ספורט נוצרי?

ד”ר שורק הוא הסטוריון המומחה בתקופות המרד היהודיות וכן בספורט בעולם העתיק במכללת בית ברל

יוחנן איש הבשורה

הברית החדשה עוסקת רובה ככולה בפרשיות שונות מחיי היהודים ביהודה ובתפוצות במאה הראשונה לספ'. מתוכה ניתן ללמוד רבות על חיי היומיום של היהודים (לעומת חיי השכבות הגבוהות, הבאים לידי ביטוי בכתבי יוסף בן מתתיהו) במישרין, בעקיפין או על ידי פירושי סמלים והשאלות.
התקופה המדוברת מתחברת לימי שלטונו של הורדוס ובניו (משנת 35 לפנה”ס לערך ועד לכדי מחצית המאה הראשונה לספ'. יצויין, אגב, כתאריך קובע, כי ישו נצלב, כיהודי מאמין ואמין, בשנת 26 לספ' בפקודתו של הנציב הרומי ביהודה, אז, פונטיוס פילאטוס).
הנצרות שצמחה מהיהדות, היתה בראשיתה, בימי יוחנן המטביל (בין שלהי המאה הראשונה לפנה”ס לראשית המאה הראשונה לספ') חלק אינטגראלי מהיהדות, על כל זרמיה ופלגיה. בתקופה הנידונה, על רקע מצב כלכלי וחברתי מעיק (ממש כפי שאנו עדים למקדם מעניין זה בחברות שונות לאורך ההיסטוריה), צמחו קבוצות שונות ביהודה ובגליל, שקראו לתיקון חברתי ומוסרי, וחלקן אף, על רקע משיחי, אסכטולוגי ואפוקליפטי, ביקשו לקרוא תיגר על השלטון הרומי ולעורר קולות של מרידה. באווירה זו צומחת הקבוצה של יוחנן המטביל, ואחריו ישו, שהיתה יהודית לכל דבר ועניין, ולא ביקשה לפתח דת חדשה, אמונה אחרת, אלא רק להציע, כאמור, כאותן קבוצות שהוזכרו כאן, תיקונים מזה ופרשנות מזה לדרך יישום היהדות. עמדותיו של יוחנן המטביל אינן שונות מגישת האיסיים במזרחו של מדבר יהודה, ומלחמותיו של ישו בשחיתות הכוהנית במקדש בירושלים (מעין הון ושלטון, המזכירות לא מעט את נבואות הזעם של עמוס וישעיהו), היו, ללא-ספק, אמיצות מחד ומבורכות מאידך.
בכל מקרה הברית החדשה פותחת חלון מעניין, לתחומים רבים, ובתוכם נושא חברתי (ספורטיבי), כפי שהשתקפו בחיי הקהילה היהודית ביהודה ובגליל בתקופה הנידונה.

במאמרי זה אשתדל למקד אור על הפעילות הגופנית כפי שמשתקפת בספרות האוונגליונית הנוצרית, פעילות שהיא, כאמור לעיל, יהודית מעיקרה.
ראוי לציין, כי התנ”ך שופע, באופן יחסי, עדויות על פעילויות גופניות שונות, מה שמציג את היהודים לא בבחינת “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, אלא ממש להיפך, כחלק בלתי נפרד מהציביליזציות הקדומות, וממש כמו שראשית הספורט והפעילות הגופנית מקורן באותה נקודת הצטלבות של מלחמה וקרב מזה ועידון מזה, כאלה שאיפיינו את החברה הקדומה, לא היו תושבי יהודה וישראל שונים תכלית השינוי מאותן ציביליזציות, ואשר-על-כן אנו מיודעים לתמונות מעניינות הלקוחות מעולם הספורט, כפי שהן משוקעות בספרות התנ”כית.

(הערה: ושלא נתבלבל – התנ”ך איננו בבחינת עדות היסטורית מחד, עם זאת יש בו שיקופי “ריחות”, “צבעים” ו”טעמים”, של מישורים חברתיים-התנהגותיים מאידך).

בתנ”ך נמצא איפוא עדויות אודות הרמת משאות כבדים (יעקב שגל את האבן מעל פי הבאר, משה הנושא את הלוחות ומרים ידיו בזמן המלחמה כנגד עמלק ובכלל הערצת כוחו של שמשון), היאבקות (התמודדות יעקב עם ה”מלאך”), ריקוד, קשתות למטרה, ריצה ואף שחיה. ויהיה זה איפוא די הגיוני לאתר עדויות בדבר פעילות גופנית גם בכתבי הקודש הנוצריים, קרי – הברית החדשה.

הריצה כענף אתלטי זכתה להרבה עדויות בברית החדשה, ואין פליאה בכך, מכיוון שענף זה תפש את מקום מכובד באתלטיקה היוונית הקלאסית, ואף בתקופה הרומית. ישו ותלמידיו, יצויין, פעלו בעיקר בגליל המזרחי ובירושלים, שם (בטבריה – מקום האיצטדיון, בטריכאי (מגדל) – מקום ההיפודרום, מסלול למירוצי הסוסים והמרכבות, בציפורי ובירושלים, בעלות המיתקנים הספורטיביים שהוקמו על ידי יאסון בתקופה ההלניסטית ועל ידי המלך הורדוס בתקופה הרומית) התקיימו פעילויות ספורטיביות רבות ומגוונות, אשר היה בהן כדי להשפיע על התושבים היהודים.
באוונגליון של יוחנן מסופר על תחרות ריצה בין השליח פטרוס לתלמיד אחר בנוסח זה: “וירוצו שניהם יחדיו וימהר התלמיד האחר לרוץ ויעבור את פטרוס ויבוא ראשונה אל הקבר” (הבשורה על פי יוחנן כ 4, וניתן להשוות לבשורה על פי לוקאס כד 12). יש ידיים לגרוס כי הריצה המדוברת, בהקשרה המיוחד, היינו הריצה אל הקבר של ישו, מזכירה את הנהוג והמקובל ביוון הקלאסית לערוך תחרויות ספורטיביות כחלק מטקסי הקבורה. נוהג זה מופיע לראשונה ב”איליאס” של הומירוס, כשאכילס עורך תחרויות מישחק בטקס הקבורה של ידידו פטרוקלוס.
לתחרויות אלה התלווה סממן חברתי של השתתפות בצער המשפחה ובחלוקת כבוד לנפטר. כבוד זה הונצח כל שנה ביום הפטירה.
ישאל השואל, ובצדק, מאין לנו הביטחון, ולו חלקי הוא, הן באירוע זה והן בבאים אחריו, כי אכן מדובר על ריצה תחרותית, או היאבקות תחרותית, ולא על ריצה סתמית כלשהי? ובכן, שני שיקולים הדריכו אותי בכל ההתייחסות למקור זה או אחר: ראשית – כל אימת שבטקסט המקורי (היווני) מופיע הביטוי “אגון” (האל”ף מנוקדת ב”פתח” והו”ו בחולם) בסמיכות לפעילות גופנית כלשהי (ריצה, היאבקות וכדומה), הרי מדובר בתחרות. למילה/מונח “אגון” יש כוונה ברורה בטרמינולוגיה היוונית ומשמעה תחרות ספורטיבית. (אגב, ממילה זו התפתחה ה-agony באנגלית, ומעניין שתירגומה העברי הוא “יגון”, ולא בכדי, מכיוון שהיוונים ייחסו חשיבות רבה למאמץ, לייסורים-לייגונות של הספורטאי, ואף העריכו יותר מנצח שכבש את המקום הראשון במאמץ, מאשר זה שהלך-לו-בקלות). מסיבה זו התעלמתי, למשל, מכל אותם איזכורים של ריצה סתמית (כגון הבשורה על פי מתי כז, 48; הבשורה על פי מרקוס ה, 6; הבשורה על פי לוקאס טו, 20; הבשורה על פי יוחנן כ, 2 ועוד).
שנית – כאשר בסמיכות לפעילות הגופנית הנידונה מופיעים ביטויים השאולים, ללא ספק, מעולם הגימנסטיקה והאגוניסטיקה היוונית, כגון עטרת הניצחון, שופטי התחרויות, מינהגי אתלטים מקובלים ועוד.

באיגרתו אל העבריים משתמש פאולוס במשפט ציורי להמחשת דבריו לפני היהודים, ומשפט זה נטול מעולם הריצה: “נרוצה בסבלנות את המירוץ הערוך לפנינו” (יב, 1), ומעניין להשוות ציור זה, או יותר נכון השאלה והדמיה זאת למופיע בספרות החיצונית (חכמת שלמה ד, 2). אגב, בקפיצה של אלפיים שנה לפנים, יפנה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לויד ג'ורג', לחיים וייצמן, לאחר פירסום הצהרת בלפור, ויאמר לו את המשפט הבא: “לפניכם זירת המירוץ. תתאמצו – תזכו, תתעייפו – תיכשלו”. לשני משפטים אחרונים אלה, על שום ההיבט האליגורי שלהם, מסורה משמעות מעניינת, הן מבחינתו של הדובר והן מבחינתם של השומעים. שני ה”מחנות” היו קשובים ומודעים לפעילות הגופנית, על יסוד צפיה ו/או נטילת חלק בפעילויות.

כשהגיע השליח פאולוס לאנטיוכיה הוא דרש לפני ראשי העדה היהודית וקהלה בבית הכנסת, ובאחד מפסוקי דרשתו הוא הזכיר לשומעים את יוחנן המטביל, ותחת לומר “ככלות יוחנן את דבריו”, השתמש פאולוס בדימוי “ככלות יוחנן את ריצתו” (מעשי השליחים יג, 25). בעיר זו, אנטיוכיה נמצאו מבנים גימנסטיים ואגוניסטיים למכביר כבר מן התקופה ההלניסטית, ויוסף בן מתתיהו רומז מפורשות, כי יהודי אנטיוכיה, ובוודאי העשירים והאריסטוקרטיים מביניהם, עסקו בפעילות גופנית בגימנסיון ההלניסטי (קדמוניות היהודים יב, 120-119) וכך נהגו עד השלטון הרומי ועד בכלל.

ביטויי ריצה משמשים אצל פאולוס כדימויים וסמלים ללמדנו על תודעתו הרבה בנושא ועל תודעת שומעיו. מילוי שליחותו מתבטא אצלו במשפט: “כלות בשמחה את ריצתי” (מעשי השליחים כ, 24), והמאמץ הניכר להגשמת המטרה מובא בדימוי מאמצי הרץ בתחרות (אגרת אל הרומיים ט, 16; האגרת אל הפיליפיים ג, 12).
העדות המעניינת בנושא זה באה בהבלטה באיגרת אל הקורינתיים, שבה מביא פאולוס פסוק מעניין (ובסמוך לו, לאחריו, כפי שנראה להלן, מופיעים ביטויים רבים מעולם הגימנסטיקה והאגוניסטיקה): “הלא ידעתם כי הרצים באיצטדיון כולם רצים ואחד יזכה בשכר הניצחון, כן רוצו למען תזכו בו” (האגרת הראשונה אל הקורינתיים ט, 24). גם פאולוס, שהושפע מהתחרויות שנערכו בגליל ובירושלים, וגם קהל שומעיו, הקורינתיים (שבקרבת מקום נערכו המישחקים ה”איסתמיים” – ה”קורינתיים” הידועים) היו מודעים היטב לאותם סמלים מחיי הספורט. גם לו וגם להם היה ידוע, שבתחרויות התחרו כל הרצים שנרשמו; שהרצים התחרו כדי לזכות בפרס (זר עלי דפנה, עלי זית, כרפס, או אורן, כשהאחרון ניתן למנצח במישחקים הקורינתיים) ועוד. אך פאולוס דחק בהם שישתדלו ויתאמצו כמו כל הרצים בתחרות.
בפסוק שלאחריו מעיד פאולוס על עצמו כי “לכן הנני רץ, לא כמו בחשיכה …” (שם, 26). כלומר, לא כמי שאינו יודע את המטרה, כפי שהוא מדגיש במקום אחר: “ואל המטרה ארדוף את שכר הניצחון, אשר הוא בקריאה של מעלה” (האגרת אל הפיליפיים ג, 14). משפט זה הינו סמלי-ציורי, אך סמלים אלה היו ידועים היטב לפאולוס.
המטרה עשויה להתפרש כהגעה לעמוד (בריצת ה”סטדיון”) או לשם וחזרה (בריצת ה”דיאולוס”), ואולי בקבלת הפרס הראשון – העטרה.
פאולוס שואל בפליאה: “היטבתם לרוץ, מי חשך (מנע) אתכם (מכם) משמוע אל האמת” (האגרת אל הגלטיים ה, 7), ובמקום אחר הוא מדגיש כי הניצחון אינו מובטח למתחרה, אלא אם כן ינהג על פי הכללים, קרי, חוקי התחרות.
באוונגליון של יוחנן (ג, 11) מוסר פאולוס לקהילה היהודית שבפילדלפיה (רבת בני עמון, לימים עמאן) את המשפט הבא: “הנני בא מהרה! החזק באשר לך, למען לא יקח איש את נזרך” (חזון יוחנן ג, 11). במשפט זה מוטמעים דברי התגרות של אחד הרצים בחברו, הטוען לעטרת הניצחון בשניה או הבטוח בניצחונו, מה גם שבפסוק שלאחריו מדובר במינהג הרווח של הנצחת שם המנצח בתחרויות על גבי עמוד מיוחד.

כבספורט היווני תפשה גם ההיאבקות בעדויות הברית החדשה את המקום השני, יחסית לעדויות הרבות על הריצה.
בבשורה על-פי מרקוס (ג, 16) מכונה שמעון בשם “פטרוס” (אבן או סלע ביוונית) “ואת יעקב בן זבדי ואת יוחנן אחי-יעקב ויכנה אותם בשם בני-רגוש, הוא בני-רעם” (שם, 17).
חוקר קלאסי ידוע בשם האריס מפנה אותנו לכתבי פילון האלכסנדרוני, בן זמנו של פטרוס, המשווה מתאבק פאנקראטיוני חזק ל”סלע” (“האדם החופשי והטוב”, 26), וכי אחד המנצחים מהעיר פרגמון, בשלהי המאה הראשונה לפנה”ס, התכנה בשם “רעם”.
חוקרי הברית החדשה מתקשים בהבנת המילה “בואנארגאס” (“bo'an'arges”), המופיעה בטקסט המקורי היווני ואף בלטיני. יש המפרשים זאת כצמד מלים עבריות – “בני רגש”, ואולי מעולם ההיאבקות, ככינוי לאלה הנאבקים באנרגטיות רבה, בשצף-קצף, שהרי “רגש” משמעו “סערה”.
פאולוס, באיגרתו הראשונה אל תימוטאוס, פונה בלשון ציורית ואומר: “התמודד בהיאבקות הטובה … ואחוז את חיי העולמים” (ו, 12). הפרס הוא נצחי, אך שאול מעולם התחרות היוונית של האתלטים. גם במקום אחר משתמש פאולוס בדימוי של “בהיאבקות הטובה התמודדתי” (האגרת השניה אל תימוטאוס ד, 7). האם הכוונה לשימוש נאה בתכסיסים או לתחרות נאה לכשעצמה, אין לדעת בביטחון. השימוש בדימוי הינו מעניין ומצטרף לאוצר הביטויים שהוצגו עד כה.
גם את אורח חייהם ומנהגיהם של המתאבקים הכיר פאולוס היטב וידע כי התנזרות ממותרות ותפנוקים, ממעדנים, מיין ומשאר מאכלים המחלישים את הגוף, היא תנאי חשוב להשגת הניצחון (האגרת הראשונה אל הקורינתיים ט, 25), ממש כפי שידוע לנו מן המקורות היווניים הקלאסיים.

פאולוס מעיד על עצמו, כי לא רק שאינו רץ ללא מטרה, אלא “הנני נלחם ולא כהולם רוח” (שם, 26). במונח “הולם רוח” מסתתרת יותר מרמיזה על אודות “איגרוף הצל”, שהיה כה פופולרי בספורט היווני, הן במישור האימוני-טקטי והן בזה הפעיל ב”זירה”. תופעת “איגרף הצל” מוצאת ביטוי מעניין בחיבוריו של פילון האלכסנדרוני, האומר כי “הוא מסיט ביד אחת או בשניה את המכות המונחתות עליו. הוא מניע את צווארו אנה ואנה, להתחמק מן המהלומות. לעיתים הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ומצטנף, ומכריח את יריבו לבזבז שוב את מאמציו, כאילו הוא עוסק בקרב-צל” (על הכרובים, 81). “קרב הצל”, כידוע, היה חלק מאימוניו של המתאגרף, כשהיה מדמה עצמו למתמודד בזירת האיגרוף מול יריב דימיוני, או מנסה להתחמק מהצל של עצמו, כדי לפתח מהירות, תגובה חדה, תנועות גוף מטעות ועבודת רגליים חזקה.
בפסוק הבא, שנראה כאילו חותם את הקטע המדובר אומר פאולוס: “אדכא את גופי ואשעבדנו, שלא אהיה אני, הקורא לאחרים, נאלח בעצמי” (האגרת הראשונה אל הקורינתיים ט, 27). הפסוק מחובר, כך דומה, לאובססיה של מתאמן, הנוהג להשיא עצות לאחרים, או לדרבנם לפעילות, אך מזניח באחת את גופו.

חלק אינטגרלי מעבודת האימונים של הספורטאי היה הרמת משאות כבדים, בעיקר אבנים, ועל כך רומזים, כנראה, דבריו של פאולוס על שמעון “פטרוס” ועל “בני רעם”. הוא משתמש בביטוי “אבן נגף”, לא בבחינת מכשול טבעי המופיע פה ושם בתנ”ך, אלא כאבן כבידה שהמתאמן היה מתקשה להרימה, כפי שמעידים המקורות היווניים הקלאסיים.

נחתום את דברינו באמירה, כי לצד האיזכורים הרבים בברית החדשה על פרסי הניצחון, ובעיקר העטרת הטבעית, נזכר גם המינהג להנציח את שמו של הגיבור האתלטי על גבי עמוד.

העדויות הרבות על אודות הפעילות הגופנית בברית החדשה מתובלות אמנם בנופך סמלי, ציורי, אך יש בה בטכניקה זו כדי להציג מעין מפנה שחל בעולם הספורט והפעילות הגופנית ביהודה ובגליל. ומפנה זה מהו? מה טיבו?
ובכן, מעדויות המקרא נמצא עצמנו קצת טובעים בין ההגדרות של הפעילות הגופנית. זו מוצגת יותר, כפי שהיה מקובל בציביליזציות המזרח-תיכוניות, כמחוברת היטב לממדים הקרביים, ההישרדותיים. הספורט נולד בחברה היוונית הקדומה ומשם התפשט למקומות שונים באזור. בעקבות הקמת האימפריה ההלניסטית בראשותו של אלכסנדר ממקדון, נפוצה התרבות היוונית, ועימה ההקשרים הספורטיביים, גם במזרח ההלניסטי, ובכללו גם ביהודה. תרבות זו שגשגה ופרחה בימי כהונתו המלכותית של המלך הורדוס, מי שתרם רבות להעמקתו ולתפוצתו של הספורט ברחבי ממלכתו.
וכך, צעד אחר צעד, עברה הפעילות הגופנית מהשלב הקרבי-הישרדותי לשלב אריסטוקרטי-נהנתני וממנו, בתקופה אודותיה אנו מדברים כעת, נפוצה זו יותר בקרב האוכלוסיה, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא דמותו של פאולוס, השליח הנאמן של ישו. ידיעותיו בנושאי הגימנסטיקה והאגוניסטיקה מרשימות ביותר, ואם תיבל את משפטיו באליגוריות ספורטיביות, חזקה על קהל השומעים את דרשותיו שידע במה דברים אמורים, ונטל, בצורה זו או אחרת, אף חלק פעיל בפעילויות.