קונטקט

אם הסיפור על מדענית חרוצה המפעילה טלסקופי רדיו כדי לאתר אותות מיצורים תבוניים מהחלל החיצון נראה לכם מוכר, זה כנראה משום שקראתם את ספרו של קארל סאגאן – מגע (או ראיתם את הסרט CONTACT שנעשה על פיו). ואולי אין הדבר מקרי משום שכפי שקראתם בכתבה הקודמת, לסאגאן

אבי בליזובסקי

“מאות בשנים חלמה האנושות על חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. שנים ארוכות סקרו המדענים כל פינה בשמיים, ופרוייקט ארגוס – מערכת ענק מתוחכמת של רדיו-טלסקופים – האזין בדריכות לכל אות שיעיד על קיום תבונה חוץ ארצית אי-שם ביקום.”
“ואז לפתע, השתנה מהלכה של ההסטוריה האנושית. המסר הגיע, נוצר מגע. נקלטה קריאה מצורת חיים שונה, מתבונה נעלמה, ממישהו או ממשהו מחוץ לכדור הארץ, במרחק 26 שנות אור, בקרבת הכוכב וגה.”

בסיום הספר מודה סאגאן – “אף שהושפעתי, כמובן, על ידי מי שאני מכיר, אין באף אחת מהדמויות בספר, דיוקן ברור של אדם ממשי. בכל זאת חייב הספר הזה רבות לעולמה של קהילת חוקרי התבונה החוץ-ארצית – חבורה קטנה של מדענים מכל רחבי הפלנטה הקטנה שלנו, העובדים יחדיו – לעיתים חרף מכשולים מרתיעים מאוד -ומשתדלים לשמוע את האות מהשמיים. הייתי רוצה להכיר בחוב מיוחד של הוקרת תודה לחלוצי התחום: פרנק דרייק, פיליפ מוריסון, וי.ש. שקלובסקי המנוח. החיפוש אחר תבונה חוץ-ארצית נכנס עתה לשלב חדש עם הפעלתן של שתי תכניות מחקר חדשות. סקר Meta Sencial בעל 8 מיליון הערוצים באוניברסיטת האווארד, הממומן על ידי החברה הפלנטרית שבסיסה בפסדינה, ותוכנית מפורטת עוד יותר, תחת חסותה של נאסא (סטי). אני מקווה מאוד, כי ספר זה יתיישן על-ידי קצב התגליות המדעיות האמיתיות.”

ונסיים בקטע מן הספר: “הפעימות חצו במשך שנים רבות את העלטה הגדולה שבין הכוכבים. מזמן לזמן היו מבחינות בענן לא סדיר של גז ואבק, וכמות קטנה מתוך האנרגיה, היתה נקלטת או מתפזרת. יתרה המשיך לכיוון המקורי. למולן היה זוהר צהוב עמום, שבהירותו הלכה וגברה לאיטה בין שאר האורות שלא נשתנו. כעת, אף שלעינו של אדם תהיה זו עדיין נקודה, היה זה בהחלט העצם המבהיק ביותר בשמיים השחורים. הפעימות נפגשו בהמוני פתיתי שלג ענקיים”.

ושוב אנחנו על מדשאות הבית הלבן. ושוב באים החוצנים. ושוב יש כאן קונספירציה. ופוליטיקה. וסיפור אהבה. ואלוהים. רוברט זמקיס הסתבך ב”קונטקט”

“קונטקט”. במאי: רוברט זמקיס. תסריט: ג’יימס הארט, מייקל גולדנברג. צלם: דון ברג’ס. שחקנים: ג’ודי פוסטר, מתיו

מקונוהיי, ג’יימס וודס, ג’ון הארט, טום סקריט

בסרטו האחרון של רוברט זמקיס, “קונטקט”, יש חיבור בין  סיינס פיקשן, סנטימנטליות משפחתית ופוליטיקה אמריקאית – חיבור שבסופו של דבר לא מתחבר. יתכן שקיימת איפשהו האפשרות לחבר בין “- 2001 אודיסאה בחלל” לבין “הקוסם מארץ עוץ”, אבל בשביל זה צריך גאוניות שזמקיס לא מצויד בה. בעצם, ברוח דבריו הידועים של הנשיא המנוח קנדי, זמקיס מציב בשיא הרצינות “אזור ספר חדש” לציוויליזציה האמריקאית. פעם הספר, הפרונטיר, היה מסעות הפרשים, הכרכרות ומובילי הבקר למערב. לאבילין, לטומבסטון, לזהב של קליפורניה. בשנות ה-60 הספר היה החלל, ושיאו כיבוש הירח. זמקיס, שעיבד ספר של קרל סייגן, חותר לעולמות חיצוניים ביקום.

גיבורת סרטו אלי ארוויי (ג’ודי פוסטר), היא מדענית צעירה שוויתרה על קריירה מבטיחה בעולם המדע והטכנולוגיה האמריקאי, כדי להקדיש את עצמה לתקשורת עם עולמות חיצוניים. היא מצליחה לגייס מימון להקמת בסיס האזנה לסיגנלים מעולמות אחרים, אם יש דבר כזה. כפי שכבר אמר לה אביה המנוח – אם יש עוד מערכות כמו סביב כדור הארץ ואין בכל מערכות החלל האלו חיים תבוניים, הרי זה בזבוז עצום של חלל. באנגלית זה מתחרז יפה.

בסופו של דבר, היא והצוות שלה מצליחים לקלוט סיגנל ברור מפלנטה בשם וגה, וזוהי כמובן התגלית של האלף. מכאן מפתח זמקיס עלילה שמציבה את התרבות האמריקאית מול האירוע המדהים הזה. אתר ההאזנה, שבו נוצר הקשר עם העולם החיצון, הופך למוקד עלייה לרגל. קרנבל אמריקאי שלם מתפתח שם, עם שירים, הפגנות ופיקניקים. ההפנינג האמריקאי בשיאו. מול התגלית נוצרת גם היערכות מזורזת של המערכת התיאולוגית, וכמובן, גם הפוליטית. ושוב, כמו בהרבה סרטים בזמן האחרון, מוקד הפעילות עובר לבית הלבן.

הפעם זה לא נשיא פיקטיבי. כפי שהשחיל זמקיס לסרטו “פורסט גאמפ” את הנשיאים קנדי וג’ונסון, הפעם הוא מגייס את ביל קלינטון. נדמה לי שלפחות בסצינה אחת קלינטון באמת שיתף פעולה עם הסרט בהשמעת טקסט מסוים. אבל באמצעים הטכנולוגיים של הוליווד זה גם יכול היה להתבצע על מחשב.
יחד עם זאת, ברור שההתייחסות לנשיא הספציפי הזה – לקלינטון – מאוד מודעת ומחושבת. אביה של אלי דומה חיצונית לקלינטון, הוא מדבר ממש בקולו של קלינטון, ולכן כאשר עומד לפנינו בהמשך מישהו שנראה כמו קלינטון, מדבר כמו קלינטון והוא גם נשיא ארה”ב, עלינו לסכם ולומר שמדובר בקלינטון. או בקלינטוניזם. וזה מחזק את התחושה שנותנים לטריפ הזה חסות לאומית.

אלי עצמה עומדת למבחן של אמונה. אמונה באלוהים (!) מול אמונה במדע. מתיו מקונוהיי, בתפקיד גרוע מאין כמותו, מחזר אחר המדענית הצעירה באמצעות אלוהים. בהמשך, בסצינת אינקוויזיציה נוסח מקארת’י, נדרשת אלי לעמוד בפני ועדת חקירה של הסנאט. איך תסביר את הפער בין החוויה האישית שהיא אומרת שעברה, לבין מערכת העובדות והראיות המצולמות, לפיהן כל האירוע היה הונאה, הגדולה בתולדות האנושות. מתיו מקונוהיי, בתפקיד כומר שמסרב להתנזר, מספק את התשובות.

יש סתירה מדהימה בין האפקטים המשוכללים שממחישים את החדירה ליקומים חיצוניים, לבין חוסר האפקטיביות הבסיסי של הסרט, שסובל מערבוב חומרים. כנראה ש””2001 היה אירוע קולנועי חד פעמי, ומאז אף אחד לא סומך על תסריט שמרוכז כולו בדבר אחד. צריך קצת סיפור אהבה, הורים וילדים, קצת קונספירציה, קצת פוליטיקה. וזה לא עובד. יתכן שזמקיס התכוון לעמת את נתיניו עם “הקוסם מארץ עוץ” בתחפושת סיינס פיקשן של שנות ה-.90 הקוסם הגדול והנורא ישנו וזה הדבר הנחמד היחיד בסרט – ג’ון הארט בתפקיד ההאוורד יוז של הגלקסיה; אבל איפה המאנצ’קינים?

מתוך ראיון של יהודה נוריאל – עיתון תל אביב, 1997