אבולוציה של האדם: דן מנו והארכימדס של הקופים

אימו, קופה בת שנה וחצי, ניסתה לטבול את אחת הבטטות המלוכלכות במי הים. היא גילתה מיד שהחול נשטף מהשורש עם המים, והבטטה נותרה נקיה בידה. זו היתה תגלית ממדרגה ראשונה – כזו שיכלה להפוך את כל בני השבט למאושרים יותר ולספק להם מזון

“אשה, בואי מהר!” צעקתי מן הספה שמול הטלוויזיה.

קול נפץ הגיע מהמטבח, ואהובת לבי נחפזה אל הסלון.

“מה קרה?!” שאלה בעיניים רחבות.

“אבולוציה.” עניתי. “אבולוציה של האדם בשידור חי. בואי שבי לרגע, את חייבת לראות את זה.”

ישבנו ביחד וצפינו בצוותים המתחרים בסדרת הריאליטי ‘הישרדות’ מנסים לגבור אחד על השני.

“אני לא מבינה,” אמרה זוגתי אחרי רגע, “מה הם מנסים לעשות?”

“לכל צוות יש ארגז גדול מלא בקוקוסים, והם צריכים למלא בהם את הסירה שנמצאת במרחק של עשרות מטרים.” הסברתי. “והם צריכים לעשות את זה לפני שהצוותים האחרים יספיקו למלא את הסירה שלהם.”

“ואיפה כאן האבולוציה?” תהתה.

“את רואה את הקטן, הערמומי? קוראים לו דן מנו,” אמרתי, “והוא מצא שיטה חדשה להביא את הקוקוסים לסירה. במקום שכל אחד ייקח שניים-שלושה אגוזים וירוץ איתם לסירה, דן מנו נשאר ליד הארגז וזורק את הקוקוסים אל הסירה שלו. משם, שאר חברי הצוות שלו מרימים את הקוקוסים ומכניסים אותם לסירה. זה מקצר את התהליך בהרבה לעומת ריצה הלוך ושוב. הוא ממש ארכימדס של הקופים.”

“ארכימדס של הקופים?” שאלה הגברת.

ובכן, בערך. הארכימדס המקורי של הקופים, למעשה, אינו דן מנו. זוהי נקבת קוף מקק ששמה ‘אימו’, והיא יכולה ללמד אותנו על האבולוציה של קופי האדם ושל המין האנושי אפילו טוב יותר מעו”ד מנו.

סיפורה של אימו התחיל באי קושימה ביפן, כחלק משבט של קופי מקק. הקופים חיו בטבע כהרגלם, בתום ובאושר, עד שפלש לאי שבט חדש: חוקרים אנושיים. אלו רצו לחקור את התנהגותם של הקופים מקרוב, ולשם כך הם היו צריכים לתצפת עליהם. אלא שקשה לראות את הקופים בין העצים, ולכן השתמשו החוקרים בטריק עתיק-יומין, ופיזרו מטעמים על חוף הים כדי לפתות את הקופים לבוא אליהם. בטטות, ליתר דיוק.

הקופים נהרו בשמחה אל הבטטות המתוקות, מתנתם של בני האדם חולי העששת. אלא שאליה וקוץ בה: החול הרטוב נדבק לבטטות, ובני השבט נאלצו לסבול מחול בין השיניים. הם ניסו לנגב את החול בכפות ידיהם, אך גרגרים רבים נותרו דבוקים תמיד למעדן המתוק. דומה היה שאין מוצא לצרה, עד שקמה קופה צעירה אחת מתוך השבט, ופתרה את הבעיה בדרך לא צפויה.

אימו, קופה בת שנה וחצי, ניסתה לטבול את אחת הבטטות המלוכלכות במי הים. היא גילתה מיד שהחול נשטף מהשורש עם המים, והבטטה נותרה נקיה בידה. זו היתה תגלית ממדרגה ראשונה – כזו שיכלה להפוך את כל בני השבט למאושרים יותר ולספק להם מזון שכמעט וויתרו עליו. אי לכך ובהתאם לזאת, כאשר הדגימה אימו את הטכניקה בפני שאר חברי הקבוצה, התגובה המיידית היתה התעלמות כמעט מוחלטת מהרעיון. הקופים כולם נותרו מקובעים בדרכיהם וסירבו לאמץ את הטכנולוגיה החדשה.

כולם, חוץ מאחד. אחיה של אימו היה מוכן להרחיב את אופקיו, וניסה לאמץ את הרעיון המוזר. טבילת הבטטה הראשונה שלו הסתיימה בהצלחה, והפרס המתוק היה שווה את התעוזה. עכשיו היו כבר שני תומכים בהתנהגות החדשה, ומשם הדרך היתה סלולה לשינוי חברתי כולל. יתר אחיה ואחיותיה של אימו התחילו לשטוף גם הם את בטטותיהם, ומשם התמורה התפשטה לשבט כולו. רק הזכרים הבוגרים, מנהיגי השבט, מעולם לא הסכינו עם המנהג החדש. “זה? זה בררה זה!”

“ואיך זה קשור לאבולוציה?” שאלה אשתי.

“זה בדיוק מה שקרה עם דן מנו,” הסברתי, “הוא מצא טכניקה חדשה ויעילה להשלמת המשימה, והצוותים המתחרים חיקו את הפעולות שלו וכמעט הצליחו לנצח בזכות זה. היה כאן דפוס פעולה חדש שהשתרש בכל חברת השורדים האנושיים שעל האי.”

“אבל זאת לא אבולוציה!” התנגדה.

“זאת לא אבולוציה של גנים ומוטציות,” הודיתי, “אבל זאת אבולוציה חברתית, והיא חזקה לא פחות. תחשבי על בני האדם שלפני כמעט שלושה מיליוני שנים. הם לא הרבה יותר מקופי-אדם שמשוטטים בסוואנות וחשופים לכל טורף. אבל אז הם מגלים שהם יכולים לשבור אבנים ולהפוך אותן לכלי נשק מחודדים. פתאום יש להם הגנה מטורפים. פתאום הם מסוגלים לקטול את אויביהם מהשבטים האחרים הרבה יותר בקלות, ולצרף את הנקבות החדשות לשבט שלהם. ואולי הכי חשוב – המוח שלהם הופך לנשק החזק ביותר, כשהוא מתחיל לתכנן איך ליצור כלי נשק משוכללים יותר. מי שחכם יותר, זוכה ליתרון בדורו. השרדות של החכמים.”

“אז האבולוציה החברתית של הקופים קידמה גם את האבולוציה הביולוגית של האדם?”

“זאת אופציה שבהלט נראית סבירה,” אמרתי, “אבל עדיין אנחנו לא בטוחים בזה. אבל אם כן, היא מסבירה למה האדם הזדקף על רגליו האחוריות, ולמה המוח שלו גדל כל-כך. הוא היה צריך את הידיים הקדמיות כדי לאחוז בכלים, והיתה ברירה חזקה לטובת מוח מפותח יותר. בשלב כלשהו, לפני 50,000 שנה בערך, התרחשה ‘הקפיצה הגדולה קדימה’, כפי שמכנה אותה הסופר ג’ארד דיימונד. היא אירעה כשהמוח כבר היה מספיק מפותח כדי לפתח מנהגים מורכבים יותר: ציורי מערות, תפירת בגדים וקבירת המתים. ואנחנו צאצאיהם של קופי-האדם שעשו את הקפיצה הזו.”

“וככה הגענו מהפרה-היסטוריה ועד לדן מנו.” הרהרה אשתי, שתחיה. “אתה חושב שגם קופי המקק יגיעו אליה בעוד כמה מיליוני שנים?”

“אני באמת לא יודע,” התוודיתי. “אימו זכתה בשם ‘ארכימדס של הקופים’ בגלל ההמצאות והחדשנות שלה. היא המשיכה והמציאה עוד טכניקה לניקוי חול מחיטה, על ידי כך שזרקה אותה לים, כנגד האינטואיציה, ואז אספה אותה בחזרה כשהיא נקייה. היא גם גילתה שאפשר להמליח את הבטטות ולשפר את טעמן. אולי אם יהיו לקופי המקק עוד ארכימדסים כאלו, הם יעלו על הנתיב המהיר לאבולוציה שמעדיפה את השימוש בידיים ובמוח גדול יותר. אולי הצאצאים שלה ישרדו יותר טוב, ויעשו גילויים משלהם. ואולי לא. זוהי השפעתו של הגאון על החברה – השפעה שיכולה לגרור שינוי מרחיק לכת באבולוציה של מין שלם.”

“טוב,” אמרה זוגתי, פרקטית כתמיד. “ואולי אתה רוצה להמציא איזו טכניקה גאונית, כדי שאני לא אצטרך לשטוף כלים היום?”

התמתחתי. “לא, אהובתי. אולי לך יש רעיון לטכניקה כזו?”

“הו,” אמרה, “אני חושבת שיש לי. איפה השלט של הטלוויזיה?”