סחר בפחמן דו־חמצני או שוד קרקעות?

חברות רוכשות שטחים נרחבים בדרום אמריקה, באפריקה ובדרום-מזרח אסיה, בהם ניטעים יערות ובעיקר שטחי גידול לצמחים שישמשו לייצור ביו-דלק, כמו ז׳טרופיה או דקל-שמן, רכישת השטחים והנטיעות מאפשרים מימוש לסחר בפחמן דו־חמצני אך בדרך מגורשים התושבים המקומיים

אפריקה. איור: shutterstock
אפריקה. איור: shutterstock

ד"ר אסף רוזנטל
אמנת קיוטו נוצרה כדי לעצור את פליטת המזהמים לאטמוספירה ובעיקר לעצור את פליטת הפחמן הדו־חמצני שנוצר כתוצאה משריפת דלק מחצבי, מתוך הכרה כי הגורמות העיקריות לפליטות הן הארצות ה״מפותחות״ בעיקר ארצות המערב המתועשות.

רוב המדינות החתומות על האמנה התחייבו להפחית את פליטות הפחמן הדו־חמצני. ההפחתה אמורה להיעשות בעיקר ע"י פיתוח שיטות טכנולוגיות לסינון המזהמים, מעבר לדלק ״נקי״ ופיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים. הכלי המרכזי באמנה הוא ״הסחר בפחמן דו־חמצני״, כאשר לכל מדינה מוקצבת פליטה מותרת בצמוד להתחייבות להפחית את הפליטות.

מדינה שלא הגיעה לסף הפליטה המותרת רשאית למכור את היתרה למדינה שעוברת את הסף המותר, כלומר מי שפולט יותר חייב בתשלום. לסירוגין ניתנת האפשרות לפעול להפחתת כמות הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה שנעשית בעיקר ע"י נטיעת יערות או פעילות לשימור יערות בארצות ״מתפתחות״.
נוצר מצב בו מדינות ״מפותחות״ מהמערב משלמות כסף למדינות ״מתפתחות״, כדי שאלה ימנעו מכריתת יערות. כל מדינה שחתומה על האמנה אוכפת את מכסת הפליטות על התעשייה שבתחומה, כך נוצר מצב בו חברות תעשייתיות שגורמות לפליטת מזהמים זקוקות לסחור בפליטות כלומר לקזז את הפליטות מול שטחים ויערות שקולטים פחמן דו־חמצני.

לשם כך רוכשות חברות שטחים נרחבים בדרום אמריקה, באפריקה ובדרום-מזרח אסיה, בהם ניטעים יערות ובעיקר שטחי גידול לצמחים שישמשו לייצור ביו-דלק, כמו ז׳טרופיה או דקל-שמן, רכישת השטחים והנטיעות מאפשרים מימוש לסחר בפחמן דו־חמצני.

יש מי שמשוכנע כי פעילות זאת של ״סחר בפחמן דו־חמצני״ מהווה פתרון חיובי למיתון הפליטות, שמשולב בעזרה לאוכלוסיות מקומיות שזקוקות לאמצעי פיתוח.

מסתבר כי הפעילות ה״סביבתית״ אינה נקייה מפגיעה באוכלוסיות מקומיות עד כדי כך שיש מי שמגדיר פעילות זאת כ״שוד קרקעות״.

צוות חוקרים שסקר את הנושא באוגנדה פרסם דו"ח בשם ״הצד האפל של הירוק, נטיעות ואלימות פחמן דו־חמצני באוגנדה״

על פי הסקר מתבררות עדויות המובאות כאן כי נטיעת יערות כמו גם יוזמות אחרות בשוק הפחמן הדו־חמצני פוגעות באיכות החיים ובאקולוגיה של המקומיים. לדברי החוקרים ״שוד אדמות שמבוצע ע"י חברות תעשייתיות פוגע באוכלוסיות היותר רגישות שחיות באזורים הכפריים״.
אלא שפגיעות כאלה אינן מחושבות ב״סחר בפחמן דו־חמצני" או לחלופין מוצדקות כתופעות לוואי שיש לקבלן כחלק ממניעת האסון האקלימי, כהגדרת מחברי הסקר.

אחת החברות שפועלות בקנה מידה גדול באפריקה היא ״מקורות ירוקים״ (Green Resources) שמטרתה המוצהרת היא ״מיתון פליטות הפחמן הדו־חמצני״. לפעילותה של החברה השפעה שלילית עמוקה על מספר גדול של אנשים. לחברה מיזמי נטיעות ויערנות מהם היא מייצרת עץ ופחם במוזמביק, טנזניה ואוגנדה. עבור מיזמים אלה היא מקבלת ״תשואת פחמן דו־חמצני״.

באוגנדה בה התמקד המחקר יש לחברה רישיון לכ-120 קמ"ר של מה שמוגדר כשמורת יער פגועה, בו היו שטחי חקלאות ומרעה שפרנסו כ-8,000 מקומיים.
מתוקף הרישיון שניתן לחברה ע"י הממשלה מפונים רבים מהתושבים מביתם ומאדמתם. רבים מהמפונים מדווחים על אלימות וחלקם נאסרו באשמת ״הסגת גבול". התושבים בני שבטים שרובם לקטים ציידים וככאלה תלויים ביער למחיתם, מסולקים משטחים שהיו חיוניים לקיומם ונאסר עליהם איסוף מוצרים מהיער, שהיוו מקור קיום מסורתי.

כמו כן יש מידע על שטחי קרקע ומקורות מים שזוהמו ע"י חומרי דישון בהם משתמשת החברה, שגרם לפגיעה ביבולים ובחיות משק.

החוקרים מגדירים כל זאת כאלימות שקשורה ישירות לכלכלת הפחמן הדו־חמצני של החברה ולפעילות השוק של הסחר בפחמן דו־חמצני ע"י החברה. כלומר פעילות החברה היא ״אלימות פחמן דו־חמצני".

כדי להמשיך ולעמוד בתקנות שמאפשרות סחר בפחמן דו־חמצני ממשיכה החברה במיזמי הנטיעות שלדברי החוקרים מקצינים את האלימות. חקלאים קטנים ואוכלוסיות עניות נושאים בעלות הכבדה כתוצאה מהרחבת הייעור לצורך הסחר העולמי בפחמן דו־חמצני.

לחברה יש צורך להצדיק את ״אלימות הפחמן הדו־חמצני״ ולכן היא יוזמת פעילויות פיתוח עבור האוכלוסייה. אלא שהפיתוח מתבצע במקומות נגישים ונראים בעוד שהנפגעים נשארים פגועים. משיחות עם איכרים באזורים הפגועים מסתבר כי הבעיה הקשה ביותר היא גישה לשטחים ולקרקע שיאפשרו הספקת מזון ויצורו, בעיה שהחברה אינה פותרת.
החוקרים אומרים כי עבור אוכלוסיות חלשות ופגיעות ״אין להסכים לאובדן הגישה לקרקע שתאפשר ייצור מזון״, מה עוד שאוגנדה תורמת לפליטות כמות מזערית.

מכון אוקלנד בקליפורניה פרסם דו"ח על החברה, שנענה ב״כתב הגנה״ מהנהלת החברה. במכתב יש ניסיון להטיל ספק בחוקרים אבל אין התייחסות לנושאים ולבעיותשמעלה המחקר ואין התייחסות או ניסיון לפתור את הבעיות.

חובת החברה לנקוט ביוזמות וצעדים שימנעו פגיעה באוכלוסיות כתוצאה מפעילותה. הדו"ח מתייחס לחברה אחת שפועלת באפריקה. ברור כי ברחבי העולם פועלות חברות נוספות שעוסקות בשוד קרקעות בחסות ובהצדקת הסחר בפחמן דו־חמצני, כלומר ברור שיש עוד חברות שעוסקות ב״אלימות פחמן דו־חמצני״.

בעקבות המחקר ומחקרים נוספים יש קריאות לתיקון (רפורמה) ביוזמות העולמיות ליעור ונטיעות שקשורות לשוק הפחמן הדו־חמצני, שיאפשר הרחבת היעור תוך כדי מניעת הפגיעות אותן סובלים כפריים. בד בבד יש קריאות לשנות ולתקן את פעילותן של חברות תעשייתיות כך שאוכלוסיות מקומיות ירוויחו מהפעילות.
החוקרים מציעים לעשות זאת ע"י הפחתת ההפרש בין ״המרוויחים״ ל״מפסידים״ בשוק הפחמן הדו־חמצני״ חובה להכיר בזכות הקניין הציבורי וחופש הגישה למקורות פרנסה עבור המקומיים.״ זאת תוך כדי ״הערכה לילידים שמכירים את היער ומודעים לניהול הסביבתי.״

תנועות למען צדק אקלימי באפריקה ובמקומות אחרים מתנגדות לשוק שמבוסס על סחר בטכנולוגיה במקום יוזמות להפחתת הפליטות ע"י מעבר למקורות אנרגיה מתחדשים. החוקרים מסכמים כי ״יש צורך בראיה עתידית בה במרכז המחשבה והיוזמה יהיה צדק חברתי וסביבתי ולא כסף ושווקים״

ראוי לציין כי לצורך הגדרת המדינות הפולטות ישראל לא נחשבה כ״מפותחת״ ולכן לא הייתה התחייבות לצמצום עד הצהרתו של נשיאנו בקופנהאגן, הצהרה שלאחרונה לוותה בהחלטת ממשלה שיש לקוות כי תיושם.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובות

  1. ההתפרצות עצמה לא חיסלה לדעת המדענים. החורף הגרעיני שבא בעקבותיה יצר כמה שנות כיסוי האטמוספירה, אי-היווצרות גידולים והכחדה המונית.

  2. לכך שמזג אויר וגאוגרפיה משפיעים על תרבות אני מסכים. קראתי את הספר התמוטטות (ציוויליזציות) של ג'ארד דיאמונד. הספר שאתה (אריה) מציין טרם קראתי, קניתי פעם אקרא. רואים גם נדידה של התפתחות הציויליזציה מאזורים חמים אך עם מים תחילה לאזורים קרים יותר בהמשך. בנוסף האדם של ימינו יצא לפי המדענים לפני כ-85000 שנה מאתיופיה אחרי הכחדה המונית, אולי עקב התפרצות געשית מגה באסיה שחיסלה כ-5000000 אנשים והותירה כ-5000 שמשם התחיל מחדש. כלומר יצאנו מאפריקה אך היא נותרה נחשלת. לגבי אפריקה: הרמה התרבותית שמתבטאת באופן ניהול מדינות, עימותים, שם נראית לי נמוכה, למרות שכל מדינה יכולה להידרדר לשם. מבחינת מחצבים, דברים שניתן לעשות שם עם קידמה – נראה לי שניתן לבצע שם הרבה, כלומר אין בעיה היפותטית לקיים שם מדינה משגשגת. מצער שכל כך הרבה חיים שם, סיכויים להצליח מוגבלים מעצם הולדתם שם.

  3. ע"פ משנתו של ג'ארד דיאמונד כפי שהיא מובעת בספרו "רובים חיידקים ופלדה" שורש ההבדל בין אפריקה לאירופה אינו גזעי וגנטי כמובן, אך גם לא תרבותי, אלא גיאוגרפי סביבתי שזה משפיע כמובן על התרבות.

  4. אין חדש תחת השמש בני אדם מתנהגים כמו חיות ומסכן תמיד משלם יותר
    כתבה מאוד טובה ששוב פעם מלמדת אותנו על אופיו של הבן אדם

  5. מה שמתואר בכתבה הוא גזל שיחליש את העמידה של מדינות אירופה בפני עצמן. בכ"ז: בין שנות השישים להיום ניתנה עצמאות למרבית/כול מדינות אירופה. התרבות שקיימת שם לא ניצלה את המצב באופן מיטבי כפי שרואים, בלי קשר לאירופים. האירופים ואחרים ניצלו אותם הלאה. חשוב לי לחדד שלדעתי הצנועה הפרטית בלבד, לא נכשלו מדינות אפריקה בחמישים השנים האחרונות בעיקר בגלל המדינות מחוץ לאפריקה. אין לדעתי רקע גנטי או גזעני לכישלון, אלא רמת התפתחות תרבותית שהיא נמוכה באפריקה עדיין. בשל כך היבשת נוצלה ע"י כובשים לכל אורך ההסטוריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן