כאב כרוני – חשודים חדשים

תאי גְלִיָה הם התאים המטפחים את מערכת העצבים, אך הם עשויים להרחיק לכת. ריסונם עשוי לעזור בשיכוך כאבים שהתרופות המצויות כיום אינן יכולות להקל עליהם

רפלקס הכאב. איור מתוך ספר צרפתי משנת 1664. מתוך ויקיפדיה
רפלקס הכאב. איור מתוך ספר צרפתי משנת 1664. מתוך ויקיפדיה
מאת ר' דאגלס פילדס

כף רגלה השמאלית של הלן החליקה מדוושת המצמד, וקרסולה התעקם כנגד רצפת המכונית. באותו רגע ההרגשה הייתה כמו של נקע קל, היא נזכרת, אבל הכאב מעולם לא שכך. למעשה, הוא התעצם. המגע הקל ביותר, אפילו חיכוך עדין במצעי המיטה, הצית להבות חשמל במעלה רגלה. "מרוב כאב לא יכולתי לדבר, אך בתוך תוכי צרחתי," כתבה הצעירה האנגלייה ביומן מקוון על המצב המסתורי שעתיד לענות אותה בשלוש השנים הבאות.

הכאב הכרוני שסובלים ממנו אנשים כמו הלן שונה מסטירת האזהרה של כאב אקוטי פתאומי. כאב אקוטי הוא תחושת האזעקה האינטנסיבית ביותר של הגוף, ומטרתו למנוע מאתנו לגרום לעצמנו נזק נוסף. כאב זה קרוי גם כאב פתולוגי משום שגורם חיצוני, כמו נזק לרקמה, מייצר אותות המגיעים אל המוח ושם הם מפוענחים ככאב. אך תארו לעצמכם שהכאב המפלח של פציעה אמיתית לעולם אינו פוסק, אפילו לאחר שהפצע מחלים, או שתחושות יום-יומיות הופכות לייסורים: "לא יכולתי להתקלח… המים היו כמו פגיונות," נזכרת הלן. "תנודות המכונית, מישהו מהלך על רצפת עץ, אנשים מדברים, בריזה עדינה… היו מעירים את הכאב הבלתי נשלט. משככי כאבים רגילים… אפילו מורפיום, לא השפיעו. הרגשתי כאילו מוחי מתעתע בי."

למרבה הצער, הלן צדקה. הכאב הכרוני שלה נבע מליקוי בתפקוד מעגלי הכאב בגופה, שגרם להם להפעיל אזעקת שווא, המכונה כאב נוירופתי (או כאב היקפי), משום שהוא נובע מהתנהגות לקויה של תאי העצב עצמם. כשאזעקת השווא מגיעה למוח, הסבל שהיא מעוררת הוא אמיתי כמו כל כאב מסַכֵּן חיים, אבל היא אינה נעלמת, ולעתים קרובות הרופאים עומדים מולה חסרי אונים.

מחקרים שנערכו לאחרונה מגלים סוף-סוף מדוע משככי כאבים רגילים כושלים אל מול כאב נוירופתי: התרופות מתמקדות בתאי העצב בלבד, בעוד שמקור הכאב עשוי להיות בעיה תפקודית של תאים שאינם עצביים המכונים תאי גלייה ושוכנים במוח ובחוט השדרה. תובנות חדשות על הדרך שבה תאים אלו, שתפקידם לטפח את פעילות תאי העצב, יוצאים מאיזון ופוגעים בפעילות העצבית מעלות רעיונות חדשים לטיפול בכאב כרוני. המחקרים גם מספקים נקודת מבט מפתיעה על תוצאה אפשרית מצערת של נטילת תרופות נגד כאבים: התמכרות לחומרים נרקוטיים.

