הניסיון שנכשל של רבי יהודה הנשיא לביטול צום ט’ באב

צומות ותעניות שנכרכו בחורבן הבית הציגו לכל את הרומאים כאויבי הציבור ואולי אף הניעו מגמות של נטיות אנטי רומיות, משיחיות משהו, כאלו שאיפיינו את המרדנות היהודית הן במהלך המרד הגדול, הן במרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס והן במרד בן כוסבה. רבי יהודה הנשיא ביקש איפוא לבטל את צומות ותעניות י”ז בתמוז וט’ באב, אולי פחות בשל תחושת אתחלתא דגאולה אלא בפירוש מן החשש להיטלטל אל תוך מערבולת מרדנית, משיחית הרוויה באפוקליפטיות

מה אנו יודעים על רבי יהודה הנשיא? שהיה בנו של רבן שמעון בן גמליאל, שהיה בעל קשרים הדוקים עם השלטון הרומי ואף עם בית הקיסרות, שערך את המשנה, שנודע בעושרו הרב, שהביא את הקהילה היהודית בארץ ישראל להישגים כלכליים ועוד. כמה מאיתנו יודעים כי מאחוריו עומדים פסקי הלכה חשובים כגון דין הסיקריקון בהקשר לנכסי קרקעות, דיני שותפות ורעות בין יהודים ונוכרים ובכלל שנשיא זה היה רפורמטור גדול כמי שביקש ליצור את הגשר בין ההלכה למציאות המשתנה. עם זאת, ונודה על האמת, כמה מאיתנו מודעים לכך שנשיא זה ביקש לעקור שני צומות ותעניות – אלו של ט’ באב וי”ז בתמוז? ועל זאת ניטיב ונכנה את מהלכו זה בשם רעידת אדמה של ממש ובכך יידון מאמרי זה.

רבי יהודה הנשיא היה בנו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, מי שהקפיד קלה כחמורה על נושאים רבים, כנראה בעקבות שהייתו כנער במחנהו של המורד בן כוסבה בביתר, ובכללם הצום והתענית של תשעה באב, ובכך נפתח את נושא דיוננו.

ובכן, אותו רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שנים מספר לאחר מרד בן כוסבה, משנת 150 לספ’ ואילך כך דומה, הצהיר מפורשות כדלקמן: “כל האוכל והשותה בט’ באב, כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים” (תלמוד בבלי, תענית ל’ עמ’ ב). ט’ באב כידוע היה יום תענית וצום שסימל את חורבן שני בתי המקדש – הראשון והשני בבחינת סמל דרמטי וטראגי מאין כמותו, מה שמסביר את אמירתו של רבן שמעון בן גמליאל, מי שנתון היה תחת האינדוקטרינציה של בן כוסבה המורד בביתר, ושם כנראה ינק תובנות קנאיות ואף משיחיות.
האמירה הנ”ל על הזיקה בין ט’ באב לבין יום הכיפורים לא התנסחה כך דומה על רקע של ריק מסויים. הדעת נותנת כי נאמרו אמירות ואולי אף ניסיונות לגעת בעניין חשיבותו של צום ט’ באב ואשר על כן יצא הנשיא הנ”ל בהכרזתו הדרמטית והחותכת, בבחינת גידור השועלים המחבלים בכרמים.

ולענייננו נקשה ונאמר: האם התקיים בבנו של נשיא זה המאמר – “מעשה אבות סימן לבנים”, או המאמר האחר – “אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תכהינה”? ממש לא! ולמעשה להיפך הוא הנכון. בנו של רבן שמעון בן גמליאל, הלא הוא רבי יהודה הנשיא, נשוא מאמרנו, שהיה רפורמטור גדול, העיז “לבגוד” במסורת בית אבא כשביקש לנסות ולבטל את צום י”ז בתמוז ואת צום ט’ באב, בבחינת רעידת אדמה חסרת תקדים. ועל כך עיקרו של המאמר הנידון.
ובוודאי שתעלה בנידון השאלה הבסיסית – למה ומדוע? וזו תמצא את תשובתה והבהרתה מיד בהמשך.

ובכן, בפותחנו את התלמוד הבבלי במסכת מגילה נקרא כדלקמן: “אמר רבי אלעזר, (בשמו של): אמר רבי חנינא … רבי (יהודה הנשיא) נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה (במעיין) של (העיר) ציפורי בשבעה עשר בתמוז, וביקש לעקור (לבטל את צום) תשעה באב. ולא הודו (נעתרו) לו (לבקשתו, לפסיקתו). אמר לפניו (ביקש לתקן ולרכך את הנאמר) רבי אבא בר זבדא (וטען כי) רבי, לא כך היה מעשה, אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה (התקיים האירוע הנ”ל) ודחינוהו (את הצום המדובר) לאחר השבת, ואמר רבי (יהודה הנשיא): הואיל ונדחה (הצום), יידחה (יהפוך לנוהג בכלל), ולא הודו (הסכימו לכך) חכמים (חברי הסנהדרין)” (תלמוד בבלי, מגילה ה’ עמ’ א’-עמ’ ב).

בתלמוד הירושלמי התנסחה פרשה זו מעט אחרת : “רבי בא בר זבדא בשם רבי חנינה (טען כי) ביקש רבי (יהודה הנשיא) לעקור (צום) תשעה באב ולא הניחו לו (חכמי סנהדרין). אמר לו רבי לעזר (אף הוא בא לרכך, אולי משום כבודו של הנשיא): עמך הייתי ולא איתאמרת הכי (לא אמרת כך) אלא ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו (חכמי סנהדרין). אמר (רבי): הואיל ונדחה יידחה. אמרו לו: יידחה למחר” (תלמוד ירושלמי תעניות פרק ד’ סט עמ’ ג).

לפנינו ניסיון חסר תקדים, מהפכני ואולי שקול לרעידת אדמה של ממש, לבטל את צום תשעה באב, שהיה כה מקודש, מעושת ונטוע עמוק בתרבות היהודית הקדומה. מדובר על תרגיל מתוחכם של הנשיא רבי יהודה הנשיא לבטל את הצום הנ”ל בדרך מאוד “ממזרית” משהו: הוא בחר לרחוץ במעיין של ציפורי ביום שבעה עשר בתמוז, ולא סתם רחצה פרטית אלא מול ציבור וחכמים. אז מה ה”חשיבות” של הרחצה דווקא ביום זה? ובכן אל ייקל המהלך ה”רטוב” בעינינו, שהרי יום זה נחשב ליום תענית ידוע ומפורסם – יום שבו חדרו חיילי הליגיון הרומי בשנת 70 לספ’ דרך חומות ירושלים המבוקעות, בלב לבו של המרד הגדול ותהליך דיכויו, מה שסימל יותר מכל את חורבן הבית השני.
ועל כך תעיד משנת תענית ופרשנויותיה בתלמודים ובמדרשים. ועל כן תובן,לכאורה כמובן, מהלכו ה”בוגדני” של רבי יהודה הנשיא, כמבקש לעקור אבן יסוד כבדה בכותלו המיתולוגי של עם ישראל.

ובכן העובדה שרבי יהודה הנשיא רוחץ באותו יום, בשבעה עשר בתמוז, במעיין השייך לציפורי העיר, שאמנם נחשבה לאחת משתי בירות הגליל (לצד טבריה), אך היתה עיר נכרית לכל דבר ובעלת תרבות הלניסטית-רומית, היתה בכך משום אמירה בהקשר למערכת היחסים בין יהודים ונכרים, בין יהודים לבין קהילות הלניסטיות ורומיות. ולא זו אלא אף זו נמצא בה בציפורי מקדש רומי ותיאטרון יווני-רומי, והעיר בכלל הוכתרה לאחר דיכוי מרד בן כוסבה כעיר פוליס מרכזית ושמה הוסב לדיו-קיסריה, ללמד על אינדוקטרינציה רומית-תרבותית, כשבתוך השם הנ”ל מגולם שמו של זאוס, ראש האלים האולימפיים ביוון. היה בכך, בביקור הנשיאותי משום אמירה שעיקרה נירמול הכרחי של מערכת היחסים בין השלטון הרומי לבין היהודים, וכפי שנראה בהמשך היה בכך משום אמירת הקשר למה שעלה במוחו – ביטול הצומות והתעניות.
זאת ועוד, העיר נודעה במערכת המים המשוכללת והמורכבת שלה, כולה מעשה הבנאות הרומית, וזה בהחלט מסביר את נושא רחצתו-רחיצתו של הנשיא ב”קרונה של ציפורי”. וכן, ידועים היטב קשריו ההדוקים של הנשיא עם רשויות האימפריה הרומית ומנהיגיה, כגון הדמות המעין-מסתורית, המופיעה בספרות חז”ל, ושמה “אנטונינוס”, שזיהויה עשוי לחבוק לפחות שלושה קיסרים: ספטימיוס סוורוס, קרקלה ואלכסנדר סוורוס”. ומכאן שלא בכדי מוצא הנשיא “הזדמנות” לרחוץ “דווקא” ב”קרונה של ציפורי” וביום תענית הכרוך בהבקעת חומות העיר ירושלים על ידי הרומאים בשנת 70 לספ’, כאילו שהוא מתעלם לכאורה מן התאריך ובועט במשמעותו ההיסטורית הכה דרמטית, הכה מקברית. וזאת כדי ליצור את הרקע המתאים לביטול התענית מזה והצום מזה.

ובכדי לסבר את האוזן והעין נביא כאן את הטקסט המפורש בהקשר לאותם תאריכים הלקוח מן המשנה, וכך לשון הטקסט: “חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (לוחות הברית על ידי משה), ובטל התמיד (קרבן התמיד שהיה מועלה בכל יום במקדש ובטל בשל המצור הרומי והחורבן שלאחריו), והובקעה העיר ירושלים (הפריצה הרומית לעיר) ושרף אפוסטמוס את התורה (מעשה שפרטיו אינם ידועים לנו ואולי בהקשר לגזירות אנטיוכוס או הדריאנוס)) והעמיד צלם (אליל) בהיכל (במקדש). בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ (ישראל. אולי במדבר) וחרב הבית בראשונה (חורבן נבוכדנצר) ובשניה (חורבן הבית השני במהלך דיכוי המרד), ונלכדה ביתר (מעוזו של המורד בן כוסבה בשנת 135 לספ’) ונחרשה העיר (כמנהג הסמלי הרומי של חרישה היקפית בצמד בקר לסמל חורבן טוטאלי ונצחי). משנכנס אב ממעטין בשמחה” (משנת תענית ד’ 6). שיוך כל כך הרבה אירועים דרמטיים לשני התאריכים הנ”ל מצביע על עומק ההכאבה הכרונולוגית מזה ועל אותה רעידת אדמה שהיתה צפויה מזה בזיקה למהלכו הרפורמטורי של רבי יהודה הנשיא. והוא “בשלו” …

ואולי, מנוסח הטקסט בתלמוד הירושלמי: ” … אמר (רבי): הואיל ונדחה (יום ט’ באב), יידחה!” מבצבץ מין רמז “ממזרי” משהו של דחיה=עקירה וביטול, כשאותם חברי סנהדרין המתנגדים אכן חששו מתרגיל ניסוחי הלכתי, ומיד קבעו: “יידחה למחר!”

הבה ונכניס עוד אלמנט למארג ההיסטורי הנ”ל. ציפורי היתה, לא פחות ולא יותר, אחד המרכזים החשובים במסעותיו של הסנהדרין, בנדודיו הלעיתים מאולצים, כפי שהנוסח הסנהדראי במקורות היה בפירוש – “גלויות”. היה זה מקום מושבו של הנשיא ומקום התכנסותו של הסנהדרין. ומדוע דווקא בציפורי וקודם לכן באושא ואחר כך בטבריה ובבית שערים. הללו היו מקומות שאפשרו לרשויות הרומיות לפקח על הפעילות ההנהגתית היהודית, לאו-דווקא במפורש ובאופן פיזי, אלא גם עקיף וסמוי ולעיתים היה די בכך. שם, בציפורי, פעלו כוחות רומיים במחנות צבא קבועים, גדולים או קטנים. הדבר לא כל כך מסתדר, לכאורה, כמובן, עם מערכת הידידות הכה עמוקה והמסורגת בין הנשיא לבין ההנהגה הרומית. ובכן הקשרים היו מצויינים אך רומא כרומא ידעה להבחין בין הצד האמוציונלי לרציונלי, לפרגמטי, כפי שנהגה במקומות רבים ברחבי האימפריה שלה, בבחינת משחק בין אוטונומיה לבין ביקורת ומעקב.

אז איפוא נותרו לנו על הפרק שתי שאלות, שתי תמיהות החבוקות זו בזרועות זו: ראשית, מדוע בחר הנשיא לבצע את המהלך הפסיקתי, השקול משהו לרעידת אדמה של ממש, דווקא בי”ז בתמוז הטעון כל כך, כפי שהועלה למעלה? שנית, האם הסתתרה מאחורי מהלך זה כוונה משמעותית יותר, עמוקה יותר, מהפכנית יותר?

ראשית, מסתבר איפוא מקריאת הטקסט, כי הרעיון לעקור את תענית י”ז בתמוז היה מעין “בלון ניסוי” למהלך הרבה יותר משמעותי. יתירה מזו, הנשיא רבי יהודה בשונה מהנשיאים שקדמו לו היה דעתן ועקשן העומד היטב מאחורי כוונותיו ותכניותיו. הוא ניצל את אופיו המנהיגותי, את ההכרה לה זכה מן הציבור ובעיקר את הקשרים ההדוקים שהתפתחו בינו לבין השלטון הרומי הצמרתי, כדי להציג מול הציבור את כוונותיו ואף בבחינת בדיקת גבולות, ובל נשכח שהאירוע היה בציפורי, בבחינת מושב הסנהדרין מזה ומרכז תרבותי הלניסטי-רומי ובחיפוי צבאי גיאוגרפי מזה.
זאת ועוד הרעיון המתוזמן בי”ז בתמוז (כאמור, יום הבקעת חומות ירושלים על ידי הרומאים) לא התבצע ביום אחר ובהקשר אחר, נאמר בשעת דיון תיאורטי וקדם-הלכתי בסנהדרין, אלא באותו יום ממש, בבחינה לכאורתית של “נעיצת אצבע בעינה” של התענית המקודשת הצפויה באותו יום ממש. ועוד ממין זה – רחיצה האסורה ביום תענית מחד ורחיצה במתקן נכרי (שהרי לא בכדי נקרא מאגר המים ביוונית – ב”קרונה של ציפורי) ועוד בפרהסיה מאידך.

שנית, ניתן לראות במהלך הנ”ל מין בלון ניסוי מחוצף מחד, או בדיקת גבולות בעלת טעם פרגמטי, קרי – לבחון מה תהיה תגובת הציבור מזה ובפרט – תגובת חברי הסנהדרין מזה. בדיקת גבולות למה ולמען מה? ועל כך כתוב בטקסט הנ”ל – “וביקש (רבי יהודה הנשיא) לעקור (את צום ואת תענית) תשעה באב” בבחינת יום המציין את חורבן הבית השני, בית המקדש השני. ומכאן ההקשר הכרונולוגי בין התמיהה הראשונה והנוכחית ובוודאי נוכח ההקשר האמוציונלי המיתולוגי – חורבנה הכפול של ירושלים, מה שסימל נקודת שבר עמוקה בלבות הציבור היהודי. ועוד מזה – עשוי היה הציבור היהודי לקשר בין עקירת הצומות לבין שיתוף פעולה מסוכן בין הנשיאות לבין השלטונות הרומיים.

לעניין הנידון בכלל נדרש בזמנו מורי ורבי הפרופ’ אהרון אופנהיימר בשנת 2007 בסדרת המופת “גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי” בעריכת פרופ’ אביעד רביצקי. וכך כתב פרופ’ אופנהיימר בין השאר – “רבי יהודה הנשיא סבר שבעקבות השקט, הרווחה והאוטונומיה שניתנו לעם בארץ בכלל ולמוסדות ההנהגה היהודית בפרט תחת שלטון (הקיסרים) הסוורים, אין יותר טעם להתענות בתעניות החורבן. למרות שלא נבנה בית המקדש ואף שאין לעם עצמאות מוחלטת. ביטוי מובהק לתפיסתו המדינית הזאת, וכן לראייתו את ימיו כאתחלתא דגאולה ולרצונו להנחיל את התחושה הזאת לעם ישראל. אפשר לראות בניסיונו לבטל את תעניות י”ז בתמוז ותשעה באב, שהם ימי אבל על חורבן הבית”.

ובכן, אם נסכם את מניעיו של רבי יהודה הנשיא לביטול צום ותענית שבעה עשר בתמוז ותשעה באב אליבא דפרופ’ אופנהיימר, הרי כדלקמן: נסיבות של שקט, רווחה ואוטונומיה תחת שלטון הסוורים ותחושה של אתחלתא דגאולה, כשתענית וצומות פוגמות בתחושה זו.

יורשה לי במעמד זה להוסיף עוד כמה וכמה טעמים למהלכו המהפכני הנ”ל של רבי יהודה הנשיא ועיקרם סובבים סביב החשש מהתפרצות מרד אנטי רומי והחשש הזה לא היה מרוחק מן המציאות כאשר התמודדו בימי כהונתו של הנשיא הנידון שתי דמויות מרכזיות בהיסטוריה הרומית – הקיסר המכהן מזה והטוען לכתר הקיסרות מזה – קרי, הקיסר ספטימיוס סוורוס והטוען לכתר, המרדני, פסקניוס ניגר. המלחמה הקשה ביניהם, ובחלקה אף בפרובינקיה פאלאייסטינה, ניטשה בין השנים 193 ל-194 לספ’, כשהיהודים צידדו בספטימיוס סוורוס ובראשם רבי יהודה הנשיא, ואולי בהקשר זה ניתן לזהות את דמותו של “אנטונינוס” בספרות חז”ל כקיסר הנ”ל. רבי יהודה הנשיא חשש מהתעוררות מרדנית אנטי-רומית בארץ ישראל, כשלאחר חורבן הבית השני, מרידת התפוצות היהודיות ברומאים ומרד בן כוסבה בהחלט ניתן היה למצוא מעבר לרמזים על נטיות כאלה ואחרות לחידוש תנועת המרדנות היהודית כנגד רומא.
נגד אוירה זו יצא הנשיא רבי יהודה בהזדמנויות לא מעטות, כשהחשש היה ממכה רומית קשה ומכאיבה כנגד הציבור היהודי, בנוסח דומה לזו שנפלה על ראש הציבור היהודי לאחר מרד בן כוסבה (135 לספ’) וזאת לאחר תהליכי השיקום השונים, הפוליטיים, הכלכליים והיישוביים, ובעיקר כאלה שהשפיעו על מרקם היחסים החיובי עם השלטון הרומי.
זאת ועוד, לרבי יהודה הנשיא היה בהחלט מה להפסיד אם וכאשר היו מתממשות המרידות האנטי רומיות. קשריו האישיים ההדוקים עם ההנהגה הרומית, מעמדו הפוליטי חסר התקדים, עושרו הכלכלי, ובכללו אחוזות ענק שקבל בשכירות ובחכירה מן הרומאים… כל אלה היו אמורים לרדת לטימיון כתוצאה מהתעוררות מרדנות יהודית ועוד באזור הבעייתי בין מצרים, סוריה ובבל מבחינתם של הרומאים, שעלולים היו להנחית על הקהילות היהודיות בארץ ישראל מכה אנושה ביותר, ועל כן עשה רבי יהודה הנשיא את מירב המאמצים על מנת לחשל את הקשרים עם הרומאים ולהרגיע את הציבור היהודי, ולפחות את הפלגים הקנאים-המשיחיסטיים שרחדו ובחשו בתוכו.

ישאל השואל ובצדק: מה בין הניסיון לבטל את צומות ותעניות י”ז בתמוז וט’ באב לבין הנ”ל?

ובכן, ראשית, צומות ותעניות שנכרכו בחורבן הבית הציגו לכל את הרומאים כאויבי הציבור ואולי אף הניעו מגמות של נטיות אנטי רומיות, משיחיות משהו, כאלו שאיפיינו את המרדנות היהודית הן במהלך המרד הגדול, הן במרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס והן במרד בן כוסבה. רבי יהודה הנשיא ביקש איפוא לבטל את צומות ותעניות י”ז בתמוז וט’ באב, אולי פחות בשל תחושת אתחלתא דגאולה (כשעניין זה יוזכר מיד בהמשך), אלא בפירוש מן החשש להיטלטל אל תוך מערבולת מרדנית, משיחית הרוויה באפוקליפטיות.
שנית, אולי חלפה מחשבה פרגמטית, פרודוקטיבית, במוחו של הנשיא, ועניינה הפחד מהתבכיינות ומשקיעה פטליסטית שתקרין על רווחתו והתאוששותו של המשק היהודי בתקופתו.

שלישית, כאמור, החשש מפגיעה כלכלית-אישית בנכסי הנשיאות שתיגרם כתוצאה מצומות ותעניות שישחירו את מדיניות השלטונות הרומיים ואת התנהלותם בכלל. ולא בכדי מדגיש התלמוד הבבלי את קשרי הנשיא עם השלטון הרומי, כאלה שחרגו מסתם מערכות יחסים בין נשלט לשליט: “ויאמר ה’ לה: ‘שני גויים (ענקים ועמים) בבטנך’ (בראשית כה, 23). אל תקרי (תקראי) גויים, אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישואין. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים” (ברכות נז עמ’ ב). דהיינו עושר מופלג ואיכות תוצרתית. ובמסכת בבא מציעא (פה עמ’ א) מפליג התלמוד לעילא ולעילא כשמשווה לטובת רבי יהודה הנשיא את עושרו של מנהל אורוותיו אל מול עושרו המופחת של המלך הפרסי.

רביעית, רבי יהודה הנשיא הצטייר כשליט מניפולטור (“רבי מכבד עשירים” כלשון התלמוד – ברכות מג עמ’ א), המקדם בעלי נכסים אף יותר מתלמידי חכמים ומשדרג אותם לעמוד ברשות העירונית (אמנם אין מה לדבר אז על דמוקרטיה, אך יש גבול לכך גם במשטר מעין טוטליטרי שנהג והנהיג את שלטונו). לצד תופעות אלו הצטייר רבי יהודה הנשיא כאסרטיבי ולעיתים קפדן ואף אגרסיבי. נכון או לא נכון, אמיתי או מופלג ואגדי, עדות מדרשית, על כל הפקפוק המהימנותי הגלום באוצר המדרשים, מעיד בעל קוהלת רבא (י’ ג’) על עבדי הנשיא שהיו חובטים הגונות באלו שסרבו למלא אחר פסקי הדין שהוציא הנשיא ועוד ממין אלה. עדויות אלה לצד אחרות המספרות על שומרי ראש נכרים של הנשיא, כמקובל בתרבות הרומית בת זמנו, מעניקות איזשהו דרייב להעלאת נושא ביטול צומות ותעניות, כאילו אמר הנשיא לעצמו ולסובביו –
“אני ואפסי עוד”, או – “מי יתנגד לי בכלל”, בבחינת שליט עליון כל-יכול. זאת ועוד, הנשיא דרש כי הציבור יהיה מתפלל לשלומו עוד בחייו, וזאת בהשפעת נהגים רומיים ברורים.

חמישית – רבי יהודה הנשיא נחשב לרפורמטור גדול כשהוא הסתמך על נסיבות כלכליות וחברתיות, הקשרים אימפריאליים משהו, טעמים אישיים ועוד. ולמשל כמה דוגמאות: תיקון חוק הסיקריקון כדי לנרמל את החיים בנושא זכויות הקניין לגבי קרקעות. כלומר ביטול מעמדו של מי שרכש קרקע משועבדת ונחלטת על ידי השלטונות ונחשב לגזלן; הוראת רבי יהודה הנשיא לפטור את קיסרין, בית גוברין ובית שאן מחובת המעשרות כדי להקל על חיי יהודים חקלאים או בעלי רכוש חקלאי, שגרו בערים מעורבות; תקנת היתר שמנם של נכרים, המאפשרת רכישתו על ידי יהודים; פירנוס הדדי בין יהודים ונכרים בעיקר בערים מעורבות ואף קבורת נכרים על ידי יהודים ולהיפך ואף ניהול הספדים הדדיים, כשהנימוק הכולל הוא “מפני דרכי שלום”, היינו חתירה ליחסי שכנות טובים. מסיבות דומות ביטל רבי יהודה הנשיא את המשואות בהקשר לחישוב המתמטי-אסטרונומי של קביעת מניין ימי החודש.
כמו כן נודע תיקונו של הנשיא בהלכה בהקשר לביטול נידוי שהוטל על ידי חכמי הסנהדרין, ונוסיף גם את המעמד המכובד שהעניק הנשיא לשפה היוונית לצד השפה העברית, הן כדי לקרב בין יהודים לבין נכרים בערי הפוליס שבארץ ישראל, ואף להחמיא ולהחניף משהו לשלטונות הרומיים שלשונם היתה יותר יוונית (מטעמי התנשאות) מאשר הרומית-לטינית.

ששית – בהמשך לטיעונו של פרופ’ אופנהיימר כי הנשיא ראה את ימיו כאתחלתא דגאולה וחפץ להדביק בתחושה זו את בני דורו, ניתן לחזק במידה מסויימת הנחה זו בעובדה שתקופת הנשיא המדובר נחשבה לחזקה ביותר מבין כל קודמותיה מאספקטים שונים וכמו, אולי, נמסכה תחושה כי “מלאה קובעת כוס התרעלה” של חורבן ותעניות ויש ליצור מין דרייב לטובת קימום גוו של הציבור היהודי, ולקטגוריה זו מכוון היה ניסיונו של הנשיא בהפרחת שני בלוני הניסוי – האחד לבטל את צום י”ז בתמוז כפרומו לעקירת תענית ט’ באב, וזו האחרונה לטובת העצמת התחושה של אתחלתא דגאולה.

שביעית – אולי-אולי חלפה במוחו של רבי יהודה הנשיא אף לבטל ולעקור את מנהגי האבלות הכבדים של יום הכיפורים, אולי, אם וכאשר היה ניסיונו לעקור את הצום והתענית של י”ז בתמוז ושל ט’ באב, היה מצליח, ועל מה סמך, אולי, שמידת התנגדותם של חכמים תהיה רופפת משהו? הוא הסתמך, כך דומה, על העובדה שצום ט’ באב לא היה מדאורייתא, היינו מן המקרא, אלא מדרבנן, ועל כן, ובשל עוצמת נשיאותו ובכלל אישיותו ויוקרתו, שמא חשב כי צום מדרבנן יוכל להיעקר על ידי “עוקר הרים” שכמותו. כמו כן הסתמך, כך דומה, על מחלוקות בין החכמים עצמם האם מועד התענית הינו בט’ באב או בעשרה בו. כלומר התלבטות המקלה, עקרונית, על ניסיון לעקור בכלל את המנהג האבלותי לאותו יום בעייתי מן הבחינה הכרונולוגית.

שמינית – לפי המסורת שבמסכת תענית בתלמוד הבבלי היה יום ט’ באב מועד גזור הנוגע לפורענויות שניתכו על עם ישראל מאז ומתמיד, ואפילו עוד מימי המקרא הקדומים כגון מה שנגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים. ואף לגבי חורבן הבית הראשון. ומה היה מועד זה? ניחשתם נכון – יום ט’ באב. ביקש איפוא רבי יהודה הנשיא לשים קץ לכל אותו מועד פורענותי בבחינת כניסה לימים טובים יותר.

ואל ייקל הדבר בעינינו. מדובר בהחלט על תקנות מהפכניות שאין כמעט שני להן במהלך ההיסטוריה היהודית הקדומה. וההצלחה שהנשיא נחל בנידון מלמדת לא רק על הרציונליות שבעניין אלא על מידת עוצמתו השלטונית.

הצליח תמיד? כנראה שלא, והדוגמה הבאה תקרבנו היטב לנושא ניסיון ביטל הצומות והתעניות דלעיל. רבי יהודה הנשיא ביקש מטעמים כה מובנים, מתחשבים ומתקדמים, לבטל את מצוות השמיטה, בבחינת רעידת אדמה לא קטנה בעולם היהדות. רבי יהודה הנשיא התחשב בעובדת ריבוי “סרבני שביעית” במיוחד לאחר חורבן הבית השני, אלא שמהלך זה סוכל על ידי קבוצת חכמי סנהדרין, והנשיא החליט לרדת מן הנושא ולכוף את רצונו מול אותה אופוזיציונריות.

ובכן, מצויידים בדוגמאות ההנ”ל וטעמי הנשיא לעקירת צומות ותעניות, נחזור לפרשה הנידונה לגבי יום י”ז בתמוז וט’ באב. המובאה שהבאנו בראשית המאמר הסתיימה בפיאסקו מביש לא מעט. קבוצה אופוזיציונרית הרימה קול התנגדות למהלכו הנ”ל של רבי יהודה הנשיא – עקרונית ואף מול “בלון הניסוי” שהוא הרים בציפורי. ההתנגדות לא היתה כה עזה וחריפה ואולי אף מתונה, וזאת למדים מהביטוי התלמודי – “ולא הודו לו”. זאת ועוד, הזדרז אחד מחברי הסנהדרין וכמו גונן על הנשיא יצא מתרץ בנוסח של: ‘תבינו, הנשיא התכוון למשהו ספציפי-כרונולוגי, כלומר למקרה שבו יחול מועד תשעה באב ליפול ביום שבת זה, ועל כן יש לדחותו (את הצום והתענית), “פשוט” לאחר השבת’. דומה שקבוצת המתנגדים הסכימה למעין הפשרה הנ”ל, ואשר על כן קפץ הנשיא והכריז: “הואיל ונדחה (יום התענית) יידחה (בכלל)” (תלמוד בבלי מגילה ה’ עמ’ ב). אך החכמים בשלהם: “ולא הודו (לא הסכימו) חכמים” (שם).
וכך נקבר לו הנושא עד ימינו אנו.

סקרנו איפוא את מהלכו הניסיוני של רבי יהודה הנשיא לביטול צומות י”ז בתמוז וט’ באב, כשהוא הסתמך, כך דומה, על מספר טענות כבדות משקל. אך ניסיון זה לא צלח, ואף למעלה מכך – לא עורר שאלות ומחלוקות בדורות הבאים ולמעשה עד ימינו אנו.

ובינינו לבין עצמנו מעניין ומפליא כיצד מהלך כזה לא זכה אלא לאיזכור מוצנע במקורות. דומה שהעורכים, ידם היתה בעניין ומטעמים ברורים.