פלפולי תאריכים * האם בתשעה באב חרבו שני המקדשים?

כל עניינה של רשימה זו הוא לבדוק את הנוגע לתאריך "תשעה באב" בהיבט ההיסטורי הכרונולוגי

כל עם, אומה, חברה, קבעו, בין בשרירות ובין בהקשר היסטורי ברור, מועדים שונים להנצחת ימים ואירועים, ובכללם במקומותינו כגון יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום השואה והגבורה וכגון אלה, ובכללם הכיוון הכרונולוגי של מועד תשעה באב אליבא דחכמינו הקדומים..
ברצוני איפוא לבחון תוך הצצה אל הגיגי נפש וראש את עניינו של מועד תשעה באב.

כידוע, מדובר על מועד תענית מדרבנן, היינו מדיוני חז"ל, שבו מתאבלים על אירועים קשים שפקדו את עם ישראל בעידן הקדום, ואם נתמקד בו, נציין בהקשר זה את האסונות שנפלו על ראש העם בזיקה לירושלים, למקדש ולדומיהם.

חז"ל השתעשעו לעיתים בתאריכים ובהקשרים ההיסטוריים ביניהם, כנראה על מנת להעצים את אסונם מזה וללמד, להורות ולהזכיר לעם את ההקשר ביניהם, כגון זה המצויין בתלמוד הירושלמי כדלקמן: "תנו רבי יוסי אומר: חמישים ושתיים שנה עשת(ה) ביתתר (כך בטקסט וניקודו: סגול, צירה) לאחר חורבן הבית (השני) …" (תעניות פרק ד' ס"ט עמ' א). חשבון מתמטי פשוט יציג את הטעות התיארוכית ההיסטורית בין שנת 70 לספ' (מועד חורבן בית שני) לבין סיום מרד בן כוסבה (135 לספ') המונה 65 שנה ולא 52 שנה. מדרש ידוע מורה כי "מפולמוס של אספסיאנוס (המרד הגדול, 73-66 לספ') עד פולמוס של קיטוס (מרד התפוצות 117-115 לספ') חמישים ושתים שנה, ומפולמוס של קיטוס ועד מלחמת בן כוזיבא ט"ז שנה ומלחמת בן כוזיבא שלוש שנים ומחצה" (סדר עולם רבה פרשה ל'). אף כאן קיים שיבוש בתאריכים ההיסטוריים, אלא שאין הוא מר ודרמטי כקודמו בתלמוד הירושלמי.

תענית תשעה באב הפכה למעין תיארוך כולל לאסונות שפקדו את העם היהודי אף בתקופות מאוחרות כגון גירוש יהודי אנגליה, יהודי צרפת, יהודי ספרד ועוד ממין אלה וזאת כדי להעצים את גודל האסון הנורא, כמו שרדף את העם לדורותיו.

נפתח איפוא את המקרא על מנת לבחון את תאריכי האסונות וראשיתם בחורבן בית ראשון. אם כן מה מוסר לנו ספר מלכים? ובכן "ויהי בשנה התשיעית למלכו (של צדקיהו ביהודה) בחודש העשירי (הוא חודש תמוז, למרות שהספירה בתאריכון העברי צריכה להיות "בחודש הרביעי", החל מחודש ניסן) בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב (חומה היקפית). ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו, בתשעה לחודש, ויחזק הרעב בעיר … ותיבקע העיר … ובחודש החמישי (החל מניסן הוא חודש אב), בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן, רב טבחים, עבד מלך בבל ירושלים, וישרוף את בית יהוה (בית המקדש) ואת בית המלך (הארמון המלכותי) ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש" (מלכים ב' כ"ה 9-1). היכן איפוא ט' באב?

נפנה לספר ירמיהו ונקרא כדלקמן: "ובחודש החמישי (חודש אב), בעשור לחודש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים … וישרוף את בית יהוה ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש" (ירמיהו נ"ב 13-12). אף כאן מדובר על עשרה באב.
ארוע התענית והצום מופיע בספר זכריה, כשהוא מתייחס בכלל לחודש החמישי (חודש אב) מבלי לנקוב ביום מסויים, נאמר התשעה בחודש. כשזכריה מציין כי "צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה" (זכריה ז' 5). גם כאן קשה לאמוד כרונולוגית ממתי החלו לצום ולספוד (לפני שבעים שנה) ונוכל להעזר בציון התאריך אצל זכריה – "בשנת ארבע לדריווש המלך היה דבר יהוה אל זכריה" (שם פסוק 1).

ובהנחה שבית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס ושנת ארבע לדריווש (486-558 לפנה"ס) היא שנת 454 לפנה"ס, מתקיים מיתאם מעניין להפליא בין שני התאריכים דלעיל, כשהראשון מציין את ראשית הצום וההספד בעקבות חורבן הבית הראשון ועימו ירושלים. עם זאת טרם הגענו למועד המדוייק של תשעה באב.
נפנה איפוא להיסטוריון יוסף בן מתתיהו המתאר את חורבן הבית בספרו "מלחמת היהודים ברומאים" וכך הוא מתעד זאת בלשונו, ביוונית: "כאשר סיימו שני הלגיונות (הרומיים) את שפיכת הסוללות (השפיכה חלה כנראה בכ"ד בחודש תמוז) (לטובת מלחמת המצור) ציווה טיטוס בשמונה בחודש לואוס (מנוקד בשני חולמים) (כלומר בח' באב) לקרב את אילי הברזל אל האכסדרה המערבית (היא הצפונית בין שני השערים) …" (מלחמות היהודים ברומאים, ספר ו' 220). יצויין כבר עתה כי חודש לואוס היווני אינו מקביל "אחד לאחד" לחודש אב, ועל כן הדיוק הכרונולוגי בזיקה לח' –ט' באב מוטל בספק רב.

כמו כן מתעוררת שאלה כרונולוגית שעניינה המרחק בין כ"ד בתמוז לבין קירוב אילי הברזל שנועדו להבקעת חומות העיר, ובוודאי שתאריך זה – ח' או ט' באב אינו יכול להיות מסונכרן עם חורבן הבית, שהרי בין לבין נמתחו כך דומה ימים לא מעטים.

אף ההמשך מצביע על בעייתיות כרונולוגית ולפי המקור של יוסף בן מתתיהו – "וטיטוס שב אל (מצודת) האנטוניה (שבלב ירושלים המורדת) וגמר אומר לתקוף למחרת עם שחר בראש כל צבאו ולהטיל מצור על בית המקדש, אלר שזה כבר גזר אלוהים (שהמקדש) יעלה באש, ובמחזוריות העיתים (רמיזה לסמיכות הכרונולוגית של חורבן בית ראשון) הגיעה מועד הגזירה (באותו יום) – עשרה בחודש לואוס (שני חולמים) – (עשרה בחודש אב). אותו יום שבו שרף מלך בבל את (בית המקדש) הראשון" (מלחמות היהודים ברומאים ספר ו' 250-249). אף כאן עולה ומתעוררת הבעייתיות הכרונולוגית בזיקה שבין חודש לואוס לחודש אב.
זאת ועוד, בהמשך חיבורו של יוסף בן מתתיהו נמסר כי "בלילה גברה האש וביום השמיני בחודש גורפיאיוס (הוא חודש אלול הבא לאחר חודש אב) הפציע השחר על ירושלים העולה בלהבות" (שם 407). ומעניין שאף כאן מופיע היום השמיני אך בחודש שלאחר מכן.

אינני בא לדקדק כאן בקטנות ובזוטות ובוודאי בקביעת תאריכים לפני אלפי שנה, אלא להצביע על בעיתיות של קיבוע כרונולוגי, ואולי מכוון.

כך או כך יוסף בן מתתיהו, ממשפחת כהונה בכירה ביותר, היו מיודע היטב לספרות התנ"כית, ואולי בהשפעתה, אם כי אף זו התקשתה בהבאת דיוקים כרונולוגיים, ביקש להעצים את האירוע הכה טראגי ודרמטי של חורבן הבית השני.
כך או כך ניתן להעלות השערה כי צרות חודש אב המתוארכות כמובן בספרות המקראית מקבלות משנה תוקף ואולי אף דיוק כרונולוגי מסויים בכתבי יוסף בן מתתיהו, ואולי בזמנו, בדורו, נקבעו אותם ימי צום ואבל לדורות.

משנת תענית ( ד' 9) ספק חושפת ספק מכסה על עניין הקביעות הכרונולוגיות בהקשר לענייננו הנידון כעת, וכך היא מתעדת – "חמישה דברים ארעו את אבותינו בארבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (בידי משה במדבר) ובטל (קרבן) התמיד(בבית המקדש השני בעת המצור הרומי על ירושלים בראשית המרד הגדול), והובקעה העיר (ירושלים במרד) ושרף אפוסטמוס (דמות לא ידועה, אנונימית משהו, אולי קצין או פקיד רומי) את התורה והעמיד צלם בהיכל (אולי בהקשר לגזירות אנטיוכוס של שנת 167 לפנה"ס, או של הדריאנוס אי שם בין שנת 128 לספ' לבין דיכוי מרד בן כוסבה בשנת 135 לספ'?). בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ (ממש ערב סיום ההולכה במדבר לאור ספר במדבר י"ד 29) וחרב הבית בראשונה (חורבן בית ראשון) ובשניה (חורבן בית שני ונלכדה בתר (כך במקור בניקוד סגול וצרה. מעוזו של בן כוסבה בשנת 135 לספ'), (אולי בבחינת מין "חורבן בית" מתוך ידיעה כי בן כוסבה תכנן, אולי, את שיקום הבית השלישי, כפי שנרמז במקורות ובתרשים חזית המקדש על אחד ממטבעות המרד וכן הכיתוב "נשיא ישראל" וצורת שתי החצוצרות שסמלו את עבודת הכהנים במקדש) ונחרשה העיר (הכוונה לבית-תר, כמקובל אצל הרומאים לאחר דיכוי מרד, והכוונה לחריש טבעתי סביב העיר, הידוע בכינוי pomerium)", ואולי זו רמיזה לדייק שבנו הרומאים סביב בית-תר שבחלקו היה כפול, וממנו שפכו סוללות ופרצו לעיר, למרכז המרידה. יצויין, אגב, כי פעולות מצור התנהלו בשלהי האביב ובראשית הקיץ ומתוך כך סמיכות מועדי אירועי המצור בטקסט הנ"ל. שורת הסיום בטקסט הנ"ל היתה : "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית ד' 9) בבחינת הוראה כוללת של תענית והספד.

עם זאת אין הוראת "ממעטין בשמחה" משדרת בוודאות צום, תענית כבדה והתענות בכלל למעט אולי פה ושם התייחסות שולית כגון בתוספתא תענית ג' 2 ושם ד' 6, 13-12). ואולי מסתתרת פה מין כוונה להצניע את הכאב, מה שמתחבר להוראות חז"ל שלא להסתבך במנהגים העלולים לקדם מרידה ברומאים, כזו שתוצאותיה הטרגיות ידועות מראש ומה שסותר לחלוטין את המודוס וויוונדי שבנתה ההנהגה היהודית מלאחר המרד הגדול ואילך, ובכלל זאת חישובי קץ למיניהם וציפיה לבואו של משיח. זה אולי מסביר את ההתייחסות הכה מינימלית ומוצנעת היטב בקרב חז"ל בזיקה לתשעה באב בכלל, וזאת אולי למעט רמיזה יחידנית בתלמוד הירושלמי כי מלך המשיח עתיד להיוולד בתשעה באב (ברכות פרק ב' הלכה ו').
טקסט זה במשנת תענית מציין לראשונה ובהעצמת יתר את הכאב הנורא של האירועים ההיסטוריים הנ"ל ובציון כרונולוגי ברור, וזו בפעם הראשונה, הנקוב כתשעה באב. הטקסט כונס יחדיו אירועים טרגיים קשים שפקדו את עם ישראל תחת החבק הטבעתי של "תשעה באב". לטקסט זה אין המשך לא בתוספתא, לא בתלמודים ולא במדרשים, ואף אין פירוט לגבי סדר התענית וכלליה, מה שאולי מצוי בבסיס ההנחה שכמעט ולא התענו ביום זה.

יצויין ויודגש כי בתלמוד הבבלי מסתתר טקסט מעניין בדבריו של גדול האמוראים, רבי יוחנן בר נפחא המבקש להתמודד בבעייתיות הכרונולוגית של קביעת מועד התשעה באב וזאת בדרכו המאד מיוחדת (תלמוד בבלי, תענית כ"ט עמ' א).