סיקור מקיף

פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה על הרעיונות ועל אלה שהגו אותם – פרק 13 – חלק ג

לפניכם חלקו השלישי של פרק 13 – שכותרתו מלחמת הקיום של תורת האבולוציה בספרו של דוד וול

קריקטורה מהמאה ה-19 המתארת את דארווין כקוף
קריקטורה מהמאה ה-19 המתארת את דארווין כקוף

הסתייגויות מהתאוריה בקהילייה המדעית

בשנת 1864 הוענק לדרווין אות הכבוד הגבוה של החברה המלכותית – מדליית קופליי (Copley Medal). אבל בנימוקיהם למתן הפרס התעלמו השופטים במופגן מהתאוריה של הברירה הטבעית וקבעו שהאות מוענק לו על הישגיו במחקרים זואולוגיים ובוטניים (הספר "מוצא המינים" הוצג כאוסף של עובדות).1

דרווין קבע חד-משמעית: "הטבע אינו מתקדם בקפיצות" (Natura non facit saltum).2 אם קיימת אפשרות שמין חדש יתפתח בבת אחת, לא ניתן לשלול את האפשרות של בריאה על ידי כוח עליון. בנקודה זו חלקו עליו גם כמה מתומכיו העיקריים. לאחר שקרא לראשונה את "מוצא המינים" כתב הקסלי לדרווין: "הכבדת על עצמך ללא צורך בכך שאימצת עיקרון זה באופן כה מוחלט".3 במכתב ללייל פירט הקסלי את עמדתו בנושא זה:

אינני מכיר שום עובדות המראות שהמרווח בין שני מינים מוכרח להתמלא על ידי שורה של צורות, שכל אחת מהן תופסת חלק מהרווח בין A ל-B. להפך, בהיסטוריה של הכבש האנקוני והמשפחה בעלת שש האצבעות ממלטה, מתקבל הרושם שהצורה החדשה הופיעה פתאום כשהיא לגמרי מושלמת […] מקננת בי הרגשה שבמעבר ממין למין, Natura facit saltum [כלומר מינים יכולים להתפתח בקפיצה].4

בין דרווין לבין ידידו צ'רלס לייל שררה מחלוקת ממושכת בסוגיית האבולוציה מול הבריאה. דרווין השתדל מאוד לשכנע את לייל לתמוך באבולוציה בדרך הברירה הטבעית, או לפחות להסכים שמינים השתנו לאט לאט ולא נבראו כפי שהם: "באופן אישי, ברור שאיכפת לי מאוד עניין הברירה הטבעית, אבל זה נראה לי בלתי חשוב, בהשוואה לשאלת הבריאה מול השינוי [ההדרגתי]".5 לייל לא מיהר להיענות להפצרות אלה. רק בפרק האחרון של ספרו "עובדות גיאולוגיות על עתיקותו של האדם" (Geological Evidences of the Antiquity of Man), שהופיע שלוש עשרה שנה לאחר "מוצא המינים",6 התרצה לייל וקשר בין המידע הגאולוגי למכניזם של הברירה הטבעית, והזכיר בחיוב את האפשרות לטרנסמוטציה של מינים:

תאוריית הטרנסמוטציה (כפי שהוצעה לראשונה על ידי למרק) נפסלה, משום שלא הוצע שום מנגנון סיבתי שיכול לגרום לשכלולים הדרושים. מר דרווין, בתאוריה של הווריאציה והברירה הטבעית, סיפק את הגורם הסיבתי הזה. אבל המתנגדים לטרנסמוטציה חזרו וטענו שאין בנמצא בעולם המאובנים שום הוכחה למצבי המעבר המשוערים. כפי שאנו רואים, הוכחות אלה הולכות ומופיעות – מעטות ובפרקי זמן ארוכים בין אחת לשנייה, כפי שניתן היה לצפות.7

הדוכס מארגייל (George Campbell, Duke of Argyll) פרסם ספר בשם "מלכות החוק" (Reign of Law), בו פסל כליל את התאוריה של דרווין. הוא דחה את הניסיון להסביר את יצירת עולם החי על ידי פעולת כוחות טבעיים בלבד, כי זה אינו מותיר מקום להשגחה העליונה – ולא ייתכן שהטבע מתנהל ללא פיקוח אלוהי. חוקי הטבע עצמם הם פרי יצירתו של הבורא. כן הוא הוסיף טענה מדעית נגד הכותרת לספרו של דרווין: "אם לדקדק, התאוריה של דרווין איננה תאוריה על מוצא המינים, אלא רק תאוריה על הסיבות להצלחה או כישלון של הצורות שבאו לעולם […] לאחר שנוצרו, ואינה מציעה אפילו את החוקיות [שלפיה] צורות חדשות כאלה נוצרות".8

הדוכס מארגייל טען בספרו שבכל מקום שמבחינים בטבע ביופי, או בתחבולה המיועדת למטרה מסוימת, הדבר הוא הוכחה לתכנון אלוהי ופיקוח צמוד של הבורא, שבלעדיהם העולם היה תוהו ובוהו. נראה שארגייל התייחס במיוחד לספרו של דרווין על ההפריה בסחלבים, שהמילה "תחבולות" (contrivances) מופיעה בכותרתו. על הסתייגויות אלה ודומיהן של ארגייל הגיב ואלאס, במאמר מפורט: "האיש מייצג את דעתם של רבים, שכמוהו יש להם עניין רב בהתקדמות המדע, ובמיוחד מדעי הטבע, אבל הם לא התעמקו בטבע בעצמם".9
ואלאס שאל למה דרושה התערבות הבורא כדי לפתח ולשכלל מנגנון למשיכת חרקים, שקיים בטבע באלפי מינים של פרחים? – הרי אפשר להסביר את כל התופעות האלה בעזרת כמה כללים פשוטים, כמו הגידול הגאומטרי, מלחמת הקיום, הורשה ווריאציה, כפי שהראה דרווין. את היווצרות המבנה המתוחכם של מנגנוני ההפריה בסחלבים אפשר להסביר על ידי יתרון סלקטיבי הן לפרח והן לחרקים: הברירה הטבעית יכולה להביא הן להתארכות החדק של העשים והן להתארכות הדרבן בפרח, שבו חבוי הצוף.10

סנט ג'ורג' מיווארט

הביולוג סנט ג'ורג' ג'קסון מיווארט (St. George Jackson Mivart, 1827–1900) היה אחד האנשים שהקשו על דרווין ביותר. מיווארט התחיל את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד אבל נאלץ להמשיך אותם בקולג' קתולי, לאחר שהמיר את דתו ב-1844. בסיום לימודיו כיהן כמרצה בבית הספר לרפואה סנט מרי (בעיר אוסקוט באנגליה) במשך יותר מעשרים שנה, ופרסם מחקרים על האנטומיה של יונקים טורפים ואוכלי חרקים. כמה ממאמריו הכעיסו את שלטונות הכנסייה הקתולית, וב-1855 הוא הוכרז כמנודה מן הכנסייה. ספרו של מיווארט "על הבריאה של מינים" (On the Genesis of Species) הופיע ב-1871. "מיווארט ליקט לאחרונה את כל ההסתייגויות שהועלו אי פעם, על ידִי ועל ידי אחרים, נגד התאוריה של הברירה הטבעית, והבליט אותן בכישרון ועוצמה המעוררים השתאות".11

בשונה מיתר מבקריו של דרווין ולמורת רוחה של הכנסייה הקתולית שאליה הצטרף, מיווארט קיבל את רעיון האבולוציה – כלומר את עקרון ההתפתחות ההדרגתית של עולם החי – אבל חשב שמנגנון הברירה הטבעית של דרווין, כשהוא לעצמו, לא יכול היה להביא ליצירת המינים כפי שהם נראים לנו היום. דרוש היה כוח נוסף, שונה, כדי ליצור אותם, לדעתו.12 הוא איננו סבור שהוספת כוח עליון משלבת בתאוריית האבולוציה גורמים על-טבעיים, כי לדידו המושג בריאה אינו מנוגד למושג אבולוציה. הבריאה איננה התערבות, מעשה ניסים, בחוקי הטבע, אלא היא ההתגשמות של חוקים אלה. דעה דומה ביטא צ'מברס ב-1844. מיווארט ראה בצ'מברס שופר של תורתו של למרק.13

מיווארט העלה שתי הסתייגויות עיקריות מכך שהברירה הטבעית מוצגת כמנגנון יחיד באבולוציה: א) הבדלים בין מינים יכולים להיווצר באופן פתאומי, לא הדרגתי. הוא ציין שחלק מהקשיים (שפירט בהרחבה בספרו) היו נעלמים אילו דרווין היה מסכים שלפעמים חל שינוי פתאומי, המביא ליצירת מין חדש ;14 ב) ההסתייגות העיקרית של מיווארט היא שקשה להסכים שלשינויים הקלים במבנה האיברים בראשית התפתחותם היה ערך קיומי: "הברירה הטבעית נכשלת לחלוטין בניסיון להסביר את השימור וההתפתחות של הצורות הראשוניות (incipient stages) של המבנה – מועיל ככל שיהיה המבנה בסופו של דבר".15

מיווארט תיאר עשרות תופעות ביולוגיות שקשה לדעתו להסביר את האבולוציה שלהן בעזרת הברירה הטבעית. דרווין הקדיש שני פרקים שלמים במהדורות המאוחרות של ספרו "מוצא המינים" לתשובות להשגותיו של מיווארט, שהיו מבוססות על ידע מקיף בביולוגיה. למשל, בעניין הצוואר של הג'ירפה, מיווארט מקשה: התארכות הצוואר וגדילת גוף החיה מחייבות גם השקעת אנרגיה רבה יותר לתחזוקת הגוף – האם היתרון של הצוואר הארוך בהשגת מזון גובר על החיסרון שבצורך להאכיל חיה גדולה יותר? זאת ועוד, אם היתרון עולה על החיסרון, למה התארך הצוואר רק בג'ירפה? הרי ודאי היו עוד מיני חיות אוכלות עשב בסוואנה שיכלו ליהנות מיתרון כזה.
דרווין השיב שלצוואר הארוך יש גם יתרונות אחרים, לבד מהיכולת להשיג מזון מענפים גבוהים, כמו הבחנה מוקדמת באויבים מתקרבים. אשר לשאלה השנייה, בכל אזור יכול להתקיים רק מין אחד של חיות שיכול להשיג מזון ממקום גבוה יותר מאחרים. אין תועלת למינים נמוכים להאריך את צווארם אם יש בסביבה מין גבוה מהם שיכול להשתלט על מקור המזון הזה. "בדרום אפריקה, התחרות על המזון שבענפים גבוהים של שיטים ועצים אחרים חייבת להיות בין ג'ירפה לג'ירפה, ולא [בין ג'ירפה] למינים אחרים של מפריסי פרסה".16

עוד מקרה שקשה להסבירו בעזרת תאוריית הברירה הטבעית הוא האבולוציה של מזיפות הלווייתנים, מערכת הבליטות הגרמיות על הלסתות המהווה רשת לסינון המים ואיסוף המזון. מיווארט הסכים שיש יתרון בשכלול המזיפות לצורך שיפור לכידת המזון, והשכלול יכול להתרחש בדרך הברירה הטבעית. אבל כאשר הופיעו המזיפות לראשונה – איזה יתרון קיומי יכול היה להיות להופעת זיפים קטנים ראשוניים בשולי הלסתות? לא ידועים מיני לווייתנים עם מזיפות פשוטות יותר, ולכן אולי הן התפתחו בבת אחת ולא בהדרגה.

התשובה של דרווין אינה משכנעת ונראית שלא ממין העניין. הדוגמה היחידה שדרווין יכול היה לחשוב עליה לקוחה מעופות. לברווזים יש מקור הפועל לסינון מים ובוץ, על פי אותו עיקרון כמו המזיפות בלווייתנים. במשפחת האווזיים יש מינים בעלי צורות שונות של מקורים, שבכולם המקור משמש לאותה מטרה של סינון המזון מתוך המים בדרגות שונות של שכלול. כל אחד מהמינים האלה מותאם לבית הגידול שלו, ואין ספק שמבנה המקור מביא תועלת לכל אחד מהמינים. אמנם דרווין איננו טוען שלאבות הלווייתנים היה פה בעל שוליים כאלה, אבל למה לא לשער שדרגות מעבר מסוג זה היו אפשריות גם בין אבות הלווייתנים?

בדגי סנדל (flat fishes, sole) הנחים על צדם על קרקעית הים, שתי העיניים נמצאות בצד אחד של הגוף. מיווארט מסכים שלמיקום שתי העיניים בצד העליון של הגוף יש יתרון ברור כאשר הדג נח על הקרקעית, כי מצב זה מאפשר הבחנה טובה באויבים המתקרבים. לשינוי פתאומי ממצב נורמלי – עין אחת בכל צד – למצב של שתי עיניים באותו צד, יכול היה להיות יתרון עם התיישבות הדג הצעיר על הקרקעית. אבל שינוי פתאומי כזה לא מתקבל על הדעת. עם זאת, עולה השאלה איזה ערך קיומי יכול היה להיות לשינוי אטי והדרגתי במיקום העיניים?17

דרווין השיב שעל פי תצפיות בדגים צעירים העיניים נמצאות משני צדי הראש. הדגים שוחים באופן נורמלי זמן מה ואז נופלים על צדם על הקרקעית. הגולגולת רכה וגמישה והם יכולים להניע את העין בזוית של שבעים מעלות. במצב זה יש תועלת לדג הצעיר, והברירה הטבעית יכולה להוסיף ולשכלל אותו.

הערות שוליים:

  1. Darwin, F. 1887, III: 28–29
  2. Darwin 1898b, p. 146
  3. Darwin, F. 1887, II: 232
  4. Huxley, L. 1900, I: 173
  5. Darwin to Lyell, 11.5.1863, in: Darwin, F. 1887, II: 371
  6. Lyell 1873
  7. Lyell 1873, p. 103
  8. Wallace 1891, p. 156
  9. Wallace 1891
  10. שם, עמ' 147.
  11. Darwin 1898b, p. 164
  12. Mivart 1871, p. 3
  13. שם, עמ' 19.
  14. שם, עמ' 112.
  15. שם, עמ' 26.
  16. Darwin 1898b, p. 167
  17. Mivart 1871, p. 42
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן