משבר האקלים לא כאן

דעה: האדישות של הציבור הישראלי לנוכח משבר האקלים העולמי מובילה בהכרח גם לאדישות של מקבלי ההחלטות בנושא

רן לוי, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

מצעד האקלים מול שגרירות ארה"ב בת"א, 2017. צילום  shutterstock
מצעד האקלים מול שגרירות ארה"ב בת"א, 2017. צילום shutterstock

אזרחי ישראל אינם אדישים. בשנים האחרונות הם יצאו למאבקים בגזענות, למען זכויות הפרט, למען שוויון זכויות ונגד השחיתות השלטונית. המשותף למאבקים אלו הוא חוסר יכולתם לנסח תביעה סקטוריאלית מוצדקת במונחים של אינטרס ציבורי רחב. הסיבות לכך נעוצות בתרבות ובשיח הפוליטיים בישראל ובתפיסה צרה של אזרחות פעילה כהתגייסות נושאית.

גם מאבקים בתחום הסביבה הם לרוב נושאיים או מקומיים (עמק ססגון או עמק הצבאים, למשל). הדבר אינו מוריד מערכם, אך הם כשלו בהצבתם בתוך הקשר חברתי וסביבתי נרחב. למאבק במתווה הגז היה פוטנציאל לחבר סוגיות שונות, והדבר נעשה במידת-מה, אך מהסיבות הנ"ל קשה היה לחבר את ההעדפה הבוטה של אינטרס כלכלי צר ואת קבלת ההחלטות תוך הפרת מנהל תקין עם הכישלון הקולוסאלי בניסוח מדיניות אנרגיה שתהיה רלוונטית למציאות בישראל ולמחויבויות הבינלאומיות שלה.

על ישראל מאיים, כמו על העולם כולו, משבר חוצה סקטורים ואינטרסים, שמפר כבר כעת את האיזון הסביבתי, החברתי והכלכלי באלימות גוברת והולכת: משבר האקלים. אולי משום שמשבר האקלים כה רחב, חסר קשר לקבוצה ספציפית, ושאינו נתפס כאיום קונקרטי, הוא לא מצליח לעלות על סדר היום החברתי-פוליטי. אולם הציבור לא יכול עוד להישאר אדיש אליו.

את העובדות התומכות בעצם קיומו של משבר האקלים ובהתעצמותו אי-אפשר להפריך. הסיכון שהוא מציב בפני האנושות מתרחש מדי יום באסונות טבע: ההצפות בוונציה ושריפות הענק באוסטרליה הן דוגמאות מהימים האחרונים ממש. המחלוקת, לכאורה, על היקפה של הקטסטרופה מועלית מצד תומכי תיאוריות קונספירציה או סוכני בורות ומצד אלו המנצלים את חוסר היכולת להבחין במציאות מבעד לשיח, לטובת הון פוליטי ואינטרס כלכלי קצר-טווח.

על פי סקר בבריטניה, מרבית המצביעים הצעירים (כ-75 אחוז מקרב בני 25-18) רואים במשבר האקלים את הגורם שישפיע ביותר על הצבעתם בבחירות הקרובות ורוב הנשאלים מסכימים כי זהו הנושא החשוב ביותר שבפניו ניצבת האנושות כיום (תוצאות דומות נרשמו גם במדינות אחרות). לעומת זאת, מכון המחקר של ארגון פְּיוּ מצא כי הציבור בישראל רואה במשבר האקלים לכל היותר איום מינורי.

המודעות לאיום מובילה לתמיכה ציבורית ולצעדים בשטח של מקבלי ההחלטות: יותר מ-60 מדינות התחייבו להגיע לאפס פליטות נטו עד 2050, ופליטות גזי החממה שלהן יקוזזו באמצעים טכנולוגיים, סחר פחמן, ספיחה (למשל, נטיעת עצים) ועוד. אפילו לשכת המסחר האמריקאית – ארגון לובי של עסקים שעד לאחרונה דגל במדיניות הכחשת שינוי אקלים עקבית – שינה את גישתו וקרא לשיתוף פעולה בין-מגזרי במלחמה במשבר האקלים.

זאת ועוד, כאשר הממשל הפדראלי של טראמפ נוטש את הסכם פריס ונוקט מדיניות לטובת סקטור האנרגיה המיושן, נוקט השלטון המקומי (לצד המגזר העסקי) צעדים עצמאיים וארוכי טווח כדי לקדם מדיניות הפוכה (כך, למשל, למעלה ממאה ערים ומחוזות התחייבו לקדם אפס פליטות). בישראל, היעדרו של משבר האקלים מהשיח הציבורי מקרין גם על מדיניות השלטון המקומי. וכך, רק לאחרונה ראשת עיריית נתניה ביטלה נתיבי תחבורה ציבוריים וראשת עיריית חיפה קידמה הרחבת שדה תעופה, שני צעדים שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניות אקלים רצויה.

כדי להילחם במשבר האקלים באופן אפקטיבי, יש לשנות את כיוון הפיתוח הכלכלי ואת ניהול הנכסים הלאומיים כגון חקלאות ובריאות הציבור. יותר מכול, יש לתפוס אחרת את מהות האיומים הקיומיים שישראל ניצבת מולם: לא רק רקטות ומנהרות, אלא גם שינוי האקלים.

נושאים אלה ורבים אחרים עלו לדיון בוועידת האקלים הישראלית ה-4, שעסקה בהיבטים שונים, מקומיים וגלובליים, של משבר האקלים. אולם, כדי שהדיבורים יהפכו למעשים, צריך שמישהו יקשיב לקולות הבאים משם ומרחבי העולם.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. רן,
    דווקה במאה ה 21 רצוי לא להתייחס ל"המון" כבורים אלא ללמוד את חוכמת ההמונים.
    כל ניתוח פשוט יראה לך שכאשר אני ושכני נילחמים על מסדרון אקולוגי/נישה אקולוגית/ערך נוף ליד ביתי אנו עשויים לנצח ולהצילו לדורות.
    לעומת זאת גם אם אני, אתה, שכני ושכניך וכל תושבי ישראל יחד נפסיק לפלוט לחלוטין פדח ונעבור לנשום חנקן שהדבר ישנה רק 1/3% של 1 ppm (העליה השנתית הממוצעת בריכוז הפדח כפול חלקה של ישראל בו ) כלומר 0.0000001 מהעליה בריכוז הפחמן הדו חמצני העולמי, כלומר גורנישט מיט גורנישט.

    גם העלייה הצפויה בטמפ העולמיות היא 2 מעלות עד סוף המאה.
    הטמפ הממוצעת בישראל עלתה מאז שנות חמישים במעלה ומצבנו עדיין טוב, תודה וסוף העולם לא הגיע.

    לעומת זאת בהחלט ניתן להערך למחסור במים, למידבור, להתחממות הנובעת מהפיכת כל מישור החוף לאי חום עירוני, לבניית מסדרונות אקולוגיים ארציים שימנעו קיטוע בתי גידול והכחדת בעלי חיים ועוד מגוון נושאים שבהם אנחנו כן יכולים להשפיע בפעילות לוקלית (וכל ישראל היא רק נקודה זעירה על מפת העולם) בעלת משמעות גלובלית.
    זילזול בחוכמת ההמון חוץ מהיותו טיפשי אינו דמוקרטי וחבל

  2. בעוד שלושה חודשים יהיו בחירות בישראל – הדרך היחידה לצאת מהמשבר הפוליטי ולהפסיק לדבר על ימין ושמאל היא להתאחד סביב נושאים סביבתיים – נכון כאן השמאל מנצח ואולי טוב שכך לעתידיינו ועתיד נכדינו. לנו תושבי ישראל לא חסרים אתגרים ומשברים – בכל העולם לא קל להתחבר למשבר או לאיום קיומי – אנחנו כמו כל תושבי העולם נמנעים מלעסוק במה שלא עושה לנו טוב. האיום נראה רחוק מאיתנו גם בזמן וגם במקום. הצפות באפריקה – בצורת באוסטרליה – גל חום באירופה – מפולות בוץ באסייה – מה לזה ולנו. האם מטריד מישהו מאזרחי מדינת ישראל העובדה שעוד מאה שנה הים יהיה חם יותר או שפני הים יהיו גבוהים במטר – כנראה שגם לא – אז לצאת לרחוב לא נראה כדרך הנכונה לפעול.

  3. שוב :
    נכון וראוי לכתוב בעברית נקיה מלעז:
    במקום ״סקטוריאלי״ ראוי לכתוב מגזרי ,
    במקום ״אפקטיבי״ – יעיל,
    במקום ״קונספירציה״ – קנוניה,
    וכך הלאה :
    לגופו של נושא בין היתר כתוב :
    ״הציבור בישראל רואה במשבר האקלים
    לכל היותר איום מינורי.״
    אין בכךפלא כאשר זה אותו ״ציבור״
    ששוב ושוב מעלה לשלטון
    שקרן פטולוגי ואיתו קבוצה של מושחתים
    ו״נחמדים״ על גבול העברינות,
    כאשר אותם ״מנהיגים״ אומרים
    כי ״הציבור אינו מטומטם״
    יש סיבה להטיל בכך ספק…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן