17 אסטרונאוטים נהרגו עד היום בשיגורים לחלל של הסוכנות האמריקאית

 נס בחלל – אפולו 13 נקלעה למצוקה חמורה וחזרה בשלום. לקולומביה לא ארע נס דומה

  הפיצוץ במעבורת החלל האמריקאית צ'לנג'ר 73 שניות לאחר שיגורה, ב-28 בינואר .1986 באסון ניספו שבעת אנשי הצוות, בהם המורה הראשונה ששוגרה לחלל. תצלום: נאס”א

אסונות בולטים בהיסטוריה של חקר החלל

* אוקטובר 91 :1960 אנשי צוות נהרגו באתר שיגור בקזחסטן בהתפוצצות טיל

* ינואר :1967 שלושה אנשי צוות נשרפו למוות במהלך הדמיית המראה באפולו 1 – השלושה הם גאס גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי

* אפריל :1967 האדם הראשון בחלל, ולדימיר מיכאילוביץ' קומרוב , נהרג בחזרתו לכדוה”א

* אפריל :1970 צוות אפולו 13 הוחזר לכדוה”א ברכב חלל לאחר פיצוץ בחללית

* מארס 50 :1980 טכנאים נהרגו באתר שיגור ברוסיה במהלך מילוי דלק נוזלי
* ינואר :1986 המעבורת צ'לנג'ר התפוצצה במהלך שיגורה; אנשי הצוות נהרגו
נאס”א ידעה מאז הקמתה, ב-1 באוקטובר ,1958 כמה אסונות וכישלונות אשר עלו בחייהם של עשרה אסטרונאוטים. התפוצצות מעבורת החלל קולומביה מעלה ל-17 את מספר הנספים באסונות חלל בהם היו מעורבים אנשי הסוכנות.

נאס”א הוקמה מכוח החלטת הממשל האמריקאי, ו-11 יום לאחר הקמתה כבר פיקחה אחר שיגור החללית פיוניר ,1 שהיתה אמורה להגיע לירח. ההתחלה לא בישרה טובות: החללית הלא מאוישת התפוצצה על כדור הארץ, בגלל חישוב שגוי של זווית השיגור ושל התאוצה אליה היא אמורה להגיע.

זו היתה הראשונה בשורת תקלות קשות שהתגלו בעת שיגורים ונחיתות ובמהלך מסעות מאוישים ובלתי מאוישים אל הירח. פיוניר ,2 ששוגרה כחודש לאחר התרסקות פיוניר ,1 התרסקה גם היא על כדור הארץ. הבעיה הפעם היתה קשורה להצתה בשלב השלישי של הטיל, וכתוצאה החללית לא הצליחה לצאת מגבולות האטמוספירה. פחות מחודש לאחר מכן נערך ניסיון שלישי, שגם הוא נכשל לאחר שהמאיצים של הטיל נותקו טרם זמנם, בסוף השלב הראשון. גם במקרה זה, הטיל שנשא את החללית הבלתי מאוישת, לא הצליח להביאה אל החלל החיצון.

בתחילת שנות ה-60 עשתה נאס”א סדרת ניסויים, שכונתה “ריינג'ר”. מטרת הניסויים היתה להביא לנחיתת חללית בלתי מאוישת על הירח, מעין הקדמה לנחיתה המאוישת שתתרחש כמה שנים אחר כך. ארבעת הניסויים בסדרה כשלו: ריינג'ר ,1 ששוגרה באוגוסט ,1961 התפוצצה על כדור הארץ לאחר שהטילים שהיו אמורים לשאת אותה לחלל כשלו בשלב השני של השיגור. ריינג'ר 2 שוגרה שלושה חודשים אחר כך, ובעיה במערכת הבקרה של תנועת החללית בחלל מנעה ממנה להגיע למסלול הנדרש. ריינג'ר 3 שוגרה בסוף ינואר ,1962 ובעיות במנוע החללית גרמו לכך שהחמיצה את הירח ב-36 אלף קילומטר.
ריינג'ר ,4 ששוגרה באפריל ,1962 התפוצצה על הירח, מכיוון ששעון עצר במחשב החללית שהיה אמור להורות למנועים לרכך את הנחיתה לא פעל.שני ניסיונות נוספים לנחות על הירח נכשלו גם הם: חלליות סרביור שוגרו בספטמבר 1966 וביולי 1976 והתפוצצו על הירח בשל בעיות במנועים ובנתק בתקשורת עם מרכז הפיקוד ביוסטון.

סדרת שיגורי החלליות ג'מיני במהלך שנות ה-60 היו מוצלחות יותר – וטוב שכך, שכן רובן היו מאוישות. אולם גם במהלך טיסות אלו היו שיבושים לא מעטים. לדוגמה, ג'מיני ,4 ששוגרה לחלל ביוני ,1965 היתה אמורה לבדוק ולהעריך את מערכות המחשב בחללית במהלך טיסת חלל בת ארבעה ימים. המטרה לא הושגה, לאחר שמתכנת בנאס”א שינה את הוראות המחשב וגרם לכך שלא תפקד במהלך הניסיון לבצע את המשימה. ג'מיני ,8 ששוגרה ב-16 במארס, 1966 היתה אמורה להתחבר לרכב חלל. בעיות במערכת הבקרה של החללית גרמו לניתוק העגינה 34 דקות לאחר שבוצעה, והחללית חזרה לכדור הארץ קצת יותר מעשר שעות לאחר שעזבה.

גם ג'מיני ,9A ששוגרה ביוני ,1966 נתקלה בבעיות. הפעם היו אלו הטילים שהיו אמורים להביא את החללית למסלול מסביב לכדור הארץ – בעיות בתפקודם גרמו לשינוי חד בזווית ההמראה של החללית, והיא נקלעה למסלול שגוי.

האסון הגדול הראשון של נאס”א אירע ב-27 בינואר .1967 שלושה אסטרונאוטים שביצעו הדמיה של המראת החללית אפולו ,1 נשרפו למוות לאחר ששריפה פרצה בחלל הפנימי של החללית. מתחקיר שנערך אחר כך הסתבר, כי אנשי הבקרה מצאו לא פחות מ-20 אלף תקלות בחללית, אולם נאס”א לא שינתה את תאריך היעד להמראה.

גם מסעה של אפולו ,13 ששוגרה ב-11 באפריל 1970 והיתה אמורה לנחות על הירח, כמעט ונגמר באסון, לאחר שבמהלך בדיקה שגרתית של מכלי החמצן נגרם פיצוץ בתוך החללית. שלושת אנשי הצוות עברו לרכב החלל, בעוד החמצן שברשותם הולך ואוזל ובקור מקפיא. בסופו של דבר, הצליחה נאס”א להחזיר את השלושה לכדור הארץ.

לעומת “הסוף הטוב” של השיגור בתחילת שנות ה-,70 אירע אסון מחריד בינואר .1986 נאס”א החליטה לשגר ב-28 בינואר בפעם העשירית את מעבורת החלל צ'לנג'ר, ביום הקר ביותר בו שוגרה חללית בארה”ב. 73 שניות לאחר שהמריאה התפוצצה החללית באוויר, כנראה בגלל אטם בלתי תקין באחד מהטילים שהרימו את החללית מהקרקע, ושבעת אנשי הצוות נהרגו. בעקבות האסון, בוטלו כל טיסות החלל בשנת .1987 גם אמון הציבור בתוכנית החלל האמריקאית נפגע קשות, בין השאר מכיוון שמתחקיר שנערך לאחר האסון עלה כי המהנדסים של נאס”א הפצירו בהנהלת הסוכנות שלא לשגר את צ'לנג'ר ביום בו שוגרה, ללא הועיל.

מאז, ידעה תוכנית החלל של נאס”א שני כישלונות מפוארים נוספים, שניהם במהלך שיגור חלליות בלתי מאוישות למאדים. בספטמבר 1992 נשלחה המארס אובסרוור לצלם את מאדים, וכאשר התקרבה החללית אל הכוכב נותק הקשר עמה. ההשקעה הכספית בפרויקט זה הוערכה בכמיליארד דולר. ב-3 בינואר1999 שוגרה חללית נוספת, המארס פולר לאנדר, במטרה יומרנית יותר – לנחות על מאדים, למרות שעלותה היתה נמוכה בכעשירית מזו של המארס אובסרוור. הטיסה עברה ללא תקלות, ו-12 דקות לפני הנחיתה מרכז הפיקוח ביוסטון עדיין קיבל אותות חיים מהחללית. לאחר מכן לא נשמע ממנה דבר, וככל הנראה היא התרסקה על פני כוכב הלכת. הסיבה לכך עדיין לא ידועה.

במארס 2000 פורסם דו”ח שכתב טוני ספיר, מי שהיה אחד ממנהליה הבכירים של נאס”א. בדו”ח, שכלל 18 עמודים, נקבע כי מדיניות ה”מהר יותר, טוב יותר, זול יותר” בה נקטה נאס”א מאז אסון צ'לנג'ר אינה מביאה לתוצאות טובות יותר, אלא דווקא לכישלונות רבים יותר. עוד כתב ספיר כי “שיעור הכישלונות של המשימות של נאס”א גבוה מדי ויש להפחיתו במהירות”.
לדבריו, בעוד שניתן לקבל “כישלונות מפוארים” מהם ניתן ללמוד לקחים חשובים, הכישלונות של נאס”א בעשור האחרון נובעים מ”תקשורת גרועה וטעויות של מחלקת ההנדסה וההנהלה של נאס”א”.

פרנק הובן, מנהל בכיר נוסף בנאס”א ששירת בסוכנות 30 שנה, אמר לפני כמה חודשים בראיון לאתר האינטרנט ,Space.com כי מדיניות ה”זול יותר” של נאס”א תיגבה יום אחד קורבנות. “בעבר, אסור היה לך לקחת סיכונים בנאס”א. היום נאס”א אומרת: 'גם אם נאבד כמה חלליות, העיקר שאנחנו עושים אותן זולות יותר'”.

כ-150 הרוגים ב-30 שנות חקר החלל בברה”מ

התפרקותה של מעבורת החלל קולומביה היא האחרונה בשורת תקלות שגרמו למותם של עשרות אסטרונאוטים ואנשי קרקע, רובם רוסים.

האסון הראשון אירע באוקטובר ,1960 בעת שטיל R-16 שהיה אמור לשאת חללית
אל החלל התפוצץ על הקרקע בקזחסטן, באחד מאתרי השיגור של ברית
המועצות, וגרם למותם של 91 אנשי צוות וקרקע. באפריל 1967 נהרג האסטרונאוט הראשון שיצא אל החלל, הקוסמונאוט ולדימיר מיכאלוביץ' קומרוב, לאחר שלא הצליח לפתוח את מצנח החירום שלו בעת נחיתת החללית. ביוני1971 נהרגו שלושה קוסמונאוטים רוסים נוספים, כאשר החללית בה טסו לחלל חזרה אל כדור הארץ. לבסוף, במארס 1980 נהרגו 50 טכנאים באחד מאתרי השיגור ברוסיה בעת מילוי של דלק נוזלי. התאונה דווחה רק תשע שנים אחר כך.

מאז, ארעו תאונות ותקלות רבות שגרמו לנזקים של מיליארדי דולרים אך, ככל הידוע, לא עלו בחיי אדם: בשנות ה-90 התרסקו כמה טילים שנשאו לווינים לחלל, בהם טילים אירופאיים, סיניים, רוסיים ואוקראיניים.

התרסקויות הטילים הרוסיים מצטרפות לתקלות החוזרות והנשנות בתחנת החלל הרוסית מיר. הרכיב הראשון בתחנת החלל הרוסית שוגר לחלל ב-20 בפברואר. 1986 מאז, בילו בה קוסמונאוטים רוסים מאות ימים, רבים מהם הוקדשו לתיקונים חוזרים ונשנים בתחנת החלל המתפרקת. שנת 1997 היתה אולי השנה הקשה ביותר עבור תחנת החלל הרוסית: ב-24 בפברואר, לדוגמה, פרצה בה בתחנת החלל כאשר אחד מהקוסמונאוטים ניסה להחליף מסנן חמצן. הצוות נאלץ לשהות כמה שעות עם מסכות גז, עד אשר העשן נשאב. במארס נכשל ניסיון לחבר חללית אספקה לתחנה, וכן התקלקלה מערכת אספקת החמצן.
באפריל התגלתה דליפה במערכת הקירור, וביוני חללית אספקה התנגשה בתחנת החלל וגרמה לאובדן לחץ אוויר זמני. ביולי פירק אחד מחברי הצוות כבל מחשב חיוני וגרם להפסקת חשמל כללית ולאיבוד שליטה על התחנה, שהוחזר רק כעבור כמה שעות. באוגוסט קרס המחשב הראשי של התחנה, ופעם פעם נוספת בספטמבר. ביוני 2000 עזב צוות החלל האחרון את התחנה ובמארס, 2002 אחרי 16 שנה בחלל, הוחזרה מיר לכדור הארץ ונשרפה באטמוספירה.

למרות שמיר הושמה ללעג ברחבי העולם והקוסמונאוטים הרשלנים שלה הוצגו בסרטים הוליוודים, מיר נחשבת לניסוי החללי הגדול ביותר שנערך עד כה.

נס בחלל – אפולו 13 נקלעה למצוקה חמורה וחזרה בשלום. לקולומביה לא ארע נס דומה 
2.2.2003 
 
  הטיסה הראשונה לחלל, של הקוסמנאוט הרוסי יורי גאגארין, ב-12 באפריל ,1961 ואחר כך של ממשיכיו, רוסים ואמריקנים, הדביקה את העולם בהתלהבות אינסופית. הנה החלל נכבש, הנה האדם פרץ מגבולות כדור הארץ אל מרחבי היקום. איש לא עצר אז לשאול, באיזה מחיר ייכבש החלל. תאונות קורות, תמיד – באוויר, בים וביבשה. זו היתה רק שאלה של זמן עד שתאונות יתרחשו גם בחלל, אבל הטבע האנושי, הסקרנות, ובעיקר האמונה בכוחו של המדע, שהגיע לשיא הישגיו, הביסו את החרדה, או לפחות דחקו אותה לתת ההכרה.

אסון המעבורת קולומביה, אתמול, ועל סיפונה גם הישראלי אילן רמון, לא היה הראשון בחלל. התאונה הראשונה, של אפולו ,1 לפחות התאונה “הרשמית” הראשונה, כי בברית המועצות הסובייטית של אז נהגו להסתיר תאונות. היום כבר די ברור שארעו שם כנראה כמה אסונות חמורים, אך הערפל טרם הוסר. למרבה האירוניה, אסון אפולו 1 התרחש על הקרקע, ב-28 בינואר ,1967 אפילו לא בשעת הספירה לאחור לקראת טיסה, אלא בשעת תירגול לקראת טיסה שעתידה היתה להמריא ב-21 בפברואר 1967.

באסון ניספו שני אסטרונאוטים ותיקים, וירג'יל גריסום ואדוארד וייט, והטירון רוג'ר צ 'פי. “אש בחללית”, הספיק אחד מהשלושה לצעוק במערכת הקשר הפנימית, לפני שלהבה אדומה אפפה את אפולו. בעת שפרצה השריפה הקטלנית היו השלושה קשורים למושביהם. האפשרות היחידה שלהם להיחלץ היתה אולי אילו משתחררים בזריזות מהמושבים ופותחים את האשנבים של החללית, אך האש פרצה במהירות כה רבה שהם לא הספיקו לזוז.

כבאים חשו אל החללית במעלית של מגדל השילוח, אך לא יכלו להושיע את הלכודים. רק לאחר שהעשן התפזר הצליחו צוותי החילוץ לפתוח את האשנבים וראו מראה נורא: את גוויותיהם החרוכות של שלושת האסטרונאוטים, קשורות למושבים. עברו עוד כמה שעות עד שאפשר היה להוציא את הגופות. סיבת האסון היתה כפי הנראה התנאים על כן השיגור – חמצן נקי, ודי היה בניצוץ מאחת ממערכות החשמל כדי לגרום להתלקחות כללית.

העולם כולו נדהם. גם ברית המועצות השפתפה בכנות בצערה של ארצות הברית, באחוות חלוצי חלל. ארה”ב היתה שרויה בהלם, הוקמו ועדות חקירה, התקיימו הלוויות ממלכתיות, האסטרונאוטים המתים והמשפחות האבלות הפכו לגיבורי האומה. ולמרות שנשאלו שאלות על עתיד תוכניות החלל, עד מהרה הובהר שכיבוש החלל יימשך, כשם שתאונות מטוסים בראשית התעופה לא מנעו את התפתחות התחבורה האווירית.

אדוארד וייט היה הראשון שריחף בחלל, ביוני ,1965 בטיסת ג'מיני. וירג'יל גריסום היה ידוע יותר. עד למותו הוא הספיק לטוס פעמיים לחלל. לפני כן היה גיבור מלחמת קוריאה וטייס ניסוי מצטיין.

לא עברו אלא ארבעה חודשים, ועוד בטרם פג הלם אסון אפולו, והנה התרחש אסון שני, הפעם לרוסים. היום: .26.4.67 הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב עמד לסיים את משימתו בחלל, בחללית סויוז .1 האסון ארע בעת החזרה לכדור הארץ, אך שלא כמו במקרה של המעבורת קולומביה, התקלה לא ארעה ברגע הכניסה לאטמוספירה, אלא בגובה נמוך, כשבעה ק”מ מעל לאדמה. התברר שהמצנח, שהיה אמור להאט את מהירות נפילתה של החללית, כבליו הסתבכו והחללית האיצה במהירות אדירה והתרסקה. קומארוב הספיק קודם לכן לטוס לחלל ולחזור בשלום, עם החללית הענקית ווסחוד .1
ארבע שנים של חסד עברו על חלוצי החלל, ארבע שנים שדי בהן להשכיח, ולו במעט, את רישומי האסונות. ואז ב-30.6.1970 באה עוד מהלומה. טיסת סויוז 11 הסתיימה באסון, לאחר שהקוסמונאוטים שהו 24 ימים בחלל. סויוז 11 שולחה מבסיס החלל בקזאחסטן והוצמדה לתחנת החחל הבלתי מאוישת סאלי וט. החללית אמנם נחתה על הקרקע, אך כשצוות החילוץ נכנס לתאם של הקוסמונאוטים, התגלו גיאורגי דוברובלסקי, ויקטור פאצאייב וולאדיסלאב וולקוב ללא רוח חיים. הם היו רתוקים עדיין למושביהם. מכיוון שהרוסים לא נידבו פרטים על האסון, שיערו מדענים במערב שסיבת המוות היתה בתקלה במגן החום, שהיה אמור להגן על השלושה בעת שובם לאטמוספירה.

לפי הדיווחים מאזור הנחיתה, לא ארעו תקלות מכניות בעת שובה של החללית לכדור הארץ. לפי השערות נוספות, מערכות גופם של השלושה לא עמדו במאמץ הכביר לאחר 23 ימים של חוסר משקל בחלל. ההנחה היתה שהשלושה איבדו את הכרתם בחלקיק שניה. לאחר ארבע דקות של דממת אלחוט, שבמהלכן עברה החללית את מחסום הקול ונכנסה חזרה לאטמוספירה, לא חודש הקשר והיה ברור שארע דבר נורא. השלושה זכו לקבורה ממלכתית, כמו קודמם, ולדימיר קומארוב.

אחר כך חלה הפוגה די ממושכת באסונות בחלל – 16 שנה. טיסות לחלל כבר הפכו לדבר שבשגרה, אמנם שידרו אותן בשידור חי, אך העולם כבר לא עצר את נשימתו בעת השיגור או הנחיתה. העולם פשוט התרגל. ואז בא היום הנורא מכל, טרגדיה שכל מי שהיה עד לה, לא ישכח אותה לעולם. היום, .6 28.1.198 מעבורת החלל צ'לנג'ר עומדת לצאת למשימה מכף קנדי. עד אותו יום רשמה ארה”ב 55 טיסות מאוישות מוצלחות. האסון היחיד עד אז ארע על הקרקע ולאמריקנים לא היה ספק שהלקח נלמד, וכל בורג נבדק אלף פעמים, ומן הנמנע שתקרה תאונה נוספת. אלפים באו בכל זאת לאתר השיגור, כמו לפיקניק, כדי לחזות בעוד פרק בהיסטוריית החלל המפוארת של ארה”ב. הפעם עמדו להמריא שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונואטית ג'ודית רזניק, היהודיה הראשונה בחלל, ששנתיים קודם לכן טסה במעבורת דיסקברי.
הכל התרחש בהרף עין מבעית. אלפים באתר השיגור ומיליונים אחרים מול מסכי הטלוויזיה צפו בנינוחות במעבורת הענקית, שאליה צמודים הטילים ומיכלי הדלק, ממריאה אל על. נשמעו מחיאות כפיים, קריאות התלהבות. עוד רגע-שניים וההמון עמד להתפזר. באותה שניה הגיעה החללית לגובה 16 ק”מ, ואז לפתע אפף אותה כדור אש עצום והמעבורת המתפרקת צללה אל האוקיינוס.

למחרת היתה הכותרת ב”מעריב” – “אימה בחלל: מיליונים צפו במוות בכדור אש”. הקרנה איטית של סרטי הטלוויזיה מרגע השיגור ועד לשבריר השניה שבו ארע האסון גילה שבדיוק 70 שניות לאחר שעת האפס נראו לשונות אש או גאזים לוהטים , כנראה מטיל העזר השמאלי, אופפים את צ'לנג'ר. פרט לרזניק, ניספו באסון המחריד עוד שישה: פרנסיס סקובי, מייקל סמית, רונאלד מקנייר, אליסון אנזוקה, גרגורי ג'ארוויס וכריסטי מקאליף.

מותה של מקאליף נגע במיוחד ללב כל, שכן היא לא היתה כלל אסטרנואטית או מדענית. היא היתה מורה בבית ספר וצירופה לטיסה היה, במידה מסוימת, גימיק תקשורתי. היא, כנציגת האנשים הפשוטים, היתה אמורה לספר אחר כך על רשמיה לבני הנוער באמריקה, כמו גם לכל התלמידים ברחבי העולם.
אסון קולומביה, אתמול, הזכיר שוב את מיגבלות כוחו של האדם, את חוסר הישע שלו בעת תקלה לא צפויה, הרחק מהאדמה. בעבר ארע פעם נס למעבורת אפולו שנקלעה למצוקה. אותה מעבורת הצליחה בדרך מופלאה, ששוחזרה בסרט, לחזור בשלום. לקולומביה לא ארע נס דומה.

מוות בדרך לתהילה – כך הגיע גגארין לחלל

אלכס דורון, מעריב, מוסר: מעולם לא ניתן לכך אישור רשמי, אבל הקהילה המדעית העוסקת בתחומי החלל, הצביעה תמיד על כך שעוד לפני ששוגר האדם הראשון לחלל, הלא הוא הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין, שהמריא ב-12 באפריל 1961 בחללית ווסטוק ,1 לשהות של 109 דקות בלבד מחוץ לכדור הארץ – נהרגו כמה טייסי-ניסוי רוסים, עוד במהלך אימוניהם.

הפרטים על כך עלומים גם היום, אבל ב-1973 הגיע לישראל מי שהיה לו כנראה חלק די מרכזי בעשיית ההיסטוריה של הטיסות לחלל: הוא תיכנן את חליפת החלל של גגארין. בראיון שהעניק כעבור חמש שנים, שבע אכזבות מקשיי הקליטה שעבר בארץ, סיפר הפרופסור לכימיה ויטלי רייבסקי, בעל עשרות פטנטים, שהיה אז מרצה וחוקר בטכניון בחיפה, כי לפחות שני טייסים רוסים נהרגו לפני שיגורו של גגארין.
“לטיסה הראשונה תיכננו שלוש חליפות עשויות מבד מיוחד. הן נתפרו במעבדת גומי של מפעל של התעשיה הצבאית הסובייטית, 200 ק”מ ממוסקבה. החליפה היתה צריכה לעמוד בכל תנאי חום, לא להיות חדירה לגזים. תוך שבעה חודשים מהנחתת ההוראה מגבוה היתה החליפה מוכנה. היא היתה עשויה גומי סינתטי, בצבע אפור בהיר, עשויה כמה שכ בות כולל שכבת בידוד וחיבור. היא היתה קלת משקל, הרמטית, גמישה להפליא ובלתי שחיקה. זה היה חומר שפותח במיוחד למטרה זו, לא היה אז כמותו בעולם”.

במהלך הניסויים שקדמו לטיסת גגארין ניסו אותה בתנאי צניחה מגובה ניכר (היא יועדה לשמש קוסומונאוט שצריך לחזור מגובה של 20 ק”מ מכדור הארץ). הנחיתה אמורה היתה להיות איטית, “רכה”. אלא שבניסויים אירעו האסונות. לפחות שניים מטייסי החלל הרוסים קיפדו את חייהם כשנשרפו בתא החללית.
במקרה אחד, כך סיפר רייבסקי, לא לבש אחד הטייסים את החליפה שלו כהלכה, לא הקפיד על ההרמטיות שלה – התייבש ומת, כשהוצנח מגובה רב ועבר דרך כמה שכבות של האטמוספירה. אלא שהאסון הזה איננו נחשב במניין אסונות החלל הרוסיים.
“גגארין היה למעשה המועמד מספר 3 לטיסה ההיסטורית. הראשון שהועד למשימה הזאת היה בכלל בנו של אחד מראשי תעשיית החלל הסובייטית בראשית דרכה, קויקנאקי שמו, שהיה כמובן מקורב לראשי המפלגה. הוא ניספה בניסויים האחרונים. גגארין היה בעצם כפיל למספר ,2 שחלה ברגע האחרון.

רק קומץ של מדענים היו בסוד מבצע החלל הזה והם היו במעקב 24 שעות בידי סוכני הק.ג.ב. גם במהלך ניסויי מ עבדה בחומרי החליפה עצמה אירעו כמה אסונות – התפוצצויות של חומרים דליקים שבהם נפצעו קשה מאוד שבעה אנשים. איש מהם לא נותר בריא”.