מעגלי כאב ושבירתם

כדי להבין מה גורם להתמשכות תחושת הכאב לאחר החלמת הפצע יש להבין מה גורם לכאב מלכתחילה. אף על פי שתחושת הפציעה נקלטת בסופו של דבר במוח, תאי העצב המייצרים אותה אינם שוכנים בו אלא בחוט השדרה, שם הם מלקטים מידע חושי מכל הגוף. גופי התא של תאי העצב בגנגליון השורש הגבי, (dorsal root ganglion) DRG, מייצגים את השלב הראשון במעגל תלת-שלבי של חישת כאב. הם דחוסים כמו צברי ענבים בתפרים שבין חוליות עמוד השדרה, כמו במעיל בלייזר עם שתי שורות כפתורים הרצות מעצם הזנב ועד הגולגולת. כל תא עצב ב-DRG, בדומה לאדם הפושט את שתי ידיו לצדדים, שולח החוצה שתי שלוחות דקות, המכונות סיבים או אקסונים. אקסון אחד נשלח לסקור אזור זעיר ומרוחק של הגוף. האקסון השני יוצא אל חוט השדרה, שם הוא יוצר קשר עם תא עצב שיעביר את האות אל שרשרת תאי עצב בחוט השדרה – השלב השני במעגל הכאב. תאים אלו בחוט השדרה מעבירים את תחושת הכאב מתאי ה-DRG, במעלה חוט השדרה אל השלב האחרון: גזע המוח ולבסוף קליפת המוח. אותות כאב שמקורם מצד שמאל של הגוף חוצים לצד השני בחוט השדרה ומגיעים אל המוח הימני, אותות מצד ימין נשלחים אל המוח השמאלי.

פגיעה בזרימת המידע בכל אחד משלושת השלבים של מעגל הכאב יכולה לשכך כאב אקוטי. חומרי הרדמה מקומית, כמו נובוקאין המשמש רופאי שיניים לעקירת שיניים ללא כאב, מרדימים את קצות האקסונים באזור ההזרקה ומונעים מן התאים לירות אותות חשמליים. אלחוש אפידורלי, המשמש לעתים קרובות למניעת כאב בזמן לידה, חוסם את אותות הכאב בשלב השני של המעגל, במקום שבו צברי אקסונים של תאי DRG נכנסים אל חוט השדרה ונפגשים עם תאי העצב השדרתיים. חסימה זו מותירה את היולדת בהכרה מלאה והיא יכולה לחוות את הלידה ולסייע בלידת תינוקה ללא כאב. זריקת מורפיום פועלת באותו שלב וחוסמת הולכה של אותות כאב בעצבים השדרתיים, אך מותירה על כנן תחושות שאינן כואבות. לעומת זאת, הרדמה כללית בזמן ניתוח פוגעת בעיבוד המידע בקליפת המוח, וגורמת לכך שהמטופל אינו מודע כלל לקלט תחושתי כלשהו שמגיע ממסלולים עצביים שמחוץ למוח.

משככי הכאב הטבעיים של הגוף שלנו פועלים על אותן שלוש חוליות של מעגל הכאב. חייל טעון אדרנלין בשדה הקרב עשוי לסבול מפציעה חמורה בלי להיות מודע לה, משום שקליפת המוח שלו מתעלמת מאותות הכאב בעודה מתמודדת עם המצב החיצוני המסכן את חיי החייל ומשפיע בעוצמה על רגשותיו. בזמן לידה טבעית, גוף האישה משחרר כמויות קטנות של חלבונים הקרויים אנדורפינים המעמעמים את העברת אותות הכאב המגיעים אל חוט השדרה.

הורמונים, מצבים רגשיים וגורמים רבים אחרים יכולים לשנות במידה ניכרת את תפיסת הכאב שלנו באמצעות ויסות העברת אותות במסלולי הכאב. כמו כן, תהליכים וחומרים ביולוגיים רבים המשנים את קצב זרימת המולקולות בתעלות יוניות בתאי העצב, תורמים לוויסות הרגישות של תאי העצב עצמם. כשאנחנו נפצעים, הגורמים האלה יכולים להרפות את הבקרה על ירי עצבי, ולהקל בכך על עבודתו של תא העצב המשדר אותות כאב.

ואולם, מצב חסר מעצורים זה עשוי להימשך זמן רב מדי ולהותיר את תאי ה-DRG במצב של ריגוש-יתר, הגורם להם לירות אותות כאב בלי גירוי חיצוני. המצב הזה הוא הגורם הראשוני לכאב נוירופתי. הרגישות העצבית המוגברת יכולה לגרום גם לתחושות בלתי תקינות של עקצוץ, שרפה, דגדוג ונמלול (פרסתזיה) או, כמו במקלחת הפגיונות של הלן, להגביר תחושות עדינות של מגע או טמפרטורה לרמות כואבות (אלודיניה).

המאמצים להבין כיצד תאי עצב במעגל הכאב הופכים רגישים מדי לאחר פציעה התמקדו, מדרך הטבע, בשאלה מה משתבש בתאי העצב. המחקרים האלה הניבו כמה רמזים, אך לא את התמונה השלמה. המחקרים שלי ושל עמיתים רבים הראו, למשל, שעצם יריית אותות הכאב משנה את פעילות הגנים בתאי העצב של מעגל הכאב. מקצת הגנים שירי אותות הכאב מבקר את הביטוי שלהם כוללים את הקוד ליצירת תעלות יונים בדופן תאי העצב. גנים אחרים אחראים על קידוד חומרים המגבירים את רגישות התא. ההפעלה האינטנסיבית של תאי DRG בעקבות פציעת הרקמה יכולה אפוא לגרום בתאים אלו לאותם שינויים מגבירי רגישות הגורמים אחר כך לכאב נוירופתי. אבל המחקרים שלנו ושל מעבדות אחרות מראים גם שתאי העצב אינם היחידים המגיבים לפציעה כואבת ומשחררים חומרים המגבירים את הרגישות העצבית.

מספרם של תאי גלייה גדול בהרבה מזה של תאי העצב בחוט השדרה ובמוח. הם אינם יורים אותות עצביים כמו תאי עצב, אבל יש להם תכונות מעניינות וחשובות המשפיעות על הפעילות העצבית. תאי גלייה שומרים על הסביבה הכימית המקיפה את תאי העצב. הם מספקים את האנרגיה המקיימת את תאי העצב, אך גם סופחים את השליחים העצביים שתאי העצב משחררים כשהם מאותתים לתאי עצב שכנים. לפעמים, תאי גלייה יכולים אפילו לספק שליחים עצביים כדי להגביר או לווסת העברה של אותות עצביים. כשתאי עצב נפגעים, תאי גלייה משחררים גורמי גדילה המשפרים את ההישרדות ואת ההחלמה של תאי העצב, והם משחררים גם חומרים המזעיקים את תאי מערכת החיסון כדי להילחם בזיהום ולהתחיל את תהליך ההחלמה. ועם זאת, מחקרים עדכניים מראים שפעילויות אלו של תאי גלייה, האמורות לטפח את תאי העצב ולשפר את תפקודם, יכולות גם להאריך את משך הריגוש העצבי העודף.

החשד נופל על תאי גלייה

כבר לפני יותר ממאה שנה ידעו מדענים שתאי גלייה מגיבים לפציעות. בגרמניה, ב- 1894, הבחין פרנץ ניסל שלאחר פציעה עצבית חל שינוי ניכר בתאי גלייה בנקודות המפגש בין סיבי העצב ובין חוט השדרה או המוח. תאי מיקרו-גלייה מתרבים, ותאים מסוג גדול יותר, המכונים אסטרוציטים בשל צורת הכוכב שלהם, משמינים ומתמלאים בחבילות עבות של סיבים המחזקים את השלד התוך-תאי שלהם.

הסברה הייתה שתגובות אלו של תאי גלייה עוזרות בתיקון תאי העצב לאחר הפגיעה, אך מנגנון הפעולה שלהם לא היה ברור. יותר מזה, אם הפציעה, כמו נקע בקרסול, רחוקה מחוט השדרה, האסטרוציטים אינם מגיבים, מן הסתם, לפציעה הישירה, אלא לשינויים בנקודת הממסר בין ה-DRG לתאי העצב של חוט השדרה. התצפיות האלה העידו שאסטרוציטים ותאי מיקרו-גלייה מנטרים את תכונותיהם הפיזיולוגיות של תאי עצב החשים כאב.

במהלך עשרים השנים האחרונות, התגלה שתאי גלייה מכילים מנגנונים רבים לזיהוי פעילות עצבית חשמלית. במנגנונים השונים אפשר למנות תעלות החשות אשלגן ויונים אחרים שמשחררים העצבים היורים אותות חשמליים, וכן קולטנים על פני שטח התא החשים את השליחים העצביים המשמשים תאי עצב לצורך תקשורת סינפטית. השליחים העצביים העיקריים שתאי העצב משחררים הם גלוטמאט, ATP וחנקן חד-חמצני ואותם מזהים תאי גלייה, אבל יש רבים נוספים. מערך החיישנים הזה מאפשר לתאי גלייה לסקור את הפעילות החשמלית במעגלים עצביים ברחבי הגוף והמוח ולהגיב לתנאים הפיזיולוגיים המשתנים.

מרגע שמדענים הבינו את היקף תגובותיהם של תאי גלייה לפעילות עצבית, הופנתה תשומת הלב במחקרים לעבר התנהגותם החשודה של התאים התומכים האלה בנקודות ממסר של תחושות כאב. אם תאי גלייה אכן מנטרים הולכה עצבית, האם הם גם משפיעים עליה? בדיוק 100 שנה לאחר שצפה ניסל בתאי גלייה המגיבים לפציעה עצבית, בחן ניסוי פשוט בפעם הראשונה את ההשערה שתאי גלייה עשויים לתרום להתפתחות כאב כרוני. ב-1994, סטיבן ט' מלר ועמיתיו באוניברסיטת איווה, הזריקו לעכברים רעלן שהורג אסטרוציטים באופן סלקטיבי, ולאחר מכן בדקו אם ירדה רגישות החיות לגירוי מכאיב. התשובה הייתה שלילית והעידה שלאסטרוציטים אין תפקיד בולט בהעברת אותות של כאב אקוטי.

לאחר מכן, טיפלו המדענים בחולדות בחומר המגרה סיבי עצב וגורם לחיות לפתח בהדרגה כאב כרוני, בדומה לחווייתה של הלן זמן רב לאחר שתאונת הדרכים גירתה את העצבים בקרסולה. חיות שהוזרק להן רעלן האסטרוציטים פיתחו הרבה פחות כאב כרוני והמסקנה הייתה שאסטרוציטים אחראיים באופן כלשהו להתפתחות כאב כרוני לאחר פציעה עצבית.

מחקרים אחרים גילו כיצד תאי גלייה משחררים סוגים רבים של מולקולות היכולות להגביר את רגישות תאי העצב ב-DRG ובחוט השדרה המעבירים אותות כאב אל המוח, כגון גורמי גדילה וחלק מאותם שליחים עצביים המיוצרים על ידי תאי העצב עצמם. מדענים מבינים כיום שתאי גלייה מפרשים ירי עצבי מהיר ואת השינויים שהוא מעורר כאותות מצוקה של תאי העצב. בתגובה, תאי גלייה משחררים מולקולות המגבירות את הרגישות כדי לעזור לתאי העצב במלאכת האיתות ולהתחיל את תהליך החלמתם.

קבוצה חיונית נוספת של מולקולות המיוצרות על ידי תאי גלייה בתגובה לפציעה או למצוקה עצבית היא הציטוקינים. מקור השם נובע מן המילה "ציטוקינטי", כלומר תנועת תאים. ציטוקינים פועלים כמגדלור כימי רב עוצמה שתאי מערכת החיסון עוקבים אחריו כדי להגיע לאתר הפציעה. חשבו על בעיית המחט בערמת השחת שמערכת החיסון שלכם צריכה לפתור כשהיא באה למצוא קוץ קטנטן בקצה האצבע. ציטוקינים רבי עוצמה המשתחררים מן התאים שנפגעו על ידי הקוץ מאיצים בתאי מערכת החיסון להגיע מן הדם ומנוזל הלימפה אל קצה האצבע כדי להילחם בזיהום ולהתחיל בתהליך ההחלמה. הם גם מעוררים שינויים ברקמה ובכלי הדם המקומיים המקלים על עבודתם של תאי מערכת החיסון ומעודדים החלמה, אך הם גורמים גם לאדמומיות ולנפיחות. סך ההשפעות של הציטוקינים מכונות דלקת.

דוגמת הקוץ מלמדת עד כמה הציטוקינים יעילים בהכוונת תאי מערכת החיסון אל הפצע, אבל מה שיותר מרשים הוא עד כמה יכול הקוץ הקטן להכאיב. הכאב גדול בהרבה מן הנזק הזעיר שנגרם לרקמה. עד מהרה, אפילו האזור שסביב הקוץ מתנפח ונעשה רגיש, על אף שהתאים סביב אזור הפציעה לא ניזוקו. הכאב ההיקפי נגרם עקב פעילות נוספת של ציטוקינים מעודדי דלקת: הם מגבירים באופן ניכר את רגישות סיבי הכאב. קולטני כאב רגישים מדי בקרבת אזור הפציעה הם דרכו של הגוף לגרום לנו להניח לאזור כדי שיוכל להחלים.

ככלל, תאי עצב אינם המקור לציטוקינים במערכת העצבים, אלא תאי גלייה. ובדיוק כפי שציטוקינים יכולים לגרום לרגישות-יתר בקצות העצבים המקיפים את הקוץ בקצה האצבע, הציטוקינים המשוחררים על ידי תאי גלייה בחוט השדרה בתגובה לאותות כאב אינטנסיביים יכולים להתפשט לעבר תאי עצב סמוכים ולגרום גם להם לרגישות-יתר. כלומר, עשוי להתפתח מעגל של תאי עצב רגישים מדי היורים בקצב מוגבר וגורמים לתאי גלייה לעבור למצב פעיל שבו הם משחררים עוד גורמים מגבירי רגישות וציטוקינים בניסיון להקל על מצוקת תאי העצב, אך במקום זאת הם מאריכים אותה. כשמצב כזה קורה, הכאב יכול לנבוע מתוך חוט השדרה, מסיבי עצב שלא נפגעו באופן ישיר.

התגובות הראשוניות של תאי גלייה לפציעה מועילות לתהליך ההחלמה, אך אם הן חזקות או ממושכות מדי, התוצאה היא כאב כרוני בלתי ניתן לשיכוך. כמה קבוצות מחקר תיעדו לולאות משוב העשויות לגרות תאי גלייה להאריך את משך השחרור של גורמים מגבירי רגישות ושל אותות דלקתיים הגורמים לכאב נוירופתי, ורבים בוחנים דרכים לעכב את התהליכים האלה. עבודה זו אף הובילה למציאת דרכים להגביר את יעילותם של חומרים נרקוטיים המשמשים לטיפול בכאב אקוטי.

לעצור את מקור הכאב

בעבר, כוּונו כל הטיפולים בכאב כרוני להפחתת רמת הפעילות העצבית, אבל אי אפשר לשכך את הכאב אם תאי גלייה ממשיכים לעורר את תאי העצב. תובנות על הדרך שבה תאי גלייה עלולים להיגרר אל מעגל הקסמים המגביר את רגישות תאי העצב מובילות לפיתוח גישות חדשות לטיפול בתאי גלייה סוררים בתקווה לעצור את המקור הבסיסי של כאב נוירופתי. מאמצים ניסויים לטפל בכאב נוירופתי באמצעות שינוי פעילותם של תאי גלייה מתמקדים אפוא בהשקטת תאי גלייה עצמם, בחסימת מולקולות ואותות מעוררי דלקת ובמתן אותות נוגדי דלקת.

בניסויים בבעלי חיים, למשל, הראו ג'ויס א' דה-ליאו ועמיתיה בבית הספר לרפואה בדרטמות', שכימיקל הקרוי פרופֵּנטוֹפילין מדכא שפעול אסטרוציטים ולפיכך מדכא כאב כרוני. האנטיביוטיקה מינוציקלין מונעת הן מתאי עצב והן מתאי גלייה לייצר ציטוקינים מעודדי דלקת וחנקן חד-חמצני, וכן מפחיתה נדידה של תאי מיקרו-גלייה לעבר אתרי הפציעה, ועל כן יש להניח שהתרופה תוכל למנוע שפעול-יתר של תאי גלייה.

גישה דומה מתמקדת בקולטנים דמויי Toll, (TLR), חלבונים המצויים על גבי קרום תאי גלייה שמזהים מדדי מצוקה שונים של תאים ומעודדים תאי גלייה להפריש ציטוקינים. לינדה ר' וטקינס מאוניברסיטת קולורדו בבוּלדר ועמיתיה הראו בבעלי חיים ששימוש בתרכובת ניסיונית החוסמת סוג מסוים של TLR על תאי גלייה בחוט השדרה, TLR-4, מצליחה לטפל בכאב נוירופתי שמקורו בנזק לעצב השת (sciatic nerve). מעניין לציין שנלוקסון, תרופה המשמשת להקהות את השפעתם של חומרים אופיאטיים במהלך טיפול בהתמכרות, גם היא חוסמת את תגובת תאי גלייה להפעלת TLR-4. ואכן, וטקינס הראתה בחולדות שנלוקסון יכול להעלים לגמרי כאב נוירופתי.

תרופה מצויה נוספת, למעשה משכך כאבים קדום, יכולה להצליח במקום שרבים אחרים נכשלים: מריחואנה, שהשימוש בה לצרכים רפואיים חוקי בכמה מדינות. חומרים המצויים בצמח המריחואנה מחקים תרכובות טבעיות המצויות במוח וקרויות קנבינואידים. התרכובות האלה מפעילות קולטנים מסוימים על גבי תאי עצב ומווסתות את העברתם של אותות עצביים.

אך יש שני סוגי קולטנים לקנבינואידים במוח ובשאר מערכת העצבים, CB1 ו-,CB2 והם בעלי תפקודים שונים זה מזה. הפעלת הקולטן CB2 משככת כאב, ואילו הפעלת קולטני CB1 גורמת להשפעה הפסיכואקטיבית של מריחואנה. קולטן CB2 אינו מצוי על תאי עצב המוליכים כאב אלא על גבי תאי גלייה. כשקנבינואידים נקשרים לקולטני CB2 על תאי מיקרו-גלייה הם מפחיתים את רמת האותות הדלקתיים שלהם. מחקרים עדכניים גילו כי כשכאב כרוני מתפתח, עולה מספרם של קולטני CB2 על תאי מיקרו-גלייה, אות לכך שהתאים מנסים באומץ ללכוד יותר קנבינואידים בקרבתם כדי לספק הקלה מן הכאב. כעת, חברות פרמצבטיות מנסות במרץ לפתח משככי כאבים שיפעלו על קולטני CB2 בלי להפוך אנשים למסטולים.

חסימת ציטוקינים מעוררי דלקת בעזרת תרופות נוגדות דלקת המצויות בשימוש כיום, כמו anakinra (המשווקת בשם Kineret) ו-etanercept (המשווקת כ-Enbrel), גם היא משככת כאב נוירופתי בחיות ניסוי. לבד מקטימת האותות הדלקתיים, הראו כמה קבוצות מחקר שהוספת ציטוקינים נוגדי דלקת, כמו אינטרלויקין-10 (IL-10) ו-IL-2, יכולה לשכך כאב נוירופתי בבעלי חיים. שתי תרופות שבנמצא, פֶּנטוקסיפילין ו-AV411, שתיהן מעכבות דלקת באמצעות עירור תאים לייצר IL-10. יותר מזה, קבוצות מחקר שונות הצליחו לשכך כאב נוירופתי לפרק זמן של עד 4 שבועות באמצעות החדרת הגנים המקודדים IL-10 ו-IL-2 אל תוך השריר או לחוט השדרה של חיות.

מעט מן התרופות האלה הגיעו כבר למבדקים קליניים לטיפול בכאב בבני אדם, ובכללן AV411, שביפן כבר משתמשים בה כטיפול נוגד דלקת לאחר שבץ. מבדקים באוסטרליה הראו שחולי כאב הפחיתו בעצמם את מינון המורפיום שלהם בשעה שקיבלו את התרופה, אות לכך ש-AV411 תרמה לשיכוך כאבם. אבל AV411 עשויה לפעול באמצעות מנגנונים שמעבר להרגעת כאב הנוצר על ידי דלקת, ובכך להדגיש תפנית מפתיעה בעלילת תאי גלייה וכאב.

השבת האיזון

מורפיום הוא אחד ממשככי הכאבים החזקים ביותר המוכרים לנו, אך רופאים חוששים כל כך מתכונותיו השטניות, עד שרבים מהם לא יתנו טיפול מלא במורפיום אפילו לחולי סרטן סופניים. מורפין, כמו הרואין, אופיום וחומרים נרקוטיים מודרניים, כדוגמת אוקסיקונטין, מקהה כאב באמצעות החלשת התקשורת בין תאי עצב בחוט השדרה, ובכך מפחית את העברת אותות הכאב.

למרבה הצער, כוחם של מורפיום וחומרים נרקוטיים אחרים לחסום כאב פוחת במהירות לאחר שימוש חוזר, תכונה המכונה סבילות. מינונים חזקים יותר ותכופים יותר נדרשים כדי להגיע לאותה השפעה. חולים בכאב כרוני יכולים להתמכר, וסבלם מוכפל עקב התלות המגבילה בסם. כשמדובר בכמויות גדולות כל כך של חומרים נרקוטיים, יש רופאים החוששים שיחשדו בהם שהם אינם רושמים מרשמים חוקיים אלא סוחרים בסמים, והם נאלצים לעתים קרובות להגביל את המטופלים שלהם למינונים שאינם יעילים עוד בהפגת סבלם. מקצת החולים נאלצים אפוא לפשוע ולהשיג מרשמים לא-חוקיים כדי להקל על הכאבים הבלתי נסבלים, ואחדים מתאבדים כדי לשים קץ לסבלם. ממצא חדש המקשר בין שיכוך כאב לתאי גלייה ולהתמכרות לתרופות מראה שתאי גלייה אחראים ליצירת הסבילות להרואין ולמורפיום.

