לפני 150 שנה קיבל עליו חובב מדע ויקטרואני מפעל חיים של תצפיות אטיות ומדוקדקות ושל חשיבה על עולם הטבע. התוצאה הייתה תיאוריה שעדיין עומדת בראש סדר היום של המדע העכשווי
מאת גארי סטיקס
ב-1835, כשצ'ארלס דארווין בן ה-26 הפליג לאיי גלפגוס בספינת הוד מלכותו “בִּיגֵל”, הוא לא ייחד מחשבה מרובה לאוסף הציפורים שהיום מקושר בקשר הדוק לשמו. לאמיתו של דבר, טעה חוקר הטבע וחשב שאחדות מן הציפורים המכונות היום “פְרוּשי דארווין” הן פתיאלים (grosbeaks). לאחר שובו של דארווין לאנגליה צייר חוקר הציפורים והאמן ג'ון גוּלד קבוצה של ציפורים חנוטות ממטענה של “ביגל”, והוא שזיהה שמדובר בעצם בכמה מינים של פרושים.
על סמך עבודתו של גולד, הבין דארווין, חוקר הטבע האוטודידקט, שגודל המקור של הפרושים השתנה במרוצת הדורות על פי גודל הזרעים או החרקים שמהם ניזונו בכל אי ואי. “המתבונן בשינוי ההדרגתי ובמגוון המבנים בקבוצה אחת קטנה של ציפורים הקרובות אלו לאלו בארכיפלג הזה, לא יתקשה לתאר לעצמו כיצד מציפורים מעטות שהיו בעבר בארכיפלג, נבחר מין אחד והותאם למטרות שונות,” כתב דארווין בספרו “מסעה של הביגל”, שפורסם ב-1839, לאחר שובו.
כעבור עשרים שנה תרגם דארווין הבנה זו של הסתגלות הפרושים לתנאים באיים השונים למשנה סדורה של אבולוציה, המדגישה את כוחה של ברירה טבעית המבטיחה את המשך מעברן של תכונות המקנות יתרון מדור לדור. התיאוריה הזאת של דארווין, שעיקריה עמדו יפה בביקורת דקדקנית של מדענים ואנשי דת, אינה אלא נקודת מוצא של סדרה עשירה ואין-סופית של שאלות חקר המוסיפות להעניק השראה למדענים גם היום. ביולוגים עדיין תרים אחר תוצאות של ניסויים הנוגעות לפעולתה של הברירה הטבעית מבחינה מולקולרית ולהשפעתה על התפתחותם של מינים חדשים.
הפרושים המפורסמים של דארווין מוסיפים למלא תפקיד בתשובות על השאלות האלה. דארווין הניח שהאבולוציה מתקדמת “על פני עידנים” בקצב אטי מכדי שצופה בן אנוש יבחין בה במשך חייו. ואולם הפרושים היו למושאים מצוינים לחקר האבולוציה בזמן אמת, משום שהם מתרבים מהר יחסית, מבודדים באיים, וכמעט אינם נודדים.
מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 משתמשים הביולוגים חוקרי האבולוציה פיטר ר' גרנט וב' רוזמרי גרנט מאוניברסיטת פרינסטון באיי גלפגוס כבמעבדה אחת ענקית שבה הם צופים ביותר מ-20,000 פרושים. הם הראו במובהק כיצד משתנה גודל המקור הממוצע בדור חדש כשאירועי “אל ניניו” באים והולכים ומנידים את האקלים מגשום לשחון. הם גם הצליחו לתעד דוגמאות שייתכן כי הן מסמנות את הופעתם של מינים חדשים של פרושים.
קבוצת המחקר של בני הזוג גרנט היא רק אחת מני קבוצות רבות שנרתמו למשימה של תצפיות באבולוציה, המדגימות איך לפעמים היא מתקדמת בפרצים מואצים הנמדדים בשנים ולא בעידנים, שלא כמו התיאור של דארווין, שעל פיו היא מתקדמת לאט ובקביעות. המחקרים האלה מתמקדים בדגי אמנוּן באגמים הגדולים של אפריקה, בדגיגים הגב-דורבניים באלסקה, בצפרדעים מן הסוג Eleutherodactylus במרכז אמריקה, בדרומה ובאיים הקריביים ועוד.
שורשי המחשבה על נושא האבולוציה, לעתים אף הגיגים על איך רק המתאימים ביותר מנצחים, החלו עוד לפני זמן רב, אפילו לפני זמנו של סוקרטס. במאות ה-18 וה-19 הועלו כמה השערות מפרות בנוגע להתפתחות החיים, ובהן רעיונות שהעלה סבו של דארווין, ארסמוס דארווין (1731-1802).
האבולוציה על פי דארווין היא תורת ההתפתחות הראשונה שהצליחה לעמוד בביקורת מדעית מדוקדקת גם במאה ה-19 וגם אחריה. החוקרים בימינו, המצוידים במצלמות, במחשבים ובכלים לדגימת דנ”א, שאינם דומים למטענה של “ביגל” כל עיקר, מוכיחים שעדיין לא נס לחה של עבודתו של דארווין. תקפות תורתו של חוקר הטבע הזה למדע הבסיסי ולמחקרים יישומיים, החל בביוטכנולוגיה וכלה בזיהוי פלילי, היא הסיבה שהשנה מציינים בכל העולם 200 שנה להולדתו ו-150 שנה לצאתה לאור של יצירת המופת שלו “מוצא המינים בדרך הבירור הטבעי, או השארת גזעים מחוננים במלחמת החיים” [תרגום: שאול אדלר, מוסד ביאליק, 1960 – העורכים].
התורה של דארווין היא בבחינת עמוד תווך במדע המודרני לצד תורת היחסות, מכניקת הקוונטים ועוד כמה מבני תמך הכרחיים. כשם שקופרניקוס סילק את כדור הארץ ממרכז היקום, כך ביקומו של דארווין נושל האדם ממעמד המוקד של עולם הטבע. הברירה הטבעית מסבירה את מה שמכנה הביולוג חוקר האבולוציה פרנסיסקו ח' איילה מאוניברסיטת קליפורניה בארווין “תכנון ללא מתכנן”, מונח המלעיג על מאמציהם, הנמרצים למדי עדיין, של תאולוגים אחדים להמעיט בערכה של תורת האבולוציה. “דארווין השלים את המהפכה של קופרניקוס בכך שהתווה בשביל הביולוגיה תפיסה ולפיה הטבע הוא מערכת הכפופה לחוקי חומר ותנועה, מערכת שהשכל האנושי מסוגל להסביר בלי להזדקק לגורמים על-טבעיים,” כתב איילה ב-2007.
בשנת יובל זו אפשר לראות בכמות העצומה של מחקר ותיאוריה הנובעים מכתבי דארווין את עזבונו הגדול ביותר. כתבים אלה משמשים גם להדגשת השינויים הקיצוניים שחלו בתורת האבולוציה עצמה ב-150 השנים שחלפו: התיאוריה המקורית התמזגה עם מדע הגנים, שהבנתו של דארווין בו הייתה דלה כהבנתם של ההוגים הקדמונים.
גיליון מיוחד זה של סיינטיפיק אמריקן ישראל מציג כמה מן השאלות שעדיין עמלים על פתרונן: כמה שכיחה הברירה הטבעית? עד כמה מתרחשת הברירה הטבעית, הלכה למעשה, ברמה המולקולרית, ברמת הגן? מה מקורו של השוני הגנטי שעליו פועלת הברירה הטבעית? האם היא מעמידה במבחני כשירות כל גן וגן, אורגניזמים יחידים, או אפילו קבוצות שלמות של בעלי חיים, צמחים או חיידקים? האם היא עדיין חלה על בני האדם, השולטים למעשה ביד רמה בסביבתם ואפילו בתכונותיהם הביולוגיות?
חוקר טבע מטבעו
כמו אלברט איינשטיין ואחרים שניחנו בגאונות, הלך דארווין בדרך משלו. בראשית ימיו הוא לא הראה סימנים של הבטחה גדולה בתחום האקדמי. דארווין נולד למשפחה אמידה באזור כפרי באנגליה, ובצעירותו היה תלמיד בינוני בהחלט ששנא את תכתיביה של תכנית הלימודים, שהתמקדה בלימודים קלאסיים. (איינשטיין היה נער מרדן וסטודנט חריג.) כפי שרצה אביו, דארווין החל ללמוד רפואה, אבל חיתוך גופות עורר בו סלידה והוא לא סיים את לימודיו. אף על פי כן הוא לא התקשה להרוג ציפורים וחיות קטנות בציד, שהיה אחת המשימות שהציב לעצמו כשיצא לצפות בחיות בר ולאסוף דוגמאות.
רוברט דארווין, שנואש מן התקווה שבנו השני ישיג משהו בחייו, הורה לו לפנות לאוניברסיטת קיימברידג' כדי לקבל תואר שיאפשר לו להצטרף לשורות הכמורה. האיש שרעיונותיו נחשבים בעיני כמה מאנשי הדת לעלבון העמוק ביותר לאמונה הדתית סיים את לימודיו (בקושי) וקיבל תואר בתאולוגיה.
אף שאביו ניסה להניאו מכך, קפץ דארווין על ההצעה לשמש חוקר טבע בספינת המחקר “ביגל”, חוויה שלימים יאמר שהייתה “ההכשרה או החינוך האמיתי הראשונים שקיבלה דעתי”. המסע סביב העולם, שארך כחמש שנים, חשף אותו לעולם הטבע וסיפק לו די והותר זמן להרהור ולהתבוננות, ואלה כוננו את הגותו אחר כך.
בין ציוני הדרך החשובים בדרכו זו היו הכרת מגוון המינים הרב באזורים הטרופיים של ברזיל וגילוי מאובנים, ובהם עצלן ענקי שנמצא כ- 640 ק”מ מדרום לבואנוס איירס, שגרמו לו להפוך בשאלה כיצד נכחדו היצורים האלה; סיפורים שסיפרו בוקרים, גאוצ'וס, בערבות הדשא של ארגנטינה על מעשי ההרג שעשו בילידי המקום, שלימדו את דארווין על הדחף הטריטוריאלי הקמאי של החיה הקרויה אדם; וכמובן השהייה הקצרה יחסית, חמישה שבועות, ב”קלחת הלוהטת” של איי גלפגוס, שם ניתן לו להרהר על כך שבאיים סמוכים חיים מינים קרובים של צבים וחקייניות (mockingbirds), ויש בכך כדי לרמז על מוצא משותף.
בהפלגות קרא דארווין בשקיקה שני כרכים של “עקרונות הגאולוגיה” מאת צ'ארלס לייל, שצידד בעקרון האחידות, או האוניפורמיטריות, ולפיו תהליכי הסחף, השיקוע והפעילות הגעשית התרחשו בעבר בערך באותה המהירות שבה הם מתרחשים היום. לייל דחה את הקטסטרופיזם שרווח אז, ולפיו אירועים פתאומיים ואלימים המונעים בכוחות על-טבעיים הם שמעצבים את הנוף.
מסע רגלי בהרי האנדים, שם מצאו החוקרים מרבץ ימי עתיק שהורם לגובה של כ-2,000 מטרים מעל פני הים, המחיש את רעיונותיו של לייל בצבעים חיים.
