פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה על הרעיונות ועל אלה שהגו אותם – פרק 13 – חלק ד

לפניכם חלקו הרביעי והאחרון של פרק 13 – שכותרתו מלחמת הקיום של תורת האבולוציה בספרו של דוד וול

• לדף הספר (ולאפשרות רכישה) באתר הוצאת מגנס
• לחלקו הראשון של הפרק
• לחלקו השני של הפרק
• לחלקו השלישי של הפרק

פלימינג ג’נקין

הנרי צ’רלס פלימינג ג’נקין (Henry Charles Fleeming Jenkin, 1833–1885) היה מהנדס סקוטי, שהועסק במשך כעשר שנים בתכנון כבלי תקשורת תת-ימיים. לימים היה פרופסור להנדסה באוניברסיטאות לונדון ואדינבורו. פרטים נוספים על האיש ופועלו אפשר למצוא בתרגום העברי למאמרו של סטיבן ג’יי גולד “פלימינג ג’נקין שב אלינו”.¹

ג’נקין כתב ב-1867 מאמר סקירה על”מוצא המינים”. לג’נקין היו השגות כמעט על כל ההנחות של דרווין, כולל הזמן הבלתי מוגבל המאפשר כביכול לכל מקרה שהוא להתרחש:

אם שש שנים או שישים שנה הספיקו כדי לטפח זן של יונה הנבדל מיונת הסלע, נניח, בצורת הזנב, האם מותר להניח שכעבור שישה מיליון או שישה מיליארד שנה היונה תהפוך למשהו הדומה לקיכלי? אין זה מדויק יותר מאשר להניח שאם כדור תותח עובר מיל אחד בדקה, הרי בשעה הוא יעבור שישים מיל, ובמשך הדורות הוא יגיע לכוכבים.²

במיוחד תקף ג’נקין את ההנחה של דרווין בדבר הווריאציה הבלתי מוגבלת בטבע. ג’נקין תיאר כל מין כנתון בתוך מרחב כדורי, המסמל את תחום הווריאציה האפשרי. כל פרט הוא נקודה בתוך המרחב הזה. מרכז הכדור הוא הממוצע לאותו מין. יש פרטים הנמצאים קרוב למעטפת המרחב, אחרים קרוב למרכזה. ווריאציה מתרחשת לכל הכיוונים, אבל רוב השינויים הם בכיוון למרכז. כדי ליצור מין חדש צריך לחרוג מתחום הווריאציה שבתוך המין. בדרך כלל אי אפשר לחרוג ממעטפת המרחב, פרט למקרים חריגים ומקריים. לברירה הטבעית, הפועלת בתוך המעטפת, אין אפשרות להביא ליצירת מין חדש.

במהדורות הראשונות של “מוצא המינים” דרווין כתב שפרטים חריגים כאלה (sports) הם ההתחלה למינים חדשים. ג’נקין תקף את ההנחה הזאת. בהתבססו על הסברה המקובלת אז על הכול, שהתכונות של האב והאם מתמזגות בצאצאים (blending inheritance), ג’נקין טען שגם אם יופיע פרט מוצלח הרבה יותר מהאחרים – היתרון שלו ילך ויקטן כדי מחצית בכל דור ולא ישתמר בצאצאיו, ולכן לא יוכל להוות התחלה של מין חדש.

ג’נקין השתמש בדוגמה המשקפת את הדעות הקדומות שרווחו במאה התשע עשרה על עליונות הגזע הלבן. נניח שאדם לבן אחד שרד מספינה שנטרפה בקרבת אי המיושב כולו שחורים (“כושים”, negroes) ושהניצול התיידד עם המקומיים. נניח עוד שלניצול הלבן היו כישורים גופניים ואינטלקטואליים יוצאי דופן, שהעניקו לו יתרון עצום על יתר התושבים במלחמת הקיום והוא שרד בהתנגשויות שבהן הכריע למוות תושבים אחרים. ייתכן שאדם זה היה מוכתר למלך האי, ויכול היה לרכוש לו נשים רבות ולהעמיד המוני צאצאים. בדור הראשון הוא ייצר אולי כמה עשרות מולָטים אינטליגנטיים, ואחד מאלה אולי ייעשה למלך במקום אביו – אבל הגזע הלבן לא ישתלט על האי, כל עוד בעלי היתרון יתרבו באופן חופשי עם התושבים הנחותים יותר.

אמנם, אילו יכול היה אותו פרט בעל היתרון להעניק את תכונותיו המיוחדות לכל צאצאיו לדורותיהם מבלי שהיתרון ידעך – כי אז צאצאיו באמת יכלו להחליף את המין המקורי, כפי שחזה דרווין. אבל במה שונה מקרה כזה מהקביעה שמזמן לזמן נברא מין חדש על ידי כוח עליון?³ לדרווין לא הייתה תשובה לטיעון זה, והוא נאלץ לשנות פסקה במהדורה החמישית של ספרו – לזנוח את הרעיון ש-sports יכולים להיות אבות מוצא של מינים חדשים, ולהתרכז בפעולת הברירה הטבעית על וריאציה אינדיווידואלית.

ג’נקין שלל גם את ההנחה של דרווין שכל דמיון בין מינים הוא הוכחה לקרבת מוצא. ג’נקין הסביר כי בעלי החיים והצמחים מורכבים ממספר לא אינסופי של רכיבים אלמנטריים, כשם שתרכובות כימיות מסובכות מורכבות ממספר סופי של יסודות. תרכובת כימית היא אנלוגית לבני הכלאיים בטבע. הבעיה של מיון בסיסטמטיקה של עולם החי דומה לבעיות שבהן נתקל הכימאי הממיין תרכובות: ככל שיש יותר תרכובות למיין, כך גדלים הקשיים להבדיל ביניהן. אבל בכך גם גדלה ההסתברות שיימצא דמיון ביניהן. לפי הרכיבים המשותפים, מן ההכרח שתהיינה קבוצות של בעלי חיים שהרכבן דומה יותר זה לזה מאשר להרכבן של קבוצות אחרות.⁴

מסקנתו הכללית של ג’נקין היא שתורת דרווין מבוססת על הנחות ולא על עובדות. ייתכן אמנם שהייתה וריאציה בין בעלי חיים, וייתכן שווריאציה זו הלכה והצטברה עם הזמן. ייתכן שהווריאנטים נעשו יציבים. ייתכן שיבשות חדשות התגלו מעל לים, או שיבשות שקעו ונעלמו כולן או בחלקן, ובכך סייעו או הגבילו את תפוצת בעלי החיים, וכן הלאה. כל הדברים האלה ודומיהם ייתכן שהתרחשו במציאות. לכן אפשר שהתאוריה של דרווין היא נכונה. אבל יש רק מעט מאוד ראיות לכך שהאפשרויות האלה אמנם התממשו, ולכן: “תורת דרווין איננה אלא ספקולציה – [אמנם] מחוכמת ומתקבלת על הדעת, אבל בוודאי חלפו הזמנים שהיפותזות מסוג זה, שאינן נתמכות על ידי עובדות, נחשבות לאפשריות רק משום שבבורותנו איננו יכולים למצוא סיבות מספיקות כדי להחליט שאינן נכונות – אם כי איננו יכולים להוכיח את נכונותן”.⁵

האם התהילה מגיעה לדרווין בצדק?

במאה העשרים נשמעו מזמן לזמן טענות שדרווין זכה בתהילה שלא ביושר. העיתונאי ברקמן, על יסוד עיון במכתבים ורשימות מהמאה התשע עשרה, האשים בספרו את דרווין ואת ידידיו במזימה שרקחו כדי לשלול מואלאס את הבכורה, באמצעות תרגיל משפטי.⁶ מזמן לזמן מועלים שמות של אנשים שהביעו רעיונות על ברירה טבעית ודרווין לא ידע עליהם, או הזכיר את שמם בקצרה בהקדמה למהדורה השישית והאחרונה של “מוצא המינים” (למשל פטריק מתאו).

דוגמה מעניינת העלה ההיסטוריון לורן אייסלי. אייסלי חקר ומצא שני מאמרים שפורסמו לפני “מוצא המינים” בעיתון שדרווין היה בין מנוייו. במאמרים (מהשנים 1835, 1837) נכללים רעיונות שאפשר להבינם כדומים לרעיון הברירה הטבעית. כהיסטוריון הוגן, אייסלי צירף את הנוסח המלא של שני המאמרים לספרו. מחבר המאמרים היה אדוארד בְּלית’ (1810–1873, Blyth), ביולוג וחובב טבע נלהב. בלית’ היה שותף לתרגום ספרו של קיוויה לאנגלית (1840) והשתתף במשלחות מדעיות להודו ולסין. הוא התגורר שנים רבות בכלכותה שבהודו, שם ניהל את המוזאון לטבע.⁷ דרווין הכיר היטב את בלית’ ונעזר בידע שלו בכתיבת ספריו על הברירה הזוויגית ועל ביות צמחים ובעלי חיים. בכל זאת, דרווין ב”מוצא המינים” לא הזכיר את המאמרים של בלית’, אם כי הוא ציטט את האיש בהקשרים אחרים. אייסלי טוען שדרווין בוודאי קרא את שני המאמרים, ורומז שהוא נמנע במכוון לצטטם כדי לשמור על זכות הבכורה שלו על רעיון הברירה הטבעית.

במאמר החשוב מבין השניים דן בלית’⁸ בשאלת ההבדל בין זן ומין– שאלה שהעסיקה גם את דרווין, ומתאר תהליך של ברירה במובן של סילוק טיפוסים חלשים ושרידות הפרטים החזקים יותר, שיעבירו את תכונותיהם אלה לצאצאיהם: היות שהחזק תמיד יגבר על החלש ממנו, לאחרון יהיו פחות הזדמנויות להמשיך את הגזע, והמאורגן יותר תמיד ישיג כמות גדולה יותר של משאבים, וכך יוכל, על ידי סילוק מתנגדיו, להעביר את תכונותיו העדיפות למספר רב יותר של צאצאים.
ואולם מקריאת הטקסט מתברר שבלית’ הבין את התמותה המוגברת של החלשים כמכשיר סינון בידי ההשגחה העליונה ולא כתהליך טבעי. על בסיס תצפיותיו בחילופי צבעי הפרווה של יונקים עם עונות השנה, בלית’ כתב במפורש: “שינויים אלה הם ביטוי לתכנון של כוח עליון – לשם התאמת החיות לתנאי האקלים ולשם הסוואה והגנה מטורפים”.⁹

דרווין, בניגוד גמור לבלית’, קבע שהטבע מתנהל ללא התערבות של כוח עליון. אין מקום להאשים את דרווין בהתעלמות מן המאמרים של בלית’.

למרק ודרווין – המשותף והשונה

בדיעבד, תורת האבולוציה של דרווין התקבלה על דעת רוב הביולוגים, בעוד הרעיונות של למרק הוקעו כלא נכונים, לא מדעיים או מגוחכים. אבל באמצע המאה התשע עשרה היו רבים שהתקשו להבדיל בין שתי התורות, והזכירו אותן בנשימה אחת בשם “התורה של למרק ודרווין” או “התורה של למרק עם שינויים של דרווין”. אפילו לייל הזכיר לא פעם במכתביו את שתי התורות יחד.¹⁰

דרווין, כמו למרק חמישים שנה לפניו, סבר שקיימים קשרי מוצא בין כל המינים. האפשרות לטרנסמוטציה משותפת לשתי התאוריות: החיים נוצרו בצורתם הפשוטה ביותר, השתנו עם הזמן והתפתחו לצורות מורכבות יותר. הדמיון בין שתי התאוריות נובע גם מכך שדרווין, כמו למרק, הביא בחשבון הורשה של תכונות נרכשות באמצעות “שימוש ואי-שימוש”. ההורשה של תכונות נרכשות – הנושא שעורר את ההתנגדות הרבה ביותר ללמרק במאה העשרים – לא היה נושא מרכזי במחלוקת עד סוף המאה התשע עשרה, ודרווין השתמש בהסבר זה במקומות רבים בספרו “מוצא המינים” וגם בספרו המאוחר יותר על “מוצא האדם”. דמיון זה הקשה על הקוראים להבחין בהבדל ביניהן. במכתב מ-1844 דרווין תיאר את יחסו לרעיונות של למרק: “ישמרני האל מהשטויות של למרק בדבר ‘נטייה להתקדמות’, ‘אדפטציה איטית בגלל הרצון של בעלי החיים’ וכו’. אבל המסקנות שאליהן אני מגיע אינן שונות בהרבה משלו, אם כי האמצעים הגורמים לשינויים שונים בתכלית”.¹¹

דרווין הכחיש בתוקף שנעזר ברעיונותיו של למרק, וההתייחסות החוזרת לדמיון ביניהם הכעיסה אותו. הוא כתב ללייל:

אתה רומז לעתים קרובות לעבודה של למרק. אינני יודע מה אתה חושב עליו, אבל לי [הספר של למרק] נראה גרוע מאוד. לא שאבתי ממנו אף עובדה או רעיון.¹²

אפלטון, בופון, סבי [ארסמוס דרווין] לפני למרק, ואחרים, כולם ביטאו את הרעיון המובן מאליו, שאם מינים לא נבראו כל אחד בנפרד, הם היו מוכרחים להתפתח ממינים אחרים, ואינני יכול למצוא שום דמיון אחר בין “מוצא המינים” ובין למרק. אני מאמין שהצגת הדברים באופן כזה מזיקה לקבלתו [של “מוצא המינים”], ומחברת את הרעיונות של ואלאס ושלי עם מה שאני חושב, לאחר שקראתי וחזרתי וקראתי בו בקפדנות, לספר גרוע אשר – להפתעתי הזכורה לי היטב – לא תרם לי דבר.¹³

הערות שוליים:

1. גולד b1994.
2. Jenkin 1867, p. 2
3. שם, עמ’ 4–5.
4. שם, עמ’ 11.
5. שם, עמ’ 14.
6. Brackman 1980
7. Eisley 1981, p. 169
8. Blyth 1835, in Eisley 1981
9. Eisley 1981, p. 103
10. Lyell 1881, II: 332
11. Darwin, F. 1887, II: 23
12. שם, II: 215.
13. שם, II: 198.