משימת התאבדות- על הספר 'הגברת האפלה של הדנ"א'

ברנדה מדוקס יצאה ממשימת ההתאבדות שלה באופן מעורר הערצה. היא מביאה ביוגרפיה מדעית עם מעט מאוד מדע אבל הרבה מאוד מדענים. למי שנמשך לצדדים האנושיים של סיפורי הגילוי הגדולים, ופחות לתגליות המדעיות עצמן, 'הגברה האפלה של הדנ"א' הוא ללא ספק קריאה מהנה.

עטיפת הספר הגברת הראשונה של הדנ''א
עטיפת הספר הגברת הראשונה של הדנ''א

כתיבת מדע פופלארי היא אמנות קשה ומתסכלת. הסופר נדרש לעמוד בכל האתגרים הספרותיים המקובלים- סגנון, שטף, סיפור- ובה בעת להקפיד שההסברים הטכניים אינם מייגעים ושוברים את רצף העלילה. הספר שהביא אותי להרהר באמנות חמקמקה זו הוא 'רוזלינד פרנקלין: הגברת האפלה של הדנ"א', מאת ברנדה מדוקס (ידיעות ספרים 2009, מתרגמת: עדי מרקוזה-הס).
על פניו, ברנדה מדוקס לקחה על עצמה משימת התאבדות. מדוקס- מבקרת הספרות של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט – היא סופרת מוכשרת ועתירת-פרסים, אבל כל הביוגרפיות הקודמות שלה עסקו בדמויות ספרותיות כמו המשוררים ויליאם ייטס ודיוויד לורנס. הביוגרפיה היחידה שלה שמתקרבת לעולם הטכני היא זו של אליזבת טיילור, וגם זה רק בגלל שטיילור הייתה נשואה לפועל בניין (בין היתר). צריך אומץ רב כדי לגשת, מנקודת מוצא זו, לסיפור כה מורכב וטעון כמו שערוריית גילוי מבנה הדנ"א.

רוזלינד פרנקלין הייתה פיסיקאית בריטית שעסקה, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בחקר גבישים באמצעות הקרנת ומדידת פיזור של קרני X (קרני רנטגן). בשיאה הייתה פרנקלין, ככל הנראה, המומחית הטובה בעולם בתחום זה. נפתולי הקריירה שלה הביאו אותה לעסוק בחקר הדנ"א- המולקולה הנושאת את המידע התורשתי של התא- בדיוק בצומת ההיסטורית של ידע, מזל וטכנולוגיה שהביאה את פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון לפענח את המבנה המדויק של המולקולה הלוליינית המפורסמת. המדידות והתצלומים שעשתה רוזלינד פרנקלין היו אבן דרך חיונית בשביל המוביל אל התגלית- אבל גורלה היה טרגי במיוחד: היא נפטרה מסרטן אלים מבלי שזכתה להכרת הממסד המדעי על תרומתה. קריק ו-ווטסון זכו בפרס נובל על גילוי המבנה הספיראלי של הדנ"א ומאז ועד היום, פחות או יותר, הם נאלצים להתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות שגנבו את תוצאות מחקריה של פרנקלין ועשו בהם שימוש ללא ידיעתה ומבלי לנתנו לה את הקרדיט הראוי.

סיפורה של פרנקלין הפך להיות אייקון פמיניסטי קלאסי, דוגמא מובהקת למדענית מבריקה שדפקו אותה רק בגלל שהייתה אישה. פרנקלין היא קדושה מעונה. קורבן על מזבח קידום האישה. אבל במפגן אומץ מעורר יראה ברנדה מדוקס- אישה!- לוקחת פטיש והורסת את האייקון הפמיניסטי הזה במו ידיה. התאבדות? קמיקאזה.

הסגנון שבחרה מדוקס מעיד על כך שהיא מגיעה מעולם המשוררים. הספר דל יחסית בתיאורי מולקולות וגבישים, טכניקות של מדידות פיזור קרני X והסברים פיזיקליים. מי שמקווה לצאת מעברו השני של הספר מצויד במבוא לגנטיקה שנה א', צפוי לאכזבה. ההסברים המדעיים מופיעים רק באותם המקומות שבהם הסופרת חשה שפשוט אי אפשר להתעלם יותר מהעובדה שפרנקלין עבדה במעבדה. את מה שהקורא מפסיד בהסברים מדעיים הוא מרוויח- ובגדול- בנקודת מבט מרתקת ומדהימה על העולם שבו חיים ופועלים המדענים. נקודת מוצא זו הופכת את 'הגברת האפלה של הדנ"א' לאחד מספרי המדע המשובחים של השנים האחרונות.
בביוגרפיה של רוזלינד משרטטת מדוקס דיוקן רחוק מאוד מהאידיאל הפמיניסטי. היא אינה מרחמת על פרנקלין כשהיא מספרת לנו שהפיזיקאית בת ה-38 מעולם לא שכבה עם גבר, למרות שלא הייתה לסבית: היא פשוט הייתה אישה מתוסבכת, תוצאה של חינוך בריטי נוקשה ומוח מבריק עד להתפקע. בזמן שחברותיה נישאו והתחתנו סביבה, פרנקלין השתעשעה בהתאהבויות נעורים אבודות מראש בגברים בלתי-ניתנים להשגה. מערכות היחסים המוצלחות ביותר שלה היו עם זוגות נשואים- שם היא חשה הכי פחות מאויימת, כנראה- ורק לקראת סוף ימיה חוותה ככל הנראה אהבה אמיתית. גם זו, למרבה הטרגדיה, לא הספיק להבשיל לפני שהתפרצה אצלה המחלה הארורה.

גם בתיאור יחסיה עם שאר המדענים שסביבה, ובמיוחד הגברים שמביניהם, מדוקס אינה נכנעת לפיתוי של הקלישאה הפמיניסטית. נכון, אנגליה של החצי הראשון של המאה העשרים הייתה שוביניסטית- בחלק מהמוסדות האקדמאיים עדיין נאסר על נשים להחזיק בפרופסורות בכירות- אבל זה לא העיקר. על פי תאוריה של מדוקס נדמה שהמורכבות ביחסיה של פרנקלין עם הסובבים היא תוצאה של היותה בת למשפחה יהודית עשירה ואריסטוקרטית. חלק מהמדענים האחרים ראו בה, שלא בצדק, סנובית. הם ייחסו את הקשיחות וחוסר הסובלנות שהפגינה לעיתים ליהירות מעמדית בריטית טיפוסית, במקום לעובדה שהיא פשוט הייתה מדענית קפדנית ומקצועית שהבינה שכדי לפענח את המבנה המסתור של הדנ"א צריך להפיק תצלומים מושלמים. לא פחות.
כשמדוקס מתארת את האופן שבו התנהל המירוץ אל גילוי הדנ"א היא מצליחה להעביר לקורא את המורכבות האמיתית של תהליך הגילוי המדעי. אין קלישאות. אין הנחות. המדענים בספרה של מדוקס הם לא גאונים גדולים מהחיים אלא דמויות קטנות, אנושיות. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שתי דמויות מיתולוגיות, הם נחמדים ותחמנים, חכמים וטפשים, ישרים וכזבנים- בדיוק כמו כולנו. פרנקלין אינה עסוקה בהרהורים בלתי פוסקים אודות מעמדה כאישה בעולם גברי, אלא בטרדות היומיומיות של השגת מימון למעבדה והתנצחויות עם אביה הדומיננטי לגבי שאלות פוליטיות. מדוקס מציגה לנו את עולם המדע בדיוק כפי שהוא.

אנחנו, הקוראים בישראל, נמצא בספר בונוס מעניין במיוחד. פרנקלין הייתה יהודייה (הלורד הרברט סמואל, נציג המנדט בפלשתינה, היה קרוב משפחתה) ואפילו ביקרה בארץ זמן לא רב לאחר קום המדינה. יהדות בריטניה אינה מוכרת לרובנו: היהודים הבריטים אינם כה דומיננטיים ורבי השפעה כמו אלה שבארצות הברית. אלו שיש להם עוצמה נוטים להצניע את זהותם היהודית. גם רוזלינד פרנקלין נטתה להתעלם ממוצאה: היא כיבדה את כל המסורות והמחוייבויות המשפחתיות, אבל לא הייתה פעילה כמעט בשום נושא 'יהודי' (יוצאת דופן היא העזרה החשובה שהגישו היא ומשפחתה לפליטים היהודים שזרמו לבריטניה מגרמניה הנאצית). הנקודה היהודית ושאלת האנטישמיות- סמויה וגלויה- והשפעתה על חייה של פרנקלין, זוכה להתייחסות נרחבת מאוד.

התשובה לשאלה המרכזית בספר- האם פרנסיס ו-ווטסון גנבו את התהילה מרוזלינד והותירו אותה שדודה מאחור בדרך אל הנובל- אינה חד משמעית. ברור שבלעדי עבודתה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל ברור גם שפרנקלין לא הבינה בעצמה את תוצאות מחקריה. היא פספסה את המבנה האמיתי של מולקולת הדנ"א- סולם לולייני המתפתל סביב עצמו- ואפילו אחרי שווטסון וקריק פירסמו את תגליתם עדיין היו לה ספקות לגביה. הגיבורים של מדוקס אינם עשויים מקרטון: אף אחד אינו מושלם ויודע הכל.

ברנדה מדוקס יצאה ממשימת ההתאבדות שלה באופן מעורר הערצה. היא מביאה ביוגרפיה מדעית עם מעט מאוד מדע אבל הרבה מאוד מדענים. למי שנמשך לצדדים האנושיים של סיפורי הגילוי הגדולים, ופחות לתגליות המדעיות עצמן, 'הגברה האפלה של הדנ"א' הוא ללא ספק קריאה מהנה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

30 תגובות

  1. שחר:
    גם לי אין עניין בוויכוחי סרק ולכן לא אשתף פעולה עם ניסיונותיך להציג אפילו את הדיון הזה אותו כל אחד יכול לראות אחרת מכפי שבאמת התרחש.
    אתה כותב – ואני מצטט " אהרון קלוג היחיד עד כה שחקר את מחברות העבודה של רוזלינד ביסודיות ואת טיוטות המאמרים שלה."
    זה לא נכון – מפני שלין אלקין ששותפה לכתיבת הערך בויקיפדיה חקרה אף היא (וזה שהיא מתכוונת לכתוב ספר פשוט לא שייך) וכך עשו גם אחרים (הרי אתה אומר שאפילו אתה חקרת! אם כך – אתה בטח יכול להביא אישוש רציני לטענותיך, כמו פרסום שכתבה או אפילו נייר עבודה שנמנעה מלפרסם ואין כל צורך שתתלה בקלוג).
    לדעתי גם העובדה שפרנקלין מעולם לא טענה שהתגלית הייתה שלה אומרת הרבה.

  2. מיכאל:
    איני מעונין להתווכח סתם, אבל ראוי כשאתה מגיב שתשים לב במדויק למה שאני כותב, ותתיחס בהתאם. קלוג לא כתב ספר אלא 3 מאמרים, האחרון והמפורט ביותר הוא שאליו הפנתי אותך. שים לב שמכיוון שהוא נכתב ב 2004 מדוקס לא יכלה להסתמך עליו כלל (גם לו הייתה רוצה) כי טרם נכתב עם פרסום ספרה. מי שכתב ספרים על פרנקלין היו מלבד מדוקס אן סייר (חברתה) בשנת 1975. אמרתי שאהרון קלוג היה היחיד עד כה. דגש על עד כה. אכן אני יודע היטב שלין אלקין כותבת עליה ביוגרפיה נוספת ועובדת עליה מספר שנים, אך בינתיים טרם פירסמה למעט מאמר מ 2003 בפיסיק טודי. מאמר אשר כמובן תומך גם הוא במה שכתבתי כאן. כאשר היא תפרסם את ספרה אשמח לומר שקלוג ואלקין היחידים שעברו על מחברות העבודה של פרנקלין. בכל מקרה הויכוח ברמה העקרונית מיותר לגמרי מה שכתבתי בתגובה הראשונה הוא מדויק, ומוסמך, ומקורו בעבודה שנעשתה עליה על ידי.

  3. שחר:
    לא אתווכח אתך – גם כי לא קראתי את ספרו של קלוג וגם כי טענותיך בדבר היותו היחיד שחקר את הנושא הן חסרות שחר.
    בין עורכי הערך בויקיפדיה אתה יכול למצוא אנשים רבים שעשו זאת.
    סתם בחרתי אחת לשם דוגמה – לין אלקין:
    http://en.wikipedia.org/wiki/User:Lynne_elkin

  4. מיכאל:
    מן הסתם לא הייתי כותב את מה שכתבתי לולא ידעתי וחקרתי הנושא במשך כשנה. וויקפדיה בכל הכבוד אינה אסמכתא לכלום. וגם מדוקס עם כל הכבוד לה, "חלשה" בקטע המדעי ומתמקדת בתיאור האישיות ועושה זאת יפה מאד. את מה שכתבתי לא אני "המצאתי" אלא מי שאומר זאת הוא אהרון קלוג היחיד עד כה שחקר את מחברות העבודה של רוזלינד ביסודיות ואת טיוטות המאמרים שלה. ראה מאמרו של קלוג ב JMB 2004 גיליון 335 עמ' 3-26

  5. שחר:
    אז אתה אומר שאתה יודע יותר טוב מויקיפדיה ויותר טוב מן הסופרת שמן הסתם התעמקה בסיפור הרבה יותר ממך.
    שיהיה.

  6. רוזלינד פרנקלין עשתה את 3/4 הדרך לגילוי וקריק ווטסון רק את הרבע האחרון כאשר לפחות שני דברים נגנבו ממנה – תצלום 51 ממנו הסיקו על סליל כפול, והדוח שלה ל MRC ממנה קריק (ורק קריק) הסיק שהסלילים הולכים antiparalel. היא תרמה לגילוי גם את ההבחנות בין ה A ל B , את מיקום הפוספט ואת כמויות המים, אבל את זה הם קיבלו ממנה ביושר (מסוים). היא בפירוש הבינה בתחילת שנת 1953 לפני הידיעה על המודל שלהם שהמדובר בסליל כפול וכך כתבה גם בחברות העבודה שלה כך שאין בכלל שאלה בנושא. היא הייתה אכן יותר שמרנית מהם (בשלב זה של הקרירה שלה אחכ פחות) ולכן לא רצה לפרסם את הנתונים. מוריס וילקינס הוא האדם היחיד שזכה בנובל על הפעולה המדעית המופלאה של לקחת בלי אישור תצלום שלה ולהראות לווטסון

  7. אנונימי:
    אני קיים לדעתך?
    גם אותי לא ראית.
    אגב – את ה DNA ראו בהחלט (והרי כל הדיון הוא על זה ש"גנבו" תצלום שלו).

