בין סיגט לסינגפור

“הקומוניסטים לקחו ברצינות את החינוך,” אומר פרופסור אלפרד ברוקשטיין, המכהן כיום כראש תוכנית המצוינים הטכניונית. “הגיע הזמן שגם אנחנו ניקח אותו ברצינות, אחרת קטר ההיי-טק הישראלי יפסיק לנוע ולא נזכה בפרסי נובל נוספים”

“דווקא בתפקידי כראש תוכנית המצוינים אני נחשף לחלל הגדול בהשכלתם של יוצאי מערכת החינוך הישראלית,” אומר פרופסור אלפרד (פרדי) ברוקשטיין, איש הפקולטה למדעי המחשב. “מגיעים אלינו הצעירים המבריקים ביותר שישנם, אבל הטרנד של הרב-תחומיות פגע בהם מוקדם מדי. הם למדו מסלולי לימוד מודרניים בננו-מכטרוניקה, הנדסה גנטית וביו-טכנולוגיה, ברובוטיקה ומדעי המחשב, על חשבון הידע הבסיסי הנדרש באמת: פיסיקה, מתמטיקה, כימיה וביולוגיה. יש להם ציונים מופלאים בבחינות הבגרות והפסיכומטרי, וידע שטחי מאוד ב’רובוטיקה אסטרו-פיזיקלית מכטרונית’, ‘ננו-טכנולוגיה ביומולקולרית ממוחשבת’ ושאר ירקות, לצד ‘חורים’ עצומים בהשכלה כללית ובמקצועות הבסיס.”
ומדוע זה קורה? “מפני שלדעתי, מערכת החינוך שמה את העגלה לפני הסוסים. זה קורה משום שהמורים הטובים במקצועות הריאליים, יחד עם משאבים אדירים, ‘נשאבו’ לכל מיני תוכניות הזויות, ‘מודרניות’ ורב-תחומיות, במקום שיופנו למה שהם נועדו באמת – הקניית היסודות. צריך להחזיר את המורים הטובים להוראת המתמטיקה, הפיסיקה, הכימיה והספרות, וצריך כמובן לשפר מאוד ובדחיפות את משכורותיהם ולשקם את מעמדם החברתי.”
ביקוריו של פרופסור ברוקשטיין במזרח הרחוק רק מחזקים את דעתו בעניין זה. בשנים האחרונות הוא נוסע מדי פעם ללמד מתמטיקה ומדעים באוניברסיטה הטכנולוגית נאניאנג שבסינגפור. “השלטון בסינגפור מציב את החינוך בראש סולם העדיפויות – בדיוק ההיפך ממה שקורה אצלנו. סינגפור משקיעה משאבים אדירים במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ראייה לטווח ארוך. אצלנו כל הזמן “מייעלים” על ידי קיצוצים ו”משפרים” על ידי בניית תוכניות לימוד חדשות. אם נמשיך ב”שיפורים” הללו, גם ההיי-טק – אותו קטר שמניע עדיין את המשק – יפסיק לנוע, כי הדלק האמיתי שלו, ההשכלה הבסיסית המעמיקה למוחות הצעירים המבריקים, הולך ואוזל.”

אל תוך עולם האמנות
פרדי ברוקשטיין נולד בסיגט שברומניה בשנת 1954. “בעיירה הקטנה באזור מאראמורש שבצפון טרנסילבניה, קיבלתי חינוך מעולה. הקומוניסטים לקחו ברצינות את החינוך. המורים היו האנשים החשובים והמוערכים ביותר בקהילה והתלמידים התייחסו אליהם ביראת כבוד”. לצד הלימודים במגמה ריאלית התקרב ברוקשטיין הצעיר גם לעולם האמנות. אביו היה סופר ו”מחזאי הבית” של התיאטרון האידי בבוקרשט וניהל בית ספר לאמנות. הוריו רשמו אותו ללימודי פסנתר, אבל, כמובן, בבית הספר ה”מתחרה” למוסיקה. “פסנתר לא היה לנו בבית ולכן הייתי מתאמן ללא התלהבות יתרה, בבית הספר. כשהייתי בכיתה ה’ בא לאבי, שהיה אדם מוכר וידוע, אחד מתושבי העיירה וסיפר לו היכן נמצא הפסנתר של אחיותיו, שנרצחו באושוויץ במאי 1944. מתברר שהפסנתר, שנשאר בבית כאשר המשפחה גורשה לגטו ולאחר זמן קצר למחנות ההשמדה, נשדד על ידי השכנים יחד עם שאר תכולת הבית. כאשר אבי ואחיו הצעיר, היחידים ששרדו את הזוועות, חזרו לעיירה, אף אחד לא התנדב להחזיר להם דבר. לאחר כ-20 שנה, יורשיהם של “הגנבים” הסתכסכו על חלוקת הירושה וכאשר אחד מהם לקח את הפסנתר לעצמו, השני הלך לאבי והלשין עליו. אני זוכר שאבי היה נסער מאוד כאשר הלך לקבל בחזרה את הפסנתר ואמר לנו כי הבית היה מלא בדברים שהכיר היטב מבית הוריו. פסנתר הכנף היפה שקיבלתי שיפר לזמן מה את לימודי המוסיקה שלי, אבל אחרי כשנה התחלתי להשתמש בו בעיקר כמשטח ציור גדול ויפה.”
הציור מהווה עבור פרופסור ברוקשטיין אהבה אמיתית. לפני כשנה הציג בתערוכת העובדים שנערכה בטכניון לרגל הקורטוריון סידרה של דיוקנאות עצמיים שצייר במשך כ-40 שנים. את הציורים סידר בסדר כרונולוגי הפוך (מ-2009 ועד 1969) וקרא לסידרה .Anti-Aging Self Portraits
“הציור תפס אותי יותר מכל דבר אחר. מעולם לא למדתי באופן פורמלי ומסודר, אבל למזלי אבי היה מיודד עם ואסילה קאזאר (Kazar) (כץ), אמן יהודי מסיגט שהיה אחד הציירים והגרפיקאים הבולטים ברומניה ופרופסור לאמנות במכון הלאומי לאמנות פלסטית בבירה, בוקרשט. קאזאר קנה בית עץ ישן בכפר ליד סיגט והוא היה מגיע לשם כל קיץ יחד עם הסטודנטים שלו ואני – ילד קטן – הייתי מצטרף אליהם והיינו יוצאים לצייר יחד פרות ונופים ובתי עץ כפריים בסביבה”.
את האהבה למתמטיקה חב פרופסור ברוקשטיין למורה שהחל ללמד אותו בכיתה ה’. “הוא היה איש צבא, אדמירל של הצי הרומני שפרש לטובת ההוראה. הוא הכריח אותנו לחתום על ירחון מתמטי לתלמידי תיכון שנקרא “גאזטה מתימטיקה” ובו הופיעו מאמרים מעניינים על מתמטיקאים ועל בעיות ותוצאות יפות ומפתיעות. מכיוון שרציתי שילוב כלשהו בין המתמטיקה לאמנות, חשבתי שכשאהיה גדול אלמד אדריכלות.”

מהטכניון לסטנפורד ובחזרה
כאשר הגיעה שעת האמת – ההכרעה בעניין מסלול לימוד אקדמי – בחר ברוקשטיין הצעיר דווקא בהנדסת חשמל. פרדי, שעלה ארצה עם משפחתו ב-1972, עבר את בחינות המיון של הטכניון והתקבל ללמוד בפקולטה להנדסת חשמל. לאחר מכן התגייס, ובסיום השירות הצבאי חזר לתואר שני בטכניון, ואחריו, בשנת 1980, נסע לדוקטורט בסטנפורד.
לקראת תום שהותו בסטנפורד פנה אליו פרופסור רפי סיון, דיקן הפקולטה להנדסת חשמל דאז, והזמין אותו להצטרף לסגל הטכניון. ברוקשטיין חזר ב-1984, והחל ללמד קורסים בתחום הגרפיקה הממוחשבת. “זה היה כמובן חיבור נפלא בין עולם המדע לאהבת הציור,” הוא אומר, “ואני אסיר תודה לפרופסור בועז פורת שהציע לשבץ אותי לקורסים בתחום זה.” מהתחום הזה הוא נדד בהדרגה למחקר בעיבוד תמונה וראייה ממוחשבת.

עבודת נמלים במחקר
בשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, קרא פרופסור ברוקשטיין את הספר “אתה בטח מתלוצץ מיסטר פיינמן” של הפיסיקאי הדגול ריצ’רד פיינמן. פיינמן, חתן פרס נובל, היה אדם סקרן ויוצא דופן, שאהב לבצע ניסויים מקוריים ומשוגעים בכל תחומי חייו. פעם, כאשר נמלים תקפו את ביתו הוא החל לחקור את התנהגותן. פיינמן הניח גוש סוכר באחד מקצות האמבטיה והמתין. נמלה שזיהתה את הגוש מיהרה לשוב לקן כדי לבשר לחברותיה על הסעודה הממתינה להן, ופיינמן עקב אחריה וסימן בעיפרון צבעוני את הנתיב העלקלקל. כאשר באו שאר הנמלים הוא גילה שהן לא נצמדו באופן הדוק לנתיב המקורי, אלא “חתכו פינות” עד שטור הנמלים נהיה ישר להפליא. בספרו הוא השווה את התהליך הזה ליצירת רישום: בתחילה אנו רושמים קו מרושל, ואז מתקנים אותו בהדרגה לקו מדויק.
פרופסור ברוקשטיין “נדלק” על הנושא והחליט לפצח את חידת הנמלים, וליתר דיוק – לעגן אותה במודלים מתמטיים מדויקים. ה”נמלים” של פרופסור ברוקשטיין אינן אלא רובוטים קטנים ופשוטים מאוד, והמסקנה הפילוסופית שלו מהמודלים שפיתח בעניין זה, ומסדרת עבודות שבאו בעקבותיהם, היא שרובוטים פשוטים יחסית יכולים להשיג תוצאות טובות יותר מאשר רובוט גדול, מסובך ומתוחכם, כאשר הם פועלים ביחד כנחיל של סוכנים זהים, תוך ניצול חוקי אינטראקציה פשוטים. את הטיעון שלו הוא קושר לציטוט המקראי הנודע, “לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם,” ומדגיש את המשכו, שאינו מוכר כל כך: “…אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין, שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל”. (משלי, ו’). מה שהופך את עדת הנמלים לקהילה יעילה כל כך אינו מנהיג או נווט ראשי, ולא השכל הפרטי של כל אחת מהן, אלא האפקט הקולקטיבי של פעולותיהן הנפרדות. “אין כאן בקרה מרכזית ותיאום-על,” מסביר פרופסור ברוקשטיין, “כי כל נמלה רואה רק את אלה שבקרבתה. נכון יותר לומר שזו פעולה גלובלית, מבוססת על תגובות מקומיות של סוכנים פשוטים. האפקטיביות שראינו ביישור הקו הפתלתל מתרחשת גם בשלל משימות אחרות.”
ואכן, פרופסור ברוקשטיין הציג עד היום, יחד עם שורה של סטודנטים מוכשרים, מגוון רחב של פעולות מורכבות שניתן לבצע בהצלחה באמצעות “להק” של סוכנים-נמלים (a(ge)nts) פשוטים יחסית במקום באמצעות רובוט אחד גדול וחכם במיוחד.
במקביל לעבודתו המחקרית כיהן פרופסור ברוקשטיין, בין השנים 2002-6, כדיקן בית הספר ללימודי מוסמכים, והוא גאה מאוד על כך שהיה הדיקן האחרון בטכניון שנבחר על ידי הסנאט במתכונתו המקורית (סנט שבו חברים כל הפרופסורים המלאים). הוא גאה מאוד גם בשינויים שהכניס בבית הספר ללימודי מוסמכים: שקיפות מוחלטת בניהול ובדיווח; הנעת תהליך של שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות זרות, שהוביל לאפשרות של דוקטורט דו-מוסדי; סדרת ההרצאות “יש חדש תחת השמש”; וכתיבת קוד אתי בלימודים לתארים גבוהים בטכניון תוך שימוש בציטוטים, שירים ואנקדוטות מאת גדולי החוקרים והפילוסופים.

הצעה שאי אפשר לסרב לה
זמן קצר לאחר סיום כהונתו הוא שוב “נקרא לדגל” – הפעם לתפקידו הנוכחי כראש תוכנית המצוינים. “דווקא חשבתי שסוף סוף אוכל שוב להקדיש את כל זמני למחקר, אבל הטכניון הגיש לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.”

תואר אישי
תוכנית המצוינים
תוכנית המצוינים נוסדה לפני כעשרים שנה, בתמיכתו של סטנלי צ’ייס ז”ל. לקראת פתיחת התוכנית מונתה ועדה מיוחדת – פרופסור אורי סרברו (מתמטיקה), פרופסור גד עילם (פיזיקה) ופרופסור נמרוד מויסייב (כימיה), שקבעה את אופיה של התוכנית. פרופסור זאב תדמור, נשיא הטכניון דאז, התלהב מהרעיון והסכים להשקיע את המשאבים הנדרשים. פרופסור מויסייב עמד בראש התוכנית במשך כ-15 שנה. כיום מלווים את התוכנית כמאה חברי סגל, המסייעים במיון המועמדים ומדריכים את הסטודנטים במהלך לימודיהם.
התוכנית מאפשרת לסטודנטים המשתתפים בה לבנות מערכת לימודים אישית וליהנות משלל אפשרויות של הרחבת ידע והעמקה בקורסים מתקדמים, מדיסציפלינות שונות, בשלב מוקדם ככל האפשר בלימודיהם. הסטודנטים מקבלים תמיכה פיננסית במטרה לפטור אותם מדאגות כלכליות.

לוגו התוכנית, בעיצובו של פרדי ברוקשטיין

תערוכה
קצת סדר בבלגן: תערוכת רישומים

דון קישוט – איור של פרופסור ברוקשטיין
תערוכה ובה רישומים של פרופסור ברוקשטיין נפתחה בחודש אוקטובר באגף משאבי אנוש, בקומה השלישית של בניין הסנט בטכניון. התערוכה תיסגר ב-26 באפריל.
“לפני נסיעתו של פרדי לסינגפור דיברנו על האפשרות להציג תערוכה מיצירותיו, ופרדי אמר לי: עכשיו או לעולם לא,” מספרת ענת הר-גיל, אוצרת התערוכה. “הוא מסר לי את המפתח לחדרו בפקולטה – ונסע לסינגפור. נכנסתי לחדר, נבהלתי ויצאתי. החדר היה מלא באלפי רישומים, שהיו מונחים בערימות על כסאות, על שולחנות ובתוך ארגזים. הרישומים מתועדים החל משנת 1972 ומפוזרים בספרי רישום, במחברות, על ניירות משובחים, על ניירות סקיצה, על פתקים ועל סיכומי ישיבות. לאחר שחלף ההלם הראשוני מהכמות, מהאיכות וממגוון הנושאים, הייתי חייבת להתמקד ולגבש כיוון. בחרתי להתמקד ברישומים, שהצטיינו במינימליזם ובהומור.
“בחרתי, מיינתי, סרקתי, עיבדתי במחשב והדפסתי את הרישומים הנבחרים. לזכותו של פרדי ייאמר שהוא לא התערב בבחירות ובהחלטות, ואת התערוכה הוא ראה בפעם הראשונה רק לאחר שהרישומים נתלו על הקיר.”

קומוניסט וחסיד
חייו של לייב ברוקשטיין
בשנת 1964 קיבל יוסף לייב (אריה) ברוקשטיין, סופר ומחזאי, תושב העיר סיגט שבטרנסילבניה, שיחת טלפון מהעיתונאי הצרפתי-אמריקאי אלי ויזל, שביקש לבקר בעיר הולדתו. ברוקשטיין נעתר לבקשתו, אבל הזהיר אותו: “אהיה חייב לדווח לשלטונות על פגישתנו.” כך מספר ויזל בספרו האוטוביוגרפי “כל הנחלים הולכים אל הים”. היו אלה ימי שלטון הסקוריטטה – המחלקה לבטחון המדינה – והעיתונאי היהודי ידע היטב שאם ברצונו לפגוש את ברוקשטיין בלי לסכן אותו, עליו להשלים עם תכתיבי השלטון.
זאת היתה פגישתם הראשונה של ויזל וברוקשטיין – אף ששניהם גדלו בסיגט. לפני המלחמה חיו שם יותר מ-13,000 יהודים, אך רק כ-2,500 שרדו בשואה. כאשר ביקר ויזל בביתו של ברוקשטיין, הוא פגש שם לראשונה גם את בנו בן ה-10, פרדי.
הסופר י.ל. ברוקשטיין נפטר בישראל בשנת 1988 ממחלת הסרטן, אך כעבור 18 שנים נוספות – ב-2006 – נסגר מעגל: בנו, פרופסור פרדי ברוקשטיין, העניק לאלי ויזל את תעודת תואר ד”ר לשם כבוד מטעם הטכניון, על פעילותו הבלתי נלאית לתיעוד זוועות השואה – פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום.

בין המחנות
לייב ברוקשטיין גדל בסיגט שבצפון טרנסילבניה וסיפורה של משפחתו מובא בספרו, “גורלו של יעקב מגיד” (תורגם על ידי אידוב כהן, ספריית פועלים 1977). אביו, מרדכי, היה בעליו של בית מלאכה קטן לייצור מקלות הליכה, והתפרנס גם מייצוא צמחי רפואה שגדלו באזור. מרדכי היה נצר לשושלת ארוכה ונכבדת של רבנים חסידיים. סבו, חיים יוסף ברוקשטיין, היה מחסידיו של הבעל שם טוב. את שם המשפחה “ברוקשטיין” (שברי אבנים) אימצה המשפחה בעקבות דרישת השלטונות מן היהודים להוסיף לעצמם שמות משפחה מיוחדים.
לייב עצמו תכנן ללמוד משפטים בשווייץ, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את תוכניותיו והוא הצטרף לעסקי אביו. בחודש מאי 1944, אחרי תקופה ארוכה של רדיפות אנטישמיות, חוסל הגטו של סיגט ומרבית יהודי העיר נלקחו לאושוויץ. כעבור זמן קצר הועבר לייב מאושוויץ והועסק בעבודת פרך בכמה מחנות עבודה. כאשר שוחרר על ידי הסובייטים במאי 1945, גילה לייב כי הוריו ושתי אחיותיו נרצחו באושוויץ, ורק הוא ואחיו הצעיר ישראל ניצלו.
השואה ערערה כליל את אמונתו של לייב, והוא הפך לקומוניסט – ולציוני. לאחר נישואיו ב-1947 לשרלוט צ’יק בת ה-17 תכננו השניים לעלות לפלסטינה יחד עם האח ישראל, אבל שרלוט חלתה בשחפת וישראל עלה לבדו, בלי לדעת שהוא נפרד מאחיו לתקופה של 22 שנה.
בסיגט החל לייב לערוך עיתון באידיש בשם “חיינו”, ואת פרסומו קנה במחזה “משמרת לילה” (ראו מסגרת). המחזה, העוסק במרד הזונדר-קומנדו באושוויץ, היכה גלים והוצג ברומניה ובמדינות רבות נוספות במשך עשור. בעקבות ההכרה בכשרונו הוזמן לייב ללמוד ספרות באוניברסיטת בוקרשט, ושם פגש את גדולי הסופרים של רומניה שלאחר המלחמה. לאחר סיום לימודיו הוצעו לו משרות בכירות בבירה כעורך הירחון של אגודת הסופרים הרומנית וכמרצה לאסתטיקה באוניברסיטה. עם זאת, כאשר החלו לנשב בבוקרשט רוחות רעות ואנטי-ציוניות, חש לייב שהרשויות מגבילות את צעדיו. הוא שב ל”גלות נוחה” בסיגט, ושם היה למנהל בית הספר לאמנויות בעיר. הוא המשיך לכתוב מחזות וסיפורים, ומחזותיו הועלו בתיאטראות רומניה והונגריה, ברית המועצות ואפילו בדרום אמריקה. אחת השחקניות שהשתתפה במחזות שלו הייתה ליא קניג הצעירה.
ארועי שנות השישים – חשיפת האמת בנוגע למשטר סטאלין ומשטרים אחרים במזרח אירופה, מלחמת ששת הימים וההרעה במצב הפוליטי במדינות הקומוניסטיות, ובעיקר הדאגה לעתיד בנו שהחל ללמוד כבר בתיכון – כל אלה הפיחו רוח חיים בנטיותיו הציוניות של לייב. בשנת 1969 הוא הורשה לבקר בארץ, וכאן פגש את אחיו ישראל לראשונה מאז 1947. ב-1971 הוא הגיש בקשה לוויזה יחד עם אשתו, בנו וחמותו. ב-1972, כעבור שנה וחצי של סירובים – תקופה שבה סבל הצקות רבות, פיטורין והאשמות על בגידה ב”מולדת הסוציאליסטית” – התירו שלטונות רומניה למשפחה להגר לישראל.
בישראל המשיך לייב לכתוב, בעיקר סיפורים קצרים – רובם תורגמו לעברית בידי יותם ראובני. הוא הקים את “האגף הרומני” באגודת הסופרים, אך לאט לאט צמצם את פעילותו בארגון. ב-1988 הוא אובחן כחולה סרטן, וכעבור כמה חודשים נפטר.
יצירותיו של לייב עוסקות בגורלם של אנשים פשוטים, בדרך כלל טיפוסים החיים בשולי החברה.
רבים מן הסיפורים מחיים את הוויית החיים היהודית בחבל הולדתו מאראמורש. הנובלה “המלכודת”, למשל, עוסקת בסטודנט יהודי הבורח מפני הגרמנים ומתחבא ביערות מאראמורש; במרכז הנובלה “בובת סמרטוטים” אישה שהסתירה את זהותה היהודית; ואילו “השריון” הוא סיפורו של צב בן 413 שנה.

משמרת לילה מחזה ראשון על השואה

המחזה “משמרת לילה” (1948)
לייב ברוקשטיין, ניצול אושוויץ והמחנות, חזר לעירו המום ולא הבין כיצד זה יכול היה לקרות. “הפסיביות היהודית” כלפי הסוהרים ואנשי ה-SS במחנות הייתה תופעה שבדיעבד קשה היה לו להשלים עמה. הוא האמין שלמרות יחסי הכוחות הבלתי אפשריים, ולמרות מצבם הגופני הירוד של הכלואים במחנה, ראוי היה להפגין התנגדות כלפי הנאצים. לפיכך, כשנודע לו אחרי המלחמה על מרד הזונדר-קומנדו באושוויץ, עורר בו הארוע התרגשות רבה. כך נולד, ב-1948, המחזה “משמרת לילה” (Nacht-Shicht) .
מרד הזונדר-קומנדו ארע ב-6 באוקטובר 1944, בתום מסע השמדתם של יהודי הונגריה. עובדי הזונדר-קומנדו, שידעו היטב כי סופם קרוב, אספו במשך זמן רב חומר נפץ שמקורו במפעל התחמושת שפעל בשטח המחנה. את החומר הבריחו נערות שעבדו במפעל, ואחד מאנשי הזונדר-קומנדו הכין ממנו מוקשים. עם מתן האות, פעלו המורדים בתיאום מרשים, והצליחו לפוצץ קרמטוריום אחד ומתקנים נוספים ולהרוג כמה אנשי .SS פרטי ההכנות להתקוממות נחשפו לימים הודות ליומניהם של המורדים, שהטמינו אותם באדמה לפני המרד ומפי כשלושה ניצולים שהצליחו לברוח ולחבור לפרטיזנים שפעלו כבר בקרבת המחנה.