חשדות לגבי מעורבות תאי גלייה בסבילות לחומרים נרקוטיים התעוררו לראשונה בעקבות תצפית שהראתה כי בדיוק כמו מכור להרואין המפסיק לצרוך את הסם בבת אחת, כך גם חולים התלויים במשככי כאבים נרקוטיים המפסיקים לקחת את התרופה בפתאומיות סובלים מתסמונת גמילה מכאיבה. החולים (והמכורים להרואין) נעשים רגישים באופן קיצוני כל כך עד שאפילו קולות ואור רגילים מכאיבים להם ביותר. הדמיון של התסמינים האלה לרגישות המוגברת בכאב נוירופתי מרמז על סיבה משותפת.

ב-2001, בדקו פינג סונג וז'י-צ'י ז'או ממכון שנחאי לפיזיולוגיה אם בהתפתחות סבילוּת למורפיום מעורבים תאי גלייה. כשנתנו החוקרים לחולדות מנות חוזרות ונשנות של מורפיום, הם ראו שמספר האסטרוציטים הפעילים בחוט השדרה שלהן עלה. השינויים שנגרמו לתאי גלייה עקב הזרקות נשנות של מורפיום היו זהים לאלו הנצפים בחוט השדרה לאחר פציעה או כשמתפתח כאב נוירופתי. כשהעלימו המדענים את האסטרוציטים בעזרת אותו רעל ששימש את מלר לעכב התפתחות כאב נוירופתי בחולדות, פחתה הסבילות למורפיום באופן ניכר. כלומר, תאי גלייה תורמים בדרך כלשהי להתפתחות הסבילות.

קבוצות מחקר רבות ניסו מאז לחסום אותות שונים בין תאי עצב לבין תאי גלייה (לדוגמה, על ידי השתקת קולטנים מסוימים לציטוקינים על גבי תאי גלייה) ולבדוק אם הסבילות למורפיום מושפעת מכך. המחקרים האלה מראים שחסימת אותות דלקתיים מתאי גלייה ואליהם אינה משנה במאומה תחושה של כאב אקוטי, אך אם מזריקים את החומרים החוסמים עם מורפיום, יש צורך במינון נמוך יותר של מורפיום כדי להשיג אותה הקלה וכן מוכפל משך הפעילות של המורפיום. הממצאים האלה מראים שתאי גלייה נוגדים את ההשפעה מפיגת הכאב של מורפיום.

העובדה שתאי גלייה חותרים תחת היעילות של מורפיום עולה בקנה אחד עם תפקידם הבסיסי לשמור על פעילות מאוזנת של מעגלים עצביים. חומרים נרקוטיים מקהים את הרגישות של מעגלי כאב, ותאי גלייה מגיבים בשחרור חומרים פעילים המגבירים את רגישות תאי העצב כדי להחזיר את המעגלים העצביים לרמת פעילות תקינה. במשך הזמן, השפעת תאי גלייה מעלה את רגישות תאי הכאב, וכשההשפעה מקהת הכאב של הרואין או של תרופות נרקוטיות נעלמת בפתאומיות בשל גמילה מהירה מן התרופה, יורים תאי העצב באינטנסיביות, וגורמים לרגישות-יתר ולתסמיני גמילה כואבים. בחיות ניסוי,אפשר להפחית במידה ניכרת את תסמיני הגמילה המכאיבים בעזרת תרופות החוסמות תגובות של תאי גלייה.

אפנון הפעילות של תאי גלייה עשוי אפוא להיות המפתח לא רק לשיכוך כאב כרוני אלא גם להפחתת הסבירות שאנשים המטופלים במשככי כאבים נרקוטיים יהיו למכורים. תרופות הממוקדות בתאי גלייה היו מקנות כבר מזמן דחיפה אדירה לניסיונות הממושכים לטפל בשתי סיבות ראשיות לאומללות ולטרגדיה אנושיות. אבל בעבר חמק הקשר בין תאי עצב לבין כאב ולבין התמכרות מעיני המדענים שהתעלמו מתאי גלייה, השותף החיוני של תאי העצב.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן