנים מתוחלת החיים בשל הסוכרת, ניתוח נתונים של חולים בריטיים שנערך ב-2014 מצא שחולי סוכרת מבוגרים יותר שנוטלים מטפורמין חיים למעשה כ-18% יותר מאנשי ביקורת תואמים שאינם סוכרתיים. הם גם חיים יותר מחולי סוכרת המשתמשים בקבוצה נפוצה אחרת של תרופות, סולפוניל-אוריאה, מה שמלמד שהשפעת המטפורמין עצמו, ולא רק השליטה ברמת הסוכר, היא שמעניקה יתרון של אריכות ימים.

עדיין לא לגמרי ברור כיצד מטפורמין פועל בדיוק. מנגנון הפעולה של מטפורמין, שמופק במיצוי של עשב מרפא מסורתי הקרוי לילך צרפתי או גלגה, היה במרוצת כמה עשורים מקור לוויכוחים בקרב החוקרים. דבר אחד ידוע: מטפורמין משפעל את מסלול האנזים AMPK ואת השינויים המטבוליים החיוביים שהוא מעורר. נראה שהוא משפיע על אינסולין באמצעות מסלולים אחרים ואפילו מעכב mTOR במידה כלשהי.

האפשרות שמטפורמין יכול להאריך את תוחלת החיים משכה את תשומת לבם של ניר ברזילי מאלברט איינשטיין קולג’ ואחרים. כמי שעומד בראש המחקר המרכזי על יהודים אשכנזיים בני מעל 100, ברזילי ידע שאנשים מאריכי חיים לרוב אינם סובלים מבעיות בלחץ דם וסוכרת; עיבוד יעיל באופן קיצוני של גלוקוז בדם הוא למעשה סַמן לאריכות ימים. הוא חושב שמטמורפין יכול לשנות את חילוף החומרים לדומה יותר לזה של בני 100 ויותר. “פעילותו הנמרצת נגד סוכרת היא גם מאריכה חיים ובכך משפרת תפקוד תאי ורגישות לאינסולין,” אומר ברזילי. לאמיתו של דבר הוא נוטל את התרופה בעצמו כצעד מונע מכיוון שהוריו היו סוכרתיים. הוא לא היה רחוק מלומר שכדאי שכל אחד מעל גיל 50 יחשוב על דרך להשיג מרשם (ברזילי הוא בן 60). “זה נראה כמו תרופת־על בדברים רבים שקשורים להזדקנות.”

“נתונים שהצטברו במרוצת 60 שנה של מתן התרופה לבני אדם מראים שהיא מכוּונת למספר רב של מצבים שבכללותם גורמים לנו להאמין שהיא מתמקדת בתהליכי ההזדקנות הבסיסיים,” מסכים ג’יימס ל’ קירקלנד מנהל מרכז רוברט וארלין קוֹגוֹד לחקר ההזדקנות במרפאת מאיו ושותף במחקרים על מטפורמין.

ועדיין, מכשול נוסף עומד בפני החוקרים שמתכוונים לבדוק בבני אדם תרופות שאמורות לפעול כמאטות הזדקנות: זמן. להשלמת מחקר על משך חיים רגיל נדרשות עשרות שנים: תקופת חיים, פשוטו כמשמעו. ב-2015 אושר ניסוי קליני המכונה TAME לחקר הטיפול בהזדקנות באמצעות מטפורמין, ובו ננקטה גישה שונה. במקום להשוות בין אורך חיים של אנשים בריאים שמקבלים את התרופה לבין אורך חייהם של אנשים בריאים שאינם מקבלים אותה, המדענים יבחנו התקדמות של מחלות הקשורות לזִקנה בכל משתתף.

אחד מסימני ההזדקנות הוא הדרך שבה אנשים מבוגרים יותר מפתחים לעתים קרובות כמה מחלות כרוניות, כמו לחץ דם גבוה וסוכרת או מחלות לב ונזק מוחי. תחלואה נלווית זו של מחלה על גבי מחלה היא הסיבה לסבל בזִקנה (כמו גם הסיבה לעלייה בהוצאות כספיות על טיפול בריאותי). בניסוי TAME, מדענים מתכננים לתת מטפורמין לקשישים הסובלים כבר מאחד המצבים הקשורים לזקנה, כמו לחץ דם גבוה או סוכרת. החוקרים ינטרו את המשתתפים במשך חמש עד שבע שנים וישוו אותם לקבוצת ביקורת שהסכימה לא לקבל את התרופה כדי לבחון את הקצב שבו יפתחו עוד מחלה התלויה בגיל, אם בכלל. אם מטפורמין אכן מאט את תהליך ההזדקנות הוא צריך למנוע את התפתחות התחלואה הנלווית.

במקרה כזה, ניסוי TAME ימדוד באמת את ההשפעה של מטפורמין על אורך תקופת הבריאות ויעריך את השפעתו כתרופה מונעת במהותה. “אותו תהליך קרה לדוגמה עם מתן תרופות כנגד יתר לחץ דם למניעת התקף לב,” אומר קירקלנד.

ברזילי חושב שאם ניסוי  TAMEיסתיים בהצלחה וה-FDA יגלה פתיחות לבחון תרופות חדשות שמטרתן מניעת ההזדקנות, חברות התרופות יתחילו “לעוף לחלל” – ולא רק חברות התרופות המסורתיות, אלא גם יזמים כמו פרויקטקליקו (למניעת הזדקנות) שגוגל מממנת. גוגל מינתה את סינתיה קניון שגילתה לפני שני עשורים את גן ההזדקנות DAF-22 לסגנית נשיא בחקר ההזדקנות. על פי כמה דוחות, פרויקט קליקו משקיע יותר ממיליארד דולר בחיפוש אחר תרופות שיאריכו את תקופת הבריאות בזקנה, סכום הקרוב לתקציב הכולל של המכון האמריקני לחקר ההזדקנות.

“ואם אריכות חיים היא תופעת לוואי” של הארכת משך הבריאות, מתבדח ברזילי, “אנחנו מתנצלים.”

גלולות לדורות הבאים

הצנרת של תרופות פוטנציאליות למלחמה בהזדקנות כבר מתחילה להתמלא. לדוגמה, עוד תרופה נגד סוכרת, אקרבוז, האריכה את חייהם של עכברים זכרים. אקרבוז, כמו מטפורמין, אושרה כבר לשימוש בבני אדם, כך שגם היא יכולה להיות מועמדת לניסוי קליני נגד הזדקנות. גם תרופה אחרת, ההורמון אלפא-אסטרדיול, השיגה תוצאות טובות באותו סוג ניסויים שבו גילו את ההשפעה של רפמיצין בהאטת ההזדקנות.

קבוצה חדשה של תרופות נגד הזדקנות, וייתכן שמבטיחה יותר, אינה פועלת על מסלולים של חילוף חומרים אלא מסלקת תאים מזדקנים שהפסיקו להתחלק, אף על פי שהם עדיין אינם בגדר תאים מתים. כמו זומבים תאיים, התאים האלה נשארים במקומם ומפרישים חלבונים קטנים הידועים בשם ציטוקינים העלולים להזיק לתאים שסביבם. קירקלנד סבור שתפקידם האמיתי הוא לשמש מנגנון הגנה נגד סרטן, דרך של הגוף להרוג תאים שכנים העלולים להיות ממאירים. תאים מזדקנים משתתפים גם בריפוי פצעים משום שהציטוקינים שהם מפרישים מווסתים את פעילות מערכת החיסון. לרוע המזל, השפעותיהם הרעילות מגיעות הרחק מעבר לסביבתם הקרובה והם תורמים לרמה נמוכה של דלקתיות כללית המאפיינת גופים מזדקנים, ובאופן פרדוקסלי מעלות את הסיכון לסרטן ברקמות הסמוכות. קירקלנד ואחרים סבורים שתאים אלה מניעים את תהליך ההזדקנות.

ועוד גרוע מזה, ככל שאנו מזדקנים אנו נושאים בגופנו יותר תאים מזדקנים. מה היה לו יכולנו לגרש אותם? קירקלנד ועמיתיו, ובהם ז’אן ון דרסן, העוסק בביולוגיה מולקולרית במרפאת מאיו, הראו שסילוק תאים מזדקנים מעכברים שעברו שינוי גנטי האריך את תקופת הבריאות שלהם. הבעיה היא שקשה מאוד לבודד את התאים המזדקנים, הפזורים בין התאים הבריאים, וקשה אף יותר להרוג אותם. “הם עמידים מאוד למוות,” אומר קירקלנד. “הם קשוחים במידה קיצונית.”

צוות חוקרים במאיו, במכון המחקר סקריפס ובמכונים אחרים חיפשו תרופות שיכולות להרוג תאים מזדקנים באמצעות השראת אפופטוזיס, או התאבדות תאים. ב-2015, הם דיווחו במאמר שהם מצאו שלוש תרופות: שתיים מהן, דסטיניבונביטוקלקס, משמשות לטיפול בסרטן ואחת, קוורצטין, היא פלבונואיד טבעי, תרכובת נוגדת חמצון הפועלת גם כצִבען (פיגמנט) המצויה, בין השאר, בקליפת תפוח ובצלף (ובמאכלים רבים אחרים).

בניסוי אחד, פגעו באמצעות קרינה באחת הרגליים של בעל חיים וגרמו לדלדול השרירים ברגל, בדומה לאיבוד שרירים המתרחש בהזדקנות. הקרינה גרמה גם להיווצרות תאים מזדקנים רבים בשריר, מצב שנצפה גם בחולי סרטן שעברו הקרנות או כימותרפיה. אחרי טיפול קצר בַּתרופות האלה, חזר תפקוד הרגל לתיקונו כמעט לגמרי. קירקלנד סבור שההשפעה הדרמטית הייתה משום שהתרופות הרגו יותר תאים מזדקנים מתאים מסוגים אחרים. “נתנו רק מנה אחת, והכושר השתפר במידה ניכרת – ונשאר כך במשך שבעה חודשים,” אומר קירקלנד. זה מאשר ומבטיח שהתרופות למעשה מסלקות תאים מזדקנים. וכשהם מתים – הם מתים.”

ייתכן שהם חייבים למות כדי שאנחנו נחיה.

לכתבות נוספות בסדרה:

• שאלות לעתיד האנושות: כיצד שינוי האקלים ישנה אותנו?
• שאלות לעתיד האנושות: איזה חותם גאולוגי נשאיר אחרינו?
• שאלות לעתיד האנושות: האם נשרוד את הפערים הכלכליים?
• שאלות לעתיד האנושות: מי ישגשג ומי יישאר מאחור בעולם של 10 מיליארד בני אדם?