דארווין לא ידע כלל שיצא למסע שישנה את פני הביולוגיה לעד. המסע הזה, שארך 57 חודשים, לא הפיק רגע אחד של תובנה פתאומית, כמו “שנת הפלאות” של איינשטיין, 1905, שבה פרסם, בין השאר, מאמרים על היחסות הפרטית ועל התנועה הבראונית של החלקיקים. האוצר הבלום של המסע הזה הוא מה שהיינו מכנים היום בסיס נתונים עצום: אוסף של 368 דפי רשימות בנושא זואולוגיה, 1,383 דפי רשימות על גאולוגיה, 770 דפי יומן, 1,529 דוגמאות בבקבוקי אלכוהול, 3,907 דוגמאות מיובשות ונוסף על כל אלה – הצב החי שנלכד בגלפגוס.
באוקטובר 1836, כששבה “ביגל” לאנגליה, כבר הופצו מכתביו של דארווין וכמה מדוגמאותיו בקרב מדענים בריטים והבטיחו את מקומו ביניהם. ההכרה הזאת הבטיחה ששאיפתו של אביו שבנו יצטרף לשורות הכמורה לא תתגשם. לאחר שנים אחדות נשא דארווין את בת דודתו, אמה וֶדג'ווד, ועבר לגור באחוזה כפרית, שגניה וחממותיה שימשו לו מעבדה חיה עד יום מותו. אורח חיים זה התאפשר בזכות ממונה של המשפחה. מחלה לא ידועה שתסמיניה היו כאבי ראש, רפרופי לב, התכווצויות שרירים ועוד תקפה את דארווין מעת ששב עם המשלחת ועד מותו ב-1882, ומנעה כל כוונה לצאת שוב למסע.
מוצא התיאוריה
דארווין החל לנסח את התיאוריות שלו בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-19, אבל המתין 20 שנה עד שפרסמן (וגם אז עשה זאת רק בגלל החשש שמתחרהו, אלפרד ראסל ואלס, יקדים אותו.) משום שרצה לוודא שהעובדות שעליהן הוא מתבסס וטיעוניו חסינים בפני כל ערעור.
תהליך בניית התורה הזדחל לו בקצב קרחוני כמעט. מקריאתו בכתבי לייל אימץ דארווין את הרעיון של שינוי הדרגתי בנוף הגאולוגי והקיש שהוא בוודאי תקף גם לאורגניזמים ביולוגיים: מין בוודאי נולד ממין. באותם הימים היו גם הוגים אחרים בתחום האבולוציה שהכירו במוטביליות, ביכולת השינוי המתמיד, של עולם החי, אבל על פי תפיסתם היא הייתה “סקאלה נטורֶאָה” – סולם עולה שבו כל שושלות הצמחים והחיות צצו מאליהן מן החומר הדומם ומשם התקדמו בכיוון אחד בלבד: אל עבר מורכבות גדולה יותר ושלמות.
דארווין כפר בהתקדמות הקווית הזאת והעדיף את מה שקרוי היום אבולוציה מסתעפת, שבה מתפצלים כמה מינים מאב קדמון משותף בנתיבים שונים. השקפתו הייתה מנוגדת להשקפה שרווחה באותם הימים ולפיה יש גבול מסוים וקבוע למידת השוני שיכולה להיות בין מין חדש ובין המין שממנו נולד. דארווין זכר שאפשר לייחס שלושה מינים של ציפורים חקייניות שראה באיי גלפגוס למין מקורב אליהן שראה באמריקה הלטינית. “עץ החיים” המסתעף שסרטט הוא האיור היחיד ב”מוצא המינים”.
הרעיון שהתפתחות החיים משולה לעץ עדיין שיווע למענה על ה”איך”: איך מתרחשת האבולוציה. הפער הזה הוא שהביא לידי הרעיון המהפכני ביותר של דארווין, רעיון הברירה הטבעית. דארווין, שקרא את עבודותיו של תומס מלטוס, למד שאוכלוסיות בדרך כלל גדלות מהר ולכן נוצר עומס על המשאבים המוגבלים שברשותן. הוא גם התעניין מאוד בגידול בעלי חיים וצמחים. דארווין היה פוקד את השווקים החקלאיים ואוסף קטלוגים של צמחים.
ב-1838 נרקמה במוחו ההבנה (שעליה סיפר בתחילה רק לקומץ חברים) שעולם הטבע אינו בוחר במכוון תכונות רצויות כשם שעושים מגדלי הבקר, אלא מטפל בדרכו שלו בריבוי האוכלוסין המאיים לנצל עד תום כל גומחה אקולוגית. מתוך המגוון התורשתי הרחב של מין נתון מנכשת הברירה הטבעית, בעיוורון, את הפרטים בעלי התכונות המוצלחות פחות, וביסודו של דבר זהו ה”תכנון ללא מתכנן” התמציתי שטבע איילה. יתר על כן, אם שתי אוכלוסיות של פרטים ממין אחד נפרדות ומתרחקות זו מזו, למשל האחת במדבר והאחרת בהרים, אפשר שכעבור זמן ארוך יתפתחו ויהיו למינים שונים לגמרי, ושוב לא יוכלו להתרבות ביניהן.
“מוצא המינים” הובהל להוצאה לאור ב-1859 משום שבידי ואלס היה כתב יד ובו מסקנות כמעט זהות. 1,250 העותקים הראשונים של ה”תקציר” בן 155,000 המילים נמכרו כולם מיד. בלטו בו הבהירות והנגישות של טיעונו של דארווין. כאן לא נשמעו עקיצות כמו אלה שליוו את התיאוריות של איינשטיין, ולפיהן בכל העולם כולו רק עוד שלושה אנשים מלבדו מבינים את עבודתו.
דארווין בילה את שארית חייו בחקר הברירה הטבעית בסחלבים ובצמחים אחרים באחוזתו בכפר דאון, כ-25 קילומטרים מלונדון. את ההגנה על עבודתו השאיר לאחרים. הפרסום עורר מחלוקת שנמשכת עד היום, למשל בדיונים בריאתניים מתמשכים במועצות של בתי ספר ציבוריים בארצות הברית. במאמר שהתפרסם בסיינטיפיק אמריקן ב-11 באוגוסט 1860 מתוארת פגישה של האקדמיה הבריטית למדעים שבה “סר ב' ברודי” פסל את השערתו של דארווין באמרו: “לאדם יש מודעות עצמית, עיקרון השונה מכל הדברים המצויים בעולם החומר, ואי-אפשר לראות כיצד הדבר נובע מן האורגניזמים הנחותים. מודעות זו של האדם היא היא התבונה האלוהית עצמה.” אבל כבר אז הגנו על דארווין מדענים חשובים רבים. באותה הוועידה, כך דווח בכתב העת, אמר ג'וזף הוקר הנודע לבישוף של אוקספורד, אחד ממותחי הביקורת שנכחו שם, שאיש הדת פשוט אינו מבין את מה שדארווין כתב.
ב”מוצא המינים” נמנע דארווין מדיון באבולוציה של בני האדם, אבל בספריו “מוצא האדם” ו”הברירה ביחס למין” הוא מייחס את תחילתו של המין האנושי לקבוצה של מיני קופים, המכונה “קופי העולם הישן”. רבים נפגעו מכינוי זה, ובעיתונים הופיעו קריקטורות שהציגו את דארווין כחצי אדם-חצי קוף. עוד ב-1860 הלינו דודנו של דארווין, פרנסיס גלטון, ואחרים על שהחברה המודרנית מגנה על ה”בלתי מתאימים” שבה מפני הברירה הטבעית. העיוות ואי-ההבנה של תורת דארווין, אם באידאולוגיה הנאצית, אם אצל כלכלנים נאו-ליברלים ואם בתרבות הפופולרית, עדיין לא פסו מן העולם. הסופר האמריקני קורט וונגוט העיר פעם שדארווין “לימד שאלה שמתים היו אמורים למות, שגוויות הן בבחינת שיפור.”
תפיסת האבולוציה כשושלת המסתעפת מאב קדמון משותף התקבלה מהר יחסית, אבל ההתרגלות לרעיון הברירה הטבעית הייתה אטית הרבה יותר, גם בקהילת המדענים. ההיסוס היה מוצדק. בעבודתו לא תיאר דארווין את מנגנון התורשה, אלא רק תלה אותו ב”פקעיות” זעירות, משוערות, שמופרשות מכל הרקמות ונעות אל אברי המין, שם הן מועתקות ומועברות לדורות הבאים. רק בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 התקבל רעיון הברירה הטבעית בהסכמה רחבה.
באותן השנים התהוותה “הסינתזה האבולוציונית המודרנית”, מסגרת רחבת ידיים ששילבה את הברירה הטבעית של דארווין ואת הגנטיקה, שאת דרכה פרץ גרגור מנדל. ב-1959, כ-100 שנה לאחר ש”מוצא המינים” יצא לאור, כבר נראה שמעמדה של הברירה הטבעית בטוח.
אבל אחרי כן נאלץ תחום הביולוגיה האבולוציונית להתרחב עוד יותר ולעסוק גם בשאלות כמו האם האבולוציה מתקדמת בקפיצות ובהפסקות, כלומר בפרצים של שינוי וביניהם זמנים ארוכים של קפיאה על השמרים? האם תופעה של מוטציות אקראיות העוברות מדור לדור היא שכיחה או שהן בדרך כלל נעלמות בלי לשפר את הכשירות או לפגום בה, כלומר מתרחש “סחף גנטי”? האם כל תכונה ביולוגית היא הסתגלות אבולוציונית, או שמאפיינים אחדים הם תוצרי לוואי אקראיים של תכונות פיזיות שיש בצדן יתרון הישרדותי?
התחום הזה נאלץ גם לבחון שוב את הרעיון שהברירה הטבעית של קבוצות שלמות יכולה להסביר התנהגות זולתנית, אלטרואיסטית. ובאשר למוצא המינים, איזה תפקיד ממלא הסחף הגנטי? זאת ועוד, האין העובדה שחד-תאיים מחליפים לא פעם קבוצות שלמות של גנים ביניהם מערערת את עצם המושג מין, המוגדר לפי יכולתה של הקבוצה להעמיד צאצאים עם פרטים מקבוצות אחרות? ההתחבטויות האלה, שטרם שככו, מלמדות שהביולוגיה האבולוציונית שוקקת חיים, והן עדות חיה שמורשת החיים של דארווין עוד חיה.
ועוד בנושא
What evolution Is. Ernst Mayr. Basic Books, 2002
The Cambridge Companion to Darwin. Edited by Jonathan Hodge and Gregory Radick. Cambridge University Press, 2003
On the Origin of Species: the Illustrated edition. Charles Darwin. Edited by David Quammen. Sterling , 2008
The Complete Works of Charles Darwin Online can be accessed at
29 תגובות
נמרוד:
הבנת נכון ולדעתי באמת אי אפשר שלא לקבל את התאוריה הזאת.
אנשים שדוחים את התאוריה עושים זאת ממניעים דתיים.
הם פשוט לא מסוגלים להודות שטענות הדת הם שקר (למרות שבסתר לבם הם יודעים זאת) ולכן הם מנסים לתקוע מקלות בגלגלי ההתקדמות המדעית.
המאמר מעולה וכאילו גם התגובות. אני איני חוקר טבע (עדיין) ורק מתעניין בנושא הקסום הזה של מדעי החיים. מכאן ששאלותי אולי יהיו טריוויאליות לאחרים. ונמשיך לשאלתי:
מן המאמר ומן התגובות וכן מלימודי הקודמים הצלחתי להבין את עקרון האבולוציה, ותקנו אותי אם אני טועה: מין של בעל חיים מסויים שמתקיים מהסביבה הוא בעל תכונות גנטיות מסויימות שמותאמות לסביבה שבה הוא חיי. ברגע שהסביבה משתנה (נגיד שנים בהם יש אל ניניו והחרקים נמצאים עמוק יותר בקרקע, או ישנה איזושהי השפעה על גרעינים ומזונות שונים של הפרושים) נכנס להילוך הדבר שנקרא “הברירה הטבעית”. לפי מה שהבנתי מדור לדור מתקיימות מוטציות שונות שגורמות לשינויים גנטיים באורגניזם. שינויים מסויימים נותנים יתרונות לפרטים מסויימים ואם שינוי זה מתאים לסביבה המשתנה, פרט זה ישגשג, יביא יותר צאצאים ומכאן יתפתחו יותר פרטים עם השינוי הגנטי שנתן את היתרון על חשבון פרטים שחוו שינוי גנטי שלא היטיב עימם או שכלל לא עברו שינוי גנטי.
הדבר שלא הצלחתי להבין הוא על מה הויכוח כאן? הרי תאוריה זאת הגיונית ובדוקה וכו’, מכאן שאיזו תאוריה חלופית יכולה להחליף אותה? באיזה כיוון חשיבה אפשר לתת תאוריה אחרת?
אורן:
משכי הזמן הקצרים עליהם בראל מדבר הם אלה שבהם משתנה אורכו הממוצע של המקור במחזורי אל ניניו (אגב – לא ראיתי שאמרו בכתבה שאורך המקור גדל מדור לדור).
אני מפרש את האמור בכתבה כהתארכות והתקצרות מחזורית של המקור הממוצע.
מיכאל, צירוף מקרים לא מפתיע. בדיוק כתבתי על אותה נקודה שאתה עמדת..
מדהים כמה אנשים אחרים יכולים עיוורים כשהם ממש רוצים בכך.
המשתמש האנונימי האחרון היה אני
בראל,
יש קשר ישיר בין אורך המקור להישרדות ועל כן קשר ישיר לכושר הרבייה שלהם.
ככל שאורך המקור גדל ואיתו תזונה ובריאות טובה יותר אזי אותה ציפור משיגה יותר נקבות, חי יותר ובכך מעמיד יותר צאצאים, שלא לדבר שכאשר קיים מאבק על מזון, אלו בעלי המקור הארוך יכולים להנות משפע גכדול יותר של מקורות מזון ולשרוד היכן שאחרים לא יוכלו.
ומהיכן הבאת שהאבולוציה היא תוך שנתיים?
במאמר מצוין שבכל דור ניתן לראות כי הדור הבא בעל מקור ארוך יותר בממוצע. וכי לפרושים יש קצב רביה גבוה במיוחד, ולכן פער של אורך חיים ובריאות בין מקור ארוך לקצר מהווה כאן יתרון משמעותי – גדילת קצב אוכלסיה בעלת המקור הארוך על חשבון הקצר בצורה מובחנת.
בנוסף אם תצפה לאורך 50 שנה אזי תוכל לראות את ההבדל העצום.
בראל:
שוב – ללא קשר לעובדות – די ברור שפרוש שחי פחות בגלל שחייו קשים יותר מעמיד פחות צאצאים.
ברור גם שפרוש שטרוד יותר זמן במציאת מזון מקדיש פחות לחיזורים ולהתרבות (הפרוש חי חיי פרישות) ואם הוא מתבלבל ומחליט שהחיזור עדיף, סיכוייו למות ולא להעמיד דור נוסף גדלים.
יש גם אפשרות שהפרושים (זכרים ונקבות כאחד) נוטים לבחור בני זוג שמצטיינים במציאת מזון.
יש גם סיכוי שהנפגעים מחוסר יעילות הפרושים בעלי אורך המקור הבלתי מתאים הם דווקא צאצאיהם שבזמן שהם בקן מתים צרעב פעמים רבות יותר בגלל שהוריהם לא הצליחו להביא להם מזון.
בקיצור – יש המון דברים שיכולים להסביר את זה ואני אינני מתכוון לפנות עכשיו למחקר על הפרושים. יש לי דברים חשובים יותר לעשות.
אם תמצא משהו מעניין בחיפושיך בנושא הפרושים אשמח לשמוע, כמובן, אבל אין לי כל ספק בכך שלא תמצא שם שום דבר יוצא דופן שמפריך משהו ברעיון האבולוציה.
לא אמרתי שאני לא מבין למה זה מועיל, רק אמרתי שיכולת מופחתת של "קצרי המקור" ללקט חרקים או זרעונים עקב שינוי תנאים סביבתיים אינה משפיעה ישירות על כושר הרבייה שלהם ועל היכולת להעביר גנים "קצרי מקור" לצאצאיהם, וכן היא אינה קריטית במידה כזו שכל קצרי המקור נכחדים תוך דור או שניים, ולכן על פניו נראה שהתהליך היה אמור להתרחש בפרקי זמן הרבה יותר ארוכים מאשר כמה דורות.
אפשר להעלות הרבה ספקולציות, אבל השאלה אם הן מתאימות למציאות. בכל אופן נראה שגם אתה וגם אני צריכים ללמוד קצת יותר לעומק מה בדיוק קרה שם. אשתדל לברר.
בראל:
שים לב איך אתה מחליף את הנושא.
קודם תקפת את רעיון המוטציות מכיוון שטענת שזה מה שקורה שם ושזה לא יכול להיות אקראי.
נקודת המוצא שלך הייתה שזה מועיל ושהמוטציות צריכות לכן להיות מכוונות לתועלת זו.
אחר כך – כשהסברתי לך שכלל לא מדובר כאן במוטציות אלא בברירה טבעית בלבד, החלטת שבעצם אינך מבין למה זה מועיל.
זה מה שנקרא "התנגדות בכל מחיר".
לעצם השאלה (השנייה שכאמור שונה מן הראשונה ואף סותרת את הנחותיה) – לא מדובר כאן בדבר שניתן לבירור על ידי ההיגיון בלבד ויש צורך במידע רב על העובדות הרלבנטיות לחיי הפרושים.
אין לי כרגע את הידע הזה ואינני יודע אם מישהו טרח אי פעם לברר אותו.
ייתכן שכן וייתכן שלא.
לא קשה להעלות ספקולציות בעניין.
הנה, למשל, ספקולציה אחת:
בעונות שכונות פני הקרקע יבשים יותר ולכן החרקים – הזקוקים לרטיבות – נמצאים בדרך כלל עמוק יותר בתוך הקרקע. מקור ארוך מועיל בציד החרקים הללו ומאפשר לבעליו לחיות יותר ולהעמיד יותר צאצאים.
עם זאת – המקור הארוך גם מכביד – גידולו צורך אנרגיה והתעופה עמו נפגעת בגלל משקלו. לכן בעונות רטובות יש יתרון דווקא לבעלי מקור קצר.
זוהי – כאמור – ספקולציה שנועדה להראות לך שאין כל בעיה להעלות ספקולציות אבל – כאמור – אין לי כל מידע על חיי הפרושים ובפרט אינני יודע אפילו אם הם ניזונים מחרקים.
מה שאני טוען הוא שגם כוח ההיגיון שלך היה יכול להעלות ספקולציה כזאת אלמלא הוגבל על ידי מניעים זרים.
ובעניין ההבדל בין מקרה העש למקרה הפרוש – זה הרי ברור.
בגלל חשיבות התכונה הנבררת אצל העשים נבררו רק השחורים שביניהם ומהר מאד לא נשאר ללבנים זכר בשעה שאצל הפרושים משתנה רק ממוצע אורך המקור ועדיין נשארים הן בעלי מקור ארוך מהממוצע והן בעלי מקור קצר מהממוצע.
מיכאל
עם כל כוח ההיגיון הדל שלי, אני לא מצליח להבין איך ברירה טבעית תפעל באופן ישיר לריבוי מוצלח יותר של בעלי המקור הארוך. הרי המקור הארוך אינו כשלעצמו סיבה ל"רביה מוצלחת יותר", כפי שמקור קצר אינו גורם להתמעטות כושר הרביה. המקור הארוך יותר מביא רק ליכולת הישרדות גבוהה יותר, שמביאה בתהליך ארוך (אני מתאר לעצמי) להיכחדותם ההדרגתית של בעלי המקור הקצר, ומשום כך באופן עקיף (ובמודגש: באופן עקיף) להשתלטות צאצאיהם של בעלי המקור הארוך.
כל זאת כמובן בהנחה שהמקור הארוך התקיים גם לפני כן בחלק מן הפרטים – כמו במקרה העש האנגלי ששינה את צבעו. אבל במקרה העש האנגלי המוטציה היתה קריטית להישרדות – ובהתאם התוצאות היו מיידיות (כמעט כל בעלי הצבע ה"לא נכון" נאכלו בידי הציפורים). זה אינו המקרה אצל הפרושים, כפי שאמרתי, שבהם יתרונו של המקור הארוך הוא שולי וחסרונו אינו גורם להכחדה מיידית של הפרטים החסרים אותו, כך ששאלת הזמן הקצר שבו נצפו השינויים נותרת בעינה.
בראל:
יש שני כשלים בתגובותיך.
האחד הוא בטענה שהמדענים שוגים כשהם נוקטים גישה פוליטית כשהם מתייחסים לאבולוציה או אפילו שיש להם הטיה כלשהי.
אין להם כל הטיה וברגע שתציע מנגנון הגיוני אחר או תדגים את קיומו הוא יתקבל בברכה.
אין לך לא הסבר הגיוני למנגנון אחר ולא דוגמה לפעולתו.
הכשל השני הוא בכך שאתה חושב שסיפור הפרושים הוא דוגמה ואתה מתבסס בדבריך על ההנחה השגויה שלצורך שינוי האורך הממוצע של המקור נחוצה מוטציה כלשהי בשעה שברור שנחוצה לכך רק ברירה טבעית שתגרום לריבוי מוצלח יותר של בעלי המקור הארוך יותר או הקצר יותר לפי העונה.
בראל, המדע לא עובד לפי איך הדברים נראים לקורא כזה או אחר, כי אחרת היינו צריכים לפסול את מכאניקת הקוונטים אלא אם הנושא נבדק ועבר את כל הניסויים.
לאבי בליזובסקי
לא טענתי שהברירה הטבעית היא אקראית. טענתי שהתהליך שעליו היא אמורה להתבסס הוא אקראי – וזה, למיטב הבנתי, מה שגם אתה טוען.
לדעתי, גם לבריאתני הממוצע לא לוקח יותר משתי דקות (וגם זה במקרים של איטיות חשיבתית מובנית) להבין את עקרון הברירה הטבעית. הבעיה איננה בהסבר פעולתה של הברירה הטבעית אלא בתפקיד הבלעדי שמוענק לה בתהליך האבולוציוני, כלומר, בהנחה שהיסוד המניע את כל התהליך הוא תהליך מחסר, רגרסיבי במהותו (היכחדות), ופאסיבי לחלוטין. מקריאת מאמרים בנושא מתקבל הרושם כאילו היתה באמת קיימת מהות או ישות כזו שנקראת "הברירה הטבעית", ונדמה שגם הדוגלים בגישה זו שוכחים לעתים שמדובר במושג ערטילאי לחלוטין, בדומה ל"פסיכולוגיה" או "מרקסיזם". מבחינה עקרונית יש בעייתיות מסוימת בייחוס פעילות אקטיבית כל כך מובהקת כמו הנעת התפתחות החיים ביקום למושג מופשט המבטא תהליך פאסיבי לגמרי, ועוד כשמדובר בשאלה המהותית ביותר שאנו מכירים (לאחר שאלת המפץ הגדול) – איך התחיל כל העניין.
על פי השערת המקרה המוצלח הראשוני של דוקינס על היווצרותו המקרית של הרפליקטור הראשוני, אפשר לסכם שכל הצרות שלנו התחילו בגלל איזה אטום מחורבן שיצר במקרה מולקולת ד.נ.א. . נדמה לי שזה קצת שטחי, ולא נעדר יסוד אבסורדי מסוים.
בראל, מהיכן בדיוק אתה לוקח את הטענה שהברירה הטבעית היא תהליך אקראי. היא לחלוטין לא. היא פועלת על שינויים נתונים בכל דור ודואגת לשמר את אלה שמתאימים לתנאי הסביבה באותו רגע (לא בהכרח במאה אחוז, מספיק שהם מתאימים קצת יותר טוב מאחרים ללחץ ברירתי ספציפי). על פני מספר לא גדול של דורות, אתה רואה סחיפה גנטית – כלומר שינוי של שכיחות גן מסויים באוכלוסיה. שזו ההגדרה של האבולוציה בהתאם לתהליך הברירה הטבעית.
זה בהחלט לא תהליך שיש לו מטרה, כיוון או אקראיות. האקראיות נמצאת במקום אחר לגמרי בתהליך – השונות בתכונות שהדור הבא יורש מהוריו. תמיד יש כאלה שיורשים תכונות לא טובות, אבל לפעמים קורה שהתכונה הלא טובה הזו פתאום הפכה לחשובה והצילה את הנושא אותה מרעב. התהליך של הברירה הטבעית הוא בדיוק ההפך מאקראי ולא חשוב כמה פעמים מחזירים בתשובה, אימאמים, כמרים קתוליים או מטיפים פרוטסטנטים יצעקו את זה.
רק לצורך הדגמה, עצם התהליך המתואר במאמר עצמו של התארכות מקור הפרושים מטיל ספק גדול בעניין האקראיות. גם אם קצב ההתרבות של הפרושים היה עשרה דורות בעונה, עדיין הסיכוי שתוך שנתיים או שלוש (או עשר) תתרחש המוטציה "הנכונה", ולאחר מכן התהליך הארוך של ברירה טבעית , הוא פשוט דמיוני. הבעיה מתחדדת עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון שגורם כמו אורך המקור, שיתרונו ההישרדותי שולי ואינו קריטי, דורש זמן ברירה טבעית ארוך, משום שפרטים רבים יחזיקו עדיין מעמד למרות המקור הקצר יותר (זאת בניגוד, למשל, למוטציה שהאקוויולנט ההישרדותי שלה קריטי ומיידי, כמו למשל יכולת שרידות בטמפרטורה נמוכה בשינוי תנאים של שנים קרות במיוחד).
כפי שנאמר כאן, צריך להיות עיוור וחירש כדי לשלול את קיומה של אבולוציה, ואכן מעטים מאד אלה השוללים אותה. הויכוח הוא רק על הפרשנות לתהליך האבולוציוני כהליך המבוסס על אקראיות והסתברות סטטיסטית, והצבתה של הברירה הטבעית כגורם הבלעדי המניע את התהליך. פרשנות זו היא אידיאולוגית, ואפילו פוליטית, בדיוק כפי שהפרשנות הדתית היא אידיאולוגית (ופוליטית).
הטיעונים של דוקינס על "הוכחת קיומה של האבולוציה באותה רמת ודאות של קיום כוח הכבידה", הם מסך עשן, משום שדוקינס מנסה במובלע לשכנע אותנו שהוכחת קיומה של האבולוציה מהווה כשלעצמה הוכחת הפרשנות האידיאולוגית שלו לתהליך זה, ולא היא. כנ"ל גם הטיעון החוזר ונשנה של רועי צזנה על התועלת המעשית של תורת האבולוציה. התועלת היא עצומה ואדירה, אבל הקרדיט אינו שייך כלל לתיאוריה הפרשנית של "אבולוציה" אלא לביולוגיה המולקולרית, שאיש אינו חולק על מימצאיה.
לארבעה בנים, דוקינס עונה על השאלה שלך בצורה מופלאה – למה המון אנשים לא מוכנים לקבל את תאורית האבולוציה למרות שאת תאורית כוח הכבידה, שמוכחת באותה רמה של וודאות לא מוכנים לקבל?
כל מי שלא מקבל את האבולוציה ומנסה למצוא לה חלופות שלא קיימות מוזמן לנסות ולקפוץ מהגג של עזריאלי ובדרך למטה לנסח לו תאוריות חלופיות ומלאות מעוף ודמיון למה הוא לא יפול…
רבותי חלק ניכר מההצלחות של אלה שתוקפים את האבולוציה נעוץ בהמשך
ההתיחסות לתאוריה, קימות תאוריות שונות המסבירות את האבולוציה בינהן המוצלחת ביותר עד היום היא זו של דרווין, אלא שהאבולוציה היא עובדה
או תהליך שניתן להסבירו באופנים שונים אבל כעובדה או תהליך
להתווכח על קיומו מהווה דיון חסר שחר
לאבי בליזובסקי:
תודה על המאמר, הכולל מספר הארות והערות על התיאוריה ההתפתחותית בגילגולה המודרני.
ספורו האישי והמחקרי של דארווין הוא ללא ספק מענין, אבל לדעתי, הדגש צריך להיות על התיאוריה עצמה בגילגולה המודרני.
בהקשר זה סבורני שיש להבליט לא רק את חוזקותיה הלכאוריות של התאוריה, אלא גם את צדדי אי השלמות שבה.
הסיפא של המאמר עוסקת במה שאפשר להבין כ’שאלות פתוחות'(בעיקר – סוגית הסחף הגנטי וסוגית ההסבר לתופעת ההתנהגות הזולתנית). כמובן ששאלות כאלה (ועוד אחרות) עשויות/עלולות בניסוח קצת יותר בוטה ואולי גם קצת יותר נכון מבחינת הישרות האינטלקטואלית – לשמש כערעורים על עצם תקפות התאוריה(להבדיל מעצם ההכרה בקיומה של תופעה התפתחותית בקנה מידה כלשהו!), בפרט כשמנסים לבחון את הסוגיות מנקודת מבט של היתכנות הסתברותית ואם מנסים להלום את התהליכים המשוערים ע”י בניית אלגוריתמים מתקבלים על הדעת. ערעורים כאלה, לכאורה מזקיקים הסבר משלים או אפילו שונה מהעיקרון של ‘הברירה הטבעית’, ומאירים באור מסופק כלשהו את הבטחון הבלתי מוגבל של אחדים מאיתנו באמיתות התאוריה כפי שהיא מנוסחת היום, בפרט את אותו בטחון הנדרש לצרכים אידיאולוגיים.
לשם האיזון ושלמות הענין, הייתי רוצה לראות באתר התיחסויות נוספות לאספקטים הפחות פופולריים האלה של התאוריה ההתפתחותית. על כך נתונה התודה מראש!
לרועי צזנה:
1.ודאי שהתופעה האבולוציונית – מוכחת עובדתית שוב ושוב, בקנה מידה מסוים. אבל לא ברור לי כיצד התאוריה בכללותה (וזה כולל גם את ההשערות המסבירות שהיא מכילה) ‘מוכיחה’ ‘את עצמה’ ‘שוב ושוב’. התוכל להסביר?
2.לצערי הרב, אין בידי (קטונתי) וגם לא בידי אחרים (לעת עתה)תאוריה טובה יותר. בינתיים קימת תאוריה אבולוציונית מסוימת שמעמדה אינו כמעמדן של תאוריות מרכזיות מצליחות אחרות (תורת היחסות המורחבת, תורת הקוואנטים – למשל) וקימים ספקות וטענות בקשר אליה, שהמחקר המדעי יעסוק בהן בעתיד – ויש לקוות שאינדוקטרינציות
וכוחנות של מימסדים אינטרסנטיים (אידיאולוגיים, דתיים, פוליטיים, תקשורתיים ומדעיים) לא יסכלו עיסוק זה.
מכל מקום אינני מבין מדוע אתה סבור שלא צפוי שתורת האבולוציה תיהפך לנחלת ההיסטוריה בלבד, בעתיד. האם מדובר באמת מדעית מוחלטת? למה? ומה הופך אותה למשהו יתרוני על -נניח- הפיסיקה של המאה ה -19 שהיתה כה מצליחה לכאורה (מלבד האינצידנט הלא נעים של תוצאת ניסוי מייכלסון מורלי -עם כל התקווה האיתנה ששררה אז שהסבר מניח את הדעת בגבולות התיאוריה יימצא לו בוודאי)? ואני מזכיר לך את דבריו הרמים והבטוחים של הלורד קלווין בעניינה של אותה תאוריה !
3.לגבי הבלוג שלך – יוזמה נחמדה. שיהיה לך בהצלחה.
ארבעה הבנים,
הבהרת היטב את דעתך על תיאוריית האבולוציה, כתיאוריה מיושנת זקנה ןחסרת מעוף.
מאחר שאתר הידען נועד בין השאר להרחיב את ידע קוראיו, אנא שתף אותנו בטובך בתיאוריות חדישות יותר, רבות מעוף, המסבירות את מוצא המינים בצורה טובה יותר ** לדעתך **.
זוהי בקשה כנה!
ידידי, תיאוריות נבחנות במבחן המציאות והנכונות, ולא לפי ‘המעוף’ שלהן, או גילן.
בינתיים, תיאוריית האבולוציה מוכיחה את עצמה שוב ושוב, וטרם קמה תיאוריה המסוגלת להסביר את הביולוגיה המודרנית כפי שהאבולוציה עושה.
אם וכאשר תקום תיאוריה חדשה, ונכונותה תוכח ברבים, אזי תהפוך תיאוריית האבולוציה לנחלת ההסטוריה. אך מכיוון שזה לא קרה עדיין (וגם אינו צפוי לקרות), לעת עתה תיאוריית האבולוציה היא התיאוריה המהימנה ביותר שיש ברשותנו.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
מרוב חריצות יש נטיה ללכת אחורה על תיאוריות זקנות וחסרות מעוף כמו האבולוציה תהנו. נכון זה לא שבור זה עתיק ונשמר טוב טוב במיכל זכוכית במוזיאון לעתיקות.
גם חוקי חמורבי וכתב יתדות מיצרי קדום.
יתרה מכך, מה לא בסדר בתאוריה בת 150 שנה וכן בסדר בתיאוריה בת 2,500?
אם תיאוריה בת 150 היא עתיקה אז על אחת כמה וכמה התיאוריה החלופית הותיקה יותר.
תיאוריית האבולוציה עברה שינויים רבים לאורך מאה וחמישים השנים שמאז דרווין, והיו התפתחויות רבות בתחום. לא לשווא יש כיום תחום מדע שלם הנקרא ‘ביולוגיה אבולוציונית’.
האספקט היחיד שלא השתנה בתיאוריה הוא עובדת האבולוציה – השתנותם של אורגניזמים לאורך הדורות. כל הראיות תומכות בסוגיה זו, ולכן אין תיאוריה חלופית לאבולוציה.
למה לתקן את מה שלא שבור?
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
העובדה שהתיאוריה עדיין מככבת היא תעודת עניות להתפחות החשיבה המודרנית.
אחרי מאה וחמישים שנה אפשר היה לצפות לדמיון יצירתי חדש ורענן כנראה שזה לא ממש
מאתגר איש ליצור תיאוריה חלופית לתפיסות העתיקות הללו , עצלות הרוח והדמיון
סבתי ז"ל הייתה אומרת:
אין אלוהים, אבל למה להרגיז אותו…
בדיוק כך! (אלוהים יעניש אותם)
כל הכופרים באבולוציה סופם בגיהנום.