  8. יש לי שאלה , מרוב שמדברים על DNA ומאמינים בזה , מישהו ממכם הקוראים או כתבי האתר , איי פעם ראה במו עיניו DNA , זה כזה אבסורד , אפילו את האטום לא ראיתי בחיי , איך בכלל אנחנו מאמינים לאנשים שטוענים את זה , אני ממליץ לכם לקחת כמה שעות מהחיים ובאמת לבדוק אם יש DNA בכלל לפני שאתם מדברים על זה , מרוב שקרנים אי אפשר כבר לדעת מה האמת

  9. מיכאל

    המדע איננו מתמטיקה. מדענים מציגים מודלים שהם מרגישים שאינם לגמרי מוכחים או לעתים ספקולטיביים.
    לרוב המדען מרגיש כי המודל אינו שלם אבל הוא מניח כי יש לו יותר יתרונות מחסרונות. למשל
    דרווין העריך את גיל כדוה"א במאות מיליוני שנים (הערכת חסר) לפי מאובנים
    והלורד קלווין סמכות מדעית בזמנו פסל את ההערכה כיון שלפי הערכותיו גיל השמש כשלושים
    מיליון שנה (כיום אנו יודעים כי מדובר בטעות גדולה). בעקבות הביקורת של קלווין דרווין הוריד
    במהדורות הבאות של ספרו את ההערכה על גיל כדוה"א. האם בשל הביקורת של הלורד קלווין דרווין
    פסל את האבולוציה לחלוטין? היום אנו יודעים כי יחסות כללית ותורת הקוונטים אינם משתלבים זה עם זו
    האם בשל כך עלינו לפסול אחת מהתורות הללו. חוקי מקסוול לא היו אינורינטים לטרנספורמציית
    גליליאו הם בשל כך נמנע מקסוול לפרסם אותן. המציאות מורכבת יותר מיכולתה של נוסחא אחת או תאוריה אחת לייצג את כולה. המדען המציג תאוריה חדשה אינו יכול לחזות את כל השלכותיה ולפיכך בין השאר הוא מציג אותה לביקורת של הקהילה המדעית.

  10. אהוד:
    אני מזכיר לך שאתה הוא זה שהעלה את הטיעון של האומץ לטעות וכל הדיון הנוכחי הוא סביב הנקודה הזאת.
    אם המחשבה עברה את הביקורת של המדען עצמו – האומץ לטעות כבר אינו משחק תפקיד.

  11. מיכאל

    כאשר אני מדבר על מחשבות שגויות אני מדבר על מחשבות שעברו את הביקורת של המדען עצמו.
    כפי שציינתי גם לאינשטיין היו מספר מודלים שגויים שבעקבות תגובות על פירסומן הוא
    שיפר את התאוריה. מדע הוא יצירה אנושית המתבססת על דו-שיח בין המדען לקהילת המדענים
    דו-השיח הוא שמאפשר למדע להתקדם.

    לגבי הנושא של פירסום השאלה היא מורכבת. קשה לענות על השאלה מה מביא מדענים
    לתגליות גדולות ניתן לדון במקרים ספצפיים וגם זה בערבון מוגבל. לטעמי מדען מפורסם יהיה
    יותר שמרן במודלים ובתאוריות שהוא מעלה. ישנו גם האפקט שהזכרתי אותו של התקבעות של
    מדען בשלבים מאוחרים בקרירה ככל שמדען עוסק יותר זמן בתחום מסוים כך הסיכוי שהוא
    יתחיל לפקפק בהנחות היסוד של התחום הולך וקטן. פריצות הדרך הגדולות במדע מגיעות
    משינוי פרדיגמות.

  12. אהוד:
    נראה לי שאתה משמיט כמה שלבים חשובים בתיאור התנהלותו של המדע.
    אין אף מדען (למעט המעטים שהם נוכלים) שמפרסם תוצאות הנראות לו שגויות!
    זה הרי מעשה מטופש ואיש לא רוצה להיחשב לטיפש.
    לכן – לפני שמדען מפרסם תוצאה ולפני שהוא מעביר אותה לביקורת עמיתים הוא מעביר אותה את הביקורת של עצמו.
    שוב – אם היא נראית לו שגויה – לא יפרסם אותה!
    לא אמרתי שלא מתפרסמות תוצאות ומחשבות שגויות. אנשים טועים פה ושם. אבל תוצאות ומחשבות כאלו מתפרסמות רק כאשר מי שפרסם אותן חשב שאינן שגויות.

    אני עדיין מחזיק בדעתי בקשר להשפעה המזיקה שאתה מייחס – לדעתי בהגזמה – לפרסום.
    למעשה זה נסתר גם על ידי הדברים שלך עצמך – אנשים מקבלים פרס נובל וזוכים לאותו פרסום הרבה שנים אחרי שעשו את פריצת הדרך שבגינה זכו בפרס.
    מה מנע מהם לנצל בצורה טובה את התקופה שבין פריצת הדרך לבין התפרסמותם?

  13. מיכאל

    ראשית לגבי הנקודה של מחשבות שגויות. אתה כותב כי בדרך כלל אין טעם בביטוי מחשבות שגויות ברבים. לעניות דעתי כך מתנהל מדע, על ידי העלאת נקודות שגויות ברבים. בפרוייקט המדעי עולות שאלות מדענים רבים מנסים לענות עליהן והפידבק שהם מקבלים מקהילה המדעית גורם לשפר את המודלים שלהם. דוגמא של מודל שגוי שקידם את המדע הוא למשל מודל האטום של בוהר שהינו מודל שגוי אבל היווה בסיס לתורת הקוונטים וישנן עוד דוגמאות רבות. מדע מתקדם על ידי הקהילה המדעית ולא על ידי בודדים. אשתמש באנלוגיה של משחק המחבואים שהעלית מדענים רבים מעלים היפותזות ומשפרים אותם ךבסוף אנחנו שומעים רק על המודל הסופי והמוצלח, למשל לתורת היחסות הכללית היו לאינשטיין מספר ניסיונות כושלים ששופרו על ידי תגובות מהקהילה המדעית עד שהוא הגה את משוואות השדה המדוייקות.

    אגב דווקא בנושא של מבנה הדנ"א היה זה לינוס פאולינג (מדען בעל שם עולמי זוכה פרס נובל בכימיה ובשלום) שהעלה מודל שגוי לחלוטין למבנה הדנ"א. השגיאה שלו היא שדירבנה את ווטסון וקריק לעבוד מהר כי הם הבינו שגם פאולינג עוסק בשאלת המבנה. כך שיש מן הצדק בדבריך כי גם מדענים בעלי שם מעלים מודליםשגויים למרות שלטעמי מדובר ביוצא מן הכלל.

    לגבי גיל המדענים ותגליות לא מדובר כאן בתחרויות ריצה וגם בריצה, הגיל של השיאנים העולמיים גדול מעשרים. מדע הוא תחום בו ישנה חשיבות גדולה לניסיון! לטעמי הסיבה שמדענים יחסית מבוגרים לא מגיעים להשגים הוא הפחד לטעות בצרוף התקבעות לתחומי מחקר ספציפיים והלחץ האקדמי לפרסם.

    לגבי בניית מודלים ישנו סיפור על שווינגר שזכה יחד עם פיינמן וטומנגה בפרס נובל לפיסיקה. שווינגר היה בעל מוח מבריק ויכולות אנלוטיות מופלאות מספרים כי היה מסוגל לחשב את האיבר מסדר שני בתורת הפרעות בראש. שווינגר תיעב את דיאגרמות פיינמן הוא ראה בהן הזנעה של המדע. בכל אופן
    לעת זקנה כאשר שוינגר קצת הזדקן קצת ירדו יכולותיו (כן לגיל יש גם השפעה) ניגש אליו משהו עם שאלה. שווינגר ביקש את סליחתו למספר דקות וראו אותו מצייר דיאגרמת פיינמן קטנה על הלוח.

  14. עוד משהו בקשר למחשבות שגויות שקודמות למחשבה הנכונה:
    פעם שיחקתי במחבואים עם אחייניתי (שהייתה אז קטנה – היום היא מדריכה בשריון).
    בשלב מסוים היא אמרה לי משהו בסגנון הבא:"איך זה שתמיד אתה מוצא אותי רק במקום האחרון שבו אתה מחפש?"
    הסברתי לה, כמובן, שזה בגלל שאינני מוצא טעם להמשיך לחפש אותה אחרי שמצאתי.

  15. אהוד:
    הרחבה מסוימת בקשר לבניית מודלים תוכל למצוא בתגובה זו שכתבתי פעם בדיון אחר.

    ביחס לסיכוייו של מדען שאינו מפורסם לעלות על משהו חשוב וחדש – יש בזה משהו – אבל הרבה פחות ממה שעולה מדבריך.
    יכולתו האינטלקטואלית של אדם מתחילה לדעוך כבר מגיל 20 ולכן די ברור מדוע מגיעים רוב המדענים לפסגת הישגיהם בשנות העשרים והשלושים לחייהם.
    כמובן שככל שהמדע יותר תיאורטי ופחות ניסויי – תופעה זו בולטת יותר.
    זה שוואטסון וקריק חשבו על מודל שגוי לפני שעלו על המודל הנכון אינו מאפיין רק מדענים צעירים.
    גם מבוגרים מרשים לעצמם לחשוב מחשבות שגויות.
    הפרסום של האדם אינו מגביל את החשיבה שלו אלא לכל היותר את האומץ שלו לבטא מחשבות ברבים ובדרך כלל אין בביטוי מחשבות שגויות ברבים תועלת מיוחדת.

  16. אדי

    גם אני נוטה להסכים כי כנראה לא הייתה כאן אפליה ממסדית מכוונת ולמרות זאת כפי שהגדיר זאת מיכאל "…חטאו כלפיה ביחס שוביניסטי והסתירו את תרומתה לתגלית."

    בהיסטוריה של פרס נובל יש מקרים חמורים בהרבה של חוסר צדק ואף מקרים של אפליה (שובינזם):
    ג'וסלין בל היא שגילתה את הפולסרים בעוד שאת הפרס קיבל אנטוני היואיש, המנחה שלה בעבודת הדוקטורט. בל הייתה רשומה שניה על המאמר ואת פרס הנובל קבלו היואיש ורילי (אגב היה זה פרס הנובל הראשון שניתן לאסטרופיסיקאי). דומני שכאן כן שיחק השובינזם תפקיד!

    לגבי רוזלינד פרנקלין טענת כי היו לה הצילומים של מולקולת הדנ"א אבל היא לא ידעה לפענח אותם נכון.
    מקרה הפוך הינו הגילוי של ביקוע גרעין האורניום. אוטו האן ביצע את הניסויים אבל את ההסבר התיאורטי
    (והעובדה שמדובר בביקוע) הגתה ליסה מייטנר שהייתה פליטה בשבדיה (היא ברחה מגרמניה כי הייתה יהודיה). פרס נובל בכימיה ניתן רק לאוטו האן למרות שהרעיון הבסיסי היה כאמור של ליסה מייטנר.

  17. אהוד,

    תודה על ההערה המחכימה.

    אבל אני שוב מסיק שבכל הפרשה הזו שיחק המזל תפקיד מכריע (ולאו דוקא קיפוח מצד הממסד):
    פעם אחת – כשדוקא ווטסון וקריק לא הספיקו להיות כה ממוסדים ובכירים באופן שמנע מהם להיות, כפי שאתה מכנה – 'ליצנים' (אגב, 'ליצנים' חכמים ומקוריים ובעלי מעוף, בעצם נטייתם הבלתי רגילה לשחק במודלים שבנו מחוטי ברזל וחרוזים); ופעם שניה – מותה ללא עת של פרנקלין.
    שוב, אין ספק ששוביניזם שיחק ברקע, אבל אלמלא המזל הרע יש להניח שחלקה של פרנקלין בתגלית היה מוכר והיא היתה זוכה לחלק מהנובל, כפי שזכה שותפה למחקר ווילקינס, ששוב – שיחק לו מזלו והאריך ימים ממנה.

    נראה גם שפרשת גניבת הצילום לא היא שמנעה את עצם ההכרה בהשגה של פרנקלין, שהיה כמובן חשוב גם מבלי להיות 'התגלית' עצמה.

    אין מספיק צדק בעולם, וחבל שפרנקלין לא זכתה.
    אבל בפרשה הזו כנראה שאין מקום להגיש 'כתב אישום' בגין גזילת התהילה. דין 'תיק החקירה' להסגר מחמת העדר עילה, ו'אין להשיב לאשמה'. לכל היותר ניתן להגיש כתב אישום קל, אולי בכלל משמעתי, על סעיף אחר – השגת גבול וגניבת מסמך…

  18. אהוד:
    אכן, המחשות גרפיות הן אחד הכלים שאני מציג בהרצאותיי על פתרון חידות.
    לטעמי – השימוש במודלים פיזיים יכול לעזור לעתים רחוקות מאד – רק כאשר דמיונו של האדם אינו חזק מספיק כדי לבצע אותן במוחו ללא עזרים.
    אני, למשל, כאשר מגיעה לידי חידה של כל מיני חלקים שצריך להפריד זה מזה, מעדיף לא לגעת בה כלל ולפתור אותה בראש לפני שאני מיישם את הפתרון במציאות.
    אני מוצא את זה גם יותר נוח וגם יותר מחכים (ב"מחכים" הכוונה היא שהפתרון שמצאתי במחשבה טהורה ישמש אותי גם בפתרון בעיות נוספות בשעה שהפתרון הידני יישאר בדרך כלל מוגבל לבעיה שבפתרונה הומצא).

  19. אדי

    אם אתה שואל לדעתי וזו מתבססת על מידע מאד מצומצם (הספר של ווטסון "הסליל הכפול") הרי שרוזלינד הייתה מדענית מאד רצינית היא הקפידה לבדוק היטב דברים לפני שמהירה לקפוץ למסקנות.
    כאישה בודדת בעולם של גברים לא יכלה רוזלינד להרשות לעצמה לטעות טעויות טיפשיות. הצמד ווטסון וקריק אם להקצין היה זוג "ליצנים". הם לא פחדו להציג תאוריות שגויות (היה להם מודל מוטעה למבנה הדנ"א לפני מודל הסליל הכפול) ולא היה להם שם עולמי לשמור עליו (קריק היה סטןדנט מבוגר בן 34
    שעדיין עבד על הדוקטורט שלו). העובדה שווטסון וקריק היה חופשיים להעלות השערות ולטעות היא שהובילה אותם לתגלית בסופו של דבר. הרבה פעמים אנשים צעירים ללא שם עולמי וללא פחד לטעות מגיעים לתגליות חשובות בעוד שלאחר התהילה הם אינם נוטים לייצר עוד תגליות מדהימות. הרבה זוכי פרס נובל לא עשו עבודות מדעיות חשובות לאחר הזכיה בפרס (כמובן ישנה העובדה שרוב הזוכים כבר מאד מבוגרים בזמן הזכיה…).

    אגב מיכאל,

    בהקשר של אינטואיציות מתמטיות ומדעיות:
    ווטסון וקריק הגיעו לתגלית המופלאה שלהם בין השאר כתוצאה מנטייתם לשחק במודלים שבנו מחוטי ברזל וחרוזים. באותה העת בניית מודלים של מולקולות מחרוזים נחשבה לפעילות לא מקובלת ואף ילדותית… הרבה פעמים הנטיה לשחק עם מודלים גשמיים פותחת פתח לאינטואיציות מבריקות ותגליות גדולת. כלי אינטואיטיבי חשוב במדע שלא הוערך כראוי בתחילת דרכו והיום הינו כלי סטנדרטי הינם דיאגרמות פיינמן.

  20. אדי:
    אני מעולם לא חשבתי ש"גנבו" מרוזלינד פרנקלין את התהילה ואם תקרא את הערותי תראה שהן כולן נימוקים לכיוון ההפוך.
    אני חושב, עם זאת, שכן חטאו כלפיה ביחס שוביניסטי והסתירו את תרומתה לתגלית.

  21. אהוד ומיכאל,
    אני עדיין מסופק אם היה כאן בכלל קיפוח – בעיקר שיחק כאן המזל הרע, ולא השוביניזם.
    ראשית, פרנקלין צילמה אמנם את הצילום המכריע, אבל ברור שהיא לא הסיקה את התובנה בדבר הסליל הכפול. את התובנה המכריעה הסיקו אחרים, הזוכים בנובל בפועל. התוצאה הצילומית שלה היתה תנאי מכשיר חשוב לתגלית, אך היא לא היתה התגלית עצמה. כך שאי אפשר לנכס לטובתה את התגלית.
    מאידך, יתכן שהיתה זוכה בחלק כלשהו של הנובל, אילו לא היה כאן מקרה של מזל רע (מותה ללא עת של פרנקלין 4 שנים לפני ההכרה בתגלית לצורך מתן הפרס).

    אגב – ווילקינס, שותף של פרנקליו למחקר, היה בין שלושת הזוכים בנובל על התגלית. האם הוא בעצם מילא את מקומה של פרנקלין בזכיה בנובל – או שהיתה לו תרומה ייחודית אחרת לתגלית? אם לא היתה לו תרומה ייחודית משלו – נראה שיתכן שהוא זכה בנובל במקומה, ואילו היתה חיה – היא היתה הזוכה.

  22. אדי

    המאמרים של ווטסון וקריק ושל רוזלינד פרנקלין הם באותו גיליון של Nature הגיליון יצא ב25
    לאפריל 1953. המאמר של ווטסון וקרחק מופיע בע"מ 737 ושל רוזלינד פרנקלין בע"מ 740.
    במאמר של רוזלינד נבחנות מספר קונפיגורציות אפשריות של מולקולתהדנ"א ואין ציור של הסליל הכפול כפי שמופיע במארמ של ווטסון וקריק.

    לגבי הדרך כיצד השיג ווטסון את ההזדמנות להתבונן בצלומי ה-x אותם ביצעה רוזלינד אני מפנה אותך
    לספר "הסליל הכפול" שכתב ווטסון בהחלט ספר מומלץ. ווטסון מספר כיצד גורש מהממעבדה של רוזלינד בבושת פנים. מספר ציטוטים: ע"מ 150" ידעתי על התוצאות שלה יותר מכפי שהעלת בדעתה",ע"מ 151 " התקרית שלי עם רוזי גרמה למוריס להיפח בפני במידה שלא זכיתי לה קודם … נכנס מוריס אל החדר הסמוך והביא תצלום ובו הצורה החדשה" אין צורך לציין כי מוריס וילקינס לא התעייץ עם רוזלינד
    (או רוזי כפי שמכנה אותה ווטסון) לפני שנתן לווטסון להביט בצילומים…

  23. אהוד ומשה:
    כאן:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Double_helix
    כתוב:
    The double-helix model of DNA structure was first published in the journal Nature by James D. Watson and Francis Crick in 1953[2], based upon the crucial X-ray diffraction image of DNA (labeled as "Photo 51") from Rosalind Franklin in 1952 [3], followed by her more clarified DNA image with Raymond Gosling[4][5], Maurice Wilkins, Alexander Stokes and Herbert Wilson[6], as well as base-pairing chemical and biochemical information by Erwin Chargaff[7][8][9][10][11][12].

  24. אהוד,

    לא הייתי מודע לכך שווטסון וקריק לקחו את תוצאות המחקר של פרנקלין 'במרמה'.

    אף אחד אינו חולק על כך שממצאים עובדתיים תצפיתיים מסוימים הושגו על ידי פרנקלין. אבל נראה מהמאמר שהיא לא פרשה אותם נכון. אם הדברים הם כאלה – זאת שאלה פילוסופית למי מגיע עיקר התהילה, ולא ברור אם יש כאן קיפוח של פרנקלין.
    לפי דבריך מסתבר שהיא כן הבינה שיש כאן סליל כפול – ואם כן הדבר, כל אחד יסכים שעובדת הקיפוח ברורה. לפי זה, מדובר בעוד קורבן של שוביניזם ורוע לב – תופעה שנקווה שאינה נפוצה מדי ברמות הגבוהות של המדע.

  25. אדי

    ווטסון וקריק לקחו את תוצאות המחקר של רוזלינד במרמה איני זוכר את הפרטים, אבל אני זוכר
    כי ווטסון בדרך לא דרך זכה להביט בצלומי ה-x אותם ביצעה רוזלינד ורק כך הגיעו ווטסון וקריק להבנה כי
    מבנה הדנ"א הוא סליל כפול. כך שאת העבודה החשובה עשתה רוזלינד גם אם היא לא הבינה
    אותה לגמרי (לדעתי היא פירסמה מאמר באותו גליון Natureגם עם מודל של סליל כפפול).
    לאור העובדה שהעבודה נעשתה על ידי רוזלינד ולא היא זכתה לתהילה יש כאן בהחלט קיפוח לטעמי.

  26. "ברור שבלעדי עבודתה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל ברור גם שפרנקלין לא הבינה בעצמה את תוצאות מחקריה. היא פספסה את המבנה האמיתי של מולקולת הדנ"א- סולם לולייני המתפתל סביב עצמו- ואפילו אחרי שווטסון וקריק פירסמו את תגליתם עדיין היו לה ספקות לגביה. הגיבורים של מדוקס אינם עשויים מקרטון: אף אחד אינו מושלם ויודע הכל".

    לכן נראה שאין להשוות את המקרה של פרנקלין למקרה של יונת. יונת הבינה את תוצאות מחקריה וחתרה אליהם באופן מודע, לכן היא זכתה לחלקה בנובל. פרנקלין לא הבינה – לפני וגם אחרי ווטסון וקריק – ולכן הטענות על קיפוחה אין להן מקום.
    שובניזם ודאי היה קיין במקרה של פרנקלין – אבל הוא לא הביא לתוצאות של קיפוח.

    אם כבר מדברים על קיפוח, דוקא המקרה של יובל נאמן הרבה יותר ייצוגי. הוא פרסם תאוריה הדומה ל'דרך השמונה' של גל מן – כמה חודשים לפני גל מן. גל מן זכה בנובל בזכות הלובי האמריקאי האדיר, כשמאחורי נאמן לא היו שום דויזיות לוביסטיות, והוא בכלל היה ישראלי. רק הצרפתים מחו, לאחר מעשה. האמריקאים אמנם הרגישו אח"כ לא נעים – וזיכו את נאמן בפרס איינשטיין (הוא היה הלא אמריקאי הראשון שזכה בפרס זה) – אבל מקומו בין זוכי הנובל נפקד גם בעתיד… ועם כל הכבוד לזוכי הנובל הישראליים האחרים אינני חושב שמישהו מהם מגיע לשיעור קומתו של נאמן.

  27. ברצוני להתמקד בווטסון וקריק בתקווה שלא יאשימו אותי בשוביניזם:
    ראשית ווטסון וקריק אינם נאלצים להתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות שגנבו את תוצאות מחקריה של פרנקלין ועשו בהם שימוש ללא ידיעתה ומבלי לנתנו לה את הקרדיט הראוי." זאת מפני שפרנסיס קריק נפטר כבר בשנת 2004.

    אחד מספרי המדע הפופלאריים המרתקים שנכתבו על הנושא של גילוי המבנה של מולקולת הדנ"א הוא "הסליל הכפול" שנכתב על ידי ג'ימס ווטסון (מהצמד ווטסון וקריק שזכו בנובל). בספר זה מתוארות
    האינטרגות מאחורי המדע הלבטים התככים ועוד. לשם דוגמא משפט הפתיחה שלו הוא בלתי נשכח,
    ווטסון פותח במשפט "מעולם לא ראיתי את פרנסיס קריק במצב רוח צנוע".אגב בספר מוצגת רוזלינד פרנקלין מנקודת ראות שובינסטית להחריד. הספר "הסליל הכפול" נבחר למקום השביעי ברשימת
    ספרי הnon-fiction של המאה העשרים.

  28. מעניין שעדה יונת זכתה בנובל כשהשתמשה באותה טכניקה בסיסית
    כדי לפצח את מבנה הריבוזום – וגם במקרה שלה גנבו שני חוקרים גברים
    חלק מתהילתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן