סיקור מקיף

פרושי דארווין בגלפגוס בסכנה עקב התפרצות מלריה הפוגעת בעופות

החשש הוא מתהליך דומה לזה שקרה בהוואי, שם טפילים זרים גרמו להכחדה של 30% ממיני העופות האנדמיים באי.

פרוש דארווין. צילום: shutterstock
פרוש דארווין בגלפגוס. צילום: shutterstock

איי גלפגוס הם ארכיפלג של עשרות איים באוקינוס השקט ששטחם הכולל הוא כ-8000 קמ"ר. האיים נוצרו בהתפרצויות געשיות מעל ל״נקודה חמה״.

מיקומם בקרבה לקו המשווה ובמרחק רב מהיבשה איפשר התפתחות מינים אנדמיים (יחודיים) רבים, שנהנים מהמזון שנישא על ״זרם הומבולט״ Humboldt Current, זרם מים קרים עשיר בחומרי מזון שמגיע מהדרום.

איי גלפגוס התפרסמו בעקבות ביקורו של צ׳ארלס דרווין שזיהה את מיני הפרושים השונים בכל אי, ועקב כך קיבל את ההשראה לפיתוח התיאוריה על תהליך האבולוציה שמונע על־ידי הברירה הטבעית.

עוד לפני ביקורו של דרווין, שימשו האיים כ״תחנת תדלוק״ עבור ספינות שמלחיהן העמיסו את צבי הענק כ״קופסאות שימורים״ וכך תרמו להכחדת הצבים. כמו כן, בזמן העמסת הצבים הורידו המלחים עיזים לחופים, ואלה התחרו בצבים על המזון. חולדות מהספינות פלשו לאיים והחלו בהשמדה שיטתית של זוחלים ועופות. כך ״תרמו״ מבקרים לפגיעה חמורה במגוון המינים בגלפגוס. רק במאה העשרים החלה פעילות השימור והשמירה על הסביבה הטבעית של האיים.

כיום ישנו איסור על הכנסת חיות משק או חיות בית לאיים מבודדים, מתקיימת פעילות של השמדת חולדות וסילוק עיזים שהתפראו מאיים רבים, כמו כן יש מרכזים שעוסקים בריבוי מינים בסכנה ובעיקר צבים.

פעילות השימור וההשבה לטבע של מינים שונים חיובית ונכונה אלא שכיום על־פי BBC,
עומדים מינים רבים בגלפגוס בפני שתי סכנות סביבתיות חדשות: טפילים גורמי קדחת העופות (מלריה) ועליה משמעותית בתדירות ה"אל-ניניו". על־פי חוקרים הסכנות מתרבות בגלל ההתחממות העולמית.

הזואולוגית ד"ר פטריסיה פרקר Dr. Patricia Parker מאוניברסיטת מיזורי בסנט לואיס (University of Missouri St Louis-UMSL), אומרת כי ״המצב מסוכן בעיקר עבור מינים שחיים באוכלוסיות קטנות״, החשש הוא מתהליך דומה לזה שקרה בהוואי, שם טפילים זרים גרמו להכחדה של 30% ממיני העופות האנדמיים באי. עד היום נמנע גורל דומה מעופות גלפגוס. הטפיל (Plasmodium) שגורם לקדחת העופות מתפתח במעבר דרך מערכת העיכול של חרק (יתוש). כדי שיוכל להשלים את מעגל החיים חייב הטפיל להגיע לבלוטות הרוק של החרק ועל־ידי עקיצה מועבר לציפור. דרך מערכת הדם מגיע הטפיל לכבד הציפור ושם מתרבה וחוזר לדם. חרק שיעקוץ את הציפור, ימצוץ דם נגוע והמחזור מתחיל שוב.

אלא שלא כל הציפורים הן פונדקאיות מתאימות. מסתבר כי רבות מהציפורים המיוחדות לאיים אינן מתאימות, וגם אם יעקצו, הטפילים לא יתפתחו בהן (עד שיפתחו מוטציות). מי שאשם בהפצת הטפילים הם אלה שהביאו לאיים תרנגולות, אנפיות בקר ומין קוקיה (Crotophaga ani) שהובאה על־ידי המתיישבים כ״פולת קרציות״.כל אלה מהווים מקור ומאגר מתאים להתפתחות ולהפצת הטפילים. אחד המינים הזרים שמשמשים פונדקאי לטפיל הם יוני סלע שיובאו. במבצע מוצלח חוסלו אוכלוסיות גדולות של יוני הסלע באיים המבודדים.

הסכנה שכבר מתממשת היא שבטפיל יתרחשו שינויים גנטיים (מוטציות) שיאפשרו לו להתרבות גם בעופות מקומיים. ד"ר פרקר שהשתתפה במחקר על מלריה בעופות בארכיפלג חוששת כי הפצת המגיפה ופגיעה במיניים המקומיים היא רק עניין של זמן" או "עשויה לקרות בקרוב. לדבריה הטפיל כבר פיתח מוטציות שמאפשרות לו להתרבות באוכלוסיות של סיבכי צהוב ופינגווין גלפגוס, שני מינים אנדמיים לאיים.

עוד בנושא באתר הידען:

 

המחקר מתבצע על־ידי חוקרים מאוניברסיטת מיזורי בשיתוף עם גן החיות בסנט לואיס, קרן דרווין (Charles Darwin Foundation) וארגון הגנים הלאומיים של גלפגוס. מסתבר (שוב) כי המינים היחודיים בגלפגוס נדבקים בטפיל אבל אינם לוקחים חלק במחזור החיים של הטפיל, והטפיל לא משלים את התפתחותו. החוקרים אומרים שאם יתברר כי אחד המינים (תרנגולות – או אנפיות בקר) מהווה את המפיץ העיקרי של הטפיל, יאלצו אנשי רשות הגנים של גלפגוס לסלק את האוכלוסיה כדי למנוע מגיפה, שכן ברגע שהטפיל יתאים עצמו למינים מקומיים המחלה תצא מכלל שליטה.

בינתיים מנסים לברר מי היתוש המיובא שמפיץ את הטפיל, לזהותו ולחסלו, אלא שמסתבר כי שימור מינים מקומיים יכול להיות קשה ולא יסתכם במניעת הפצת המלריה. זאת משום שאחת מתופעות האקלים הנחקרת ביותר מאיימת על האיים היא אל-ניניו. לדברי החוקרים ארועי ה"אל-ניניו" הופכים לתדירים וקיצוניים יותר והם פוגעים בחיות בגלפגוס. בארועי אל-ניניו שהתרחשו בין 1982 ל-1996 צנחה אוכלוסית הפינגווינים לכ-300 פרטים. תדירות הארועים אינה משאירה לאוכלוסיות זמן התאוששות והתחדשות, דבר שעשוי להביא להכחדה.

פגיעתו של האל-ניניו היא בהטית זרם הומבולט. הזרם שמביא איתו מזון רב – מוסט לאחור, כלומר המים סביב האיים ״ריקים״ ממזון. על כך נוספת התחממות במים משווניים, החיים במים נעלמים ואוכלוסיות העופות שניזונות מהים גוועות.

הרעב בתקופת ה"אל-ניניו" מחליש את העופות ומעלה את פגיעותן לטפילי המלריה. תדירות ה"אל-ניניו" וסכנת הקדחת מהווים שילוב קטלני שעלול להעלים מינים רבים. כבר היום יש סכנה לפינגווינים, לקורמורן המקומי (שאינו עף) ולפרוש המנגרובים שאוכלוסיתם מושמדת על־ידי זבוב מיובא Philornis downsi שזוהה לראשונה בשנת 1990.

לדברי חוקרת בקרן דרווין, פרנצ'סקה קונינגהם (Francesca Cunninghame) ב-2013 הושמדו כ-40% מהאוכלוסית הפרוש ונותרו 14 זוגות. לדברי ד"ר פרקר ״עד לשנים האחרונות לא היתה הכחדה של עופות באיי הגלפגוס ויש למצוא פתרונות שימנעו את הפיכת הארכיפלג להעתק של הוואי״.
נקווה שיצליחו.

 

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. מוזר!
    הטפיל שהוא יצור נחות "יודע" לשנות את עצמו על ידי מוטציות כך שיהיה מסוגל להתרבות בעוף מקומי. ומאידך העוף המקומי שהוא יצוא יותר מפותח אינו מסוגל "לפתח" הגנה המחסלת את נגיף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן