‫פורום – החזירו את המינים הנכחדים לחיים! / ג’ורג’ צ’רץ’‬

השבה לחיים של ממותות ושל יצורים אחרים שנכחדו מן העולם היא רעיון טוב דווקא

יש הטוענים בנחרצות שהשבתם לחיים של מינים שנכחדו מן העולם, כמו הממותה הצַמְרית, באמצעות שרידים של חומר גנטי שנותר בגופותיהם היא רעיון גרוע. אך נראה שדחיית הרעיון נחפזת מדי. יש ממש ברעיון הזה והוא ראוי בהחלט לדיון, בראש פתוח ובראייה רב-תחומית.

מטרת המחקר המדעי העוסק בהקמתם לתחייה של מינים קדמונים אינה לברוא מחדש העתקים מושלמים של יצורים נכחדים אלה, ואף לא ליצור באופן חד-פעמי יצור כזה לשם ניסויים מעבדתיים או כפעלול מדעי לתצוגה בגן חיות. ההשבה לחיים של יצורים נכחדים מיועדת למנף את המיטב שבדנ”א קדום ובדנ”א סינתטי כדי לסייע בהתאמה האבולוציונית של מערכות אקולוגיות קיימות לשינויים הסביבתיים הקיצוניים בעולם המודרני, כגון ההתחממות הגלובלית, ואולי אף לגרום להיפוך המגמה.

יש מערכות אקולוגיות התלויות בכמה מינים ביולוגיים חשובים הקרויים “מינֵי מפתח”. מערכות רבות כאלה איבדו את מִגְוון המינים שאפיין אותן בעבר, מאחר שמינים מסוימים לא התאימו עוד לסביבתם. בעולם שבו מתרחשים שינויים סביבתיים עשוי להתעורר מחדש הצורך במגוון הביולוגי הקדום. לדוגמה, לפני 4,000 שנה, התאפיינו הטונדרות של רוסיה וקנדה במערכת אקולוגית עשירה הרבה יותר המבוססת על עשב וקרח. כיום הן מצויות בתהליך של הפשרה, ואם יימשך התהליך, הן עלולות לפלוט יותר גזי חממה מאשר כל היערות על פני כדור הארץ אילו נשרפו כולם כאחד עד היסוד. יכול להיות שדי יהיה בכמה עשרות שינויים בגֵּנוֹם של הפיל בן ימינו, שיעניקו לו שומן תת-עורי, שיער צמרי ובלוטות חֵלֶב, כדי ליצור מין הדומה מבחינה פונקציונלית לממותה. השבתו של מין מפתח זה לטונדרות עשויה לעכב או אף למנוע כמה מהשפעות ההתחממות.

ממותות יכולות לשמור על טמפרטורות נמוכות יותר באזורים האלה בכמה דרכים: (א) ליחוך העשב המת, דבר שיאפשר לאור השמש להגיע לעשב האביבי ששורשיו העמוקים מונעים סחיפת קרקע; (ב) הגדלת האור המוחזר על ידי הפלת עצים, הבולעים את אור השמש; וכן, (ג) ניקוב חורים בשכבת השלג המבודדת כך שאוויר קפוא יחדור לקרקע. ובאזורים הארקטיים, סביר להניח, יהיו הממותות מוגנות מפני ציידים הרבה יותר מאשר הפילים באפריקה.

הרעיון להחזיר את שעון ההכחדה לאחור אינו רעיון חדש. מדענים העוסקים במחקר רפואי הצליחו לשחזר את הרצף הגנטי השלם של הרטרו-וירוס האנדוגני HERV-K וכן את זה של זן הנגיף האלים שחולל את מגפת השפעת הקטלנית של 1918. תובנות חדשות לגבי מינים אלה, שהוקמו לתחייה, עשויות להציל את חייהם של מיליונים. גם כמה גנים נכחדים אחרים, לרבות גן ההמוגלובין של הממותה, שוחזרו ונבדקו במטרה לגלות תכונות חדשות. ייתכן שאין צורך של ממש במעבר משחזור גנים יחידים לשחזור רוב הגנים של עוף או של יונק נכחד, שמספרם מגיע לכ-20,000. וגם אם יתברר שיש בכך צורך, לא נראה שהדבר יהיה קשה לביצוע. העלויות של טכנולוגיות שונות הנדרשות ליישום התהליך אינן גבוהות והן יורדות בהתמדה.

כשמדובר ברבייה ובגידול של בעלי חיים בהיקף נרחב דיו כדי שיהיה אפשר לשחררם לטבע, המשימה שאפתנית הרבה יותר, אם כי, ככל שהדבר נוגע לעלויות, הן אינן גבוהות במיוחד בהשוואה לעלויות הכרוכות בגידול חיות משק או בשימור מינים אחרים של חיות בר בסכנת הכחדה. נוכל אף לצמצם את העלויות האלה אם נשתמש באמצעים גנטיים כדי להשביח את המינים שאנחנו מבקשים להקים לתחייה, על ידי שיפור החסינות והפוריות שלהם ויכולתם להפיק ערכים תזונתיים מספקים מן המזון הזמין ולהתמודד בהצלחה עם עקה סביבתית.

לצד ההשבה לחיים של מינים נכחדים, התהליך עשוי לסייע למינים קיימים על ידי השבת השונוּת הגנטית האבודה שלהם. הקרבה הגנטית בקרב אוכלוסיית בעלי החיים הקרויים “שֵׁדים טסמניים” (Sarcophilus harrisii) הגיעה לממדים נרחבים כל כך [עקב רביית שארים] עד שמרבית בני המין הזה יכולים להעביר זה לזה תאים סרטניים בלי שיפתחו נוגדנים למחלה. סוג נדיר של סרטן מידבק שהתפשט באוכלוסיית השדים הטסמניים באמצעות נשיכות הדדיות בַּפַּנים מעמיד את המין כולו בסכנת הכחדה. שחזור גנים קדומים של בעלי החיים האלה, בעלי שונוּת גנטית ותאימות רקמות, שמווסתים את מנגנון דחיית הרקמות, עשוי להציל את המין מהכחדה. טיעונים דומים תקפים גם לגבי דו-חיים, ברדלסים, אלמוגים וקבוצות אחרות של בעלי חיים. גנים קדומים עשויים להפוך אותם לסובלניים יותר לכימיקלים שונים, לחום, לזיהום וליובש.

עם זאת, החייאה אינה תרופת פלא ואינה ישימה בהכרח לכל מערכת אקולוגית המצויה בסיכון. למניעת ההכחדה הנמשכת של פילים, קרנפים ומינים אחרים בסכנת הכחדה נודעת חשיבות מכרעת. אין ספק שעלינו לקבוע סדר עדיפויות לגבי הקצאת המשאבים המוגבלים העומדים לרשותנו לשימור המינים. אך תהיה זו טעות להתייחס לנושא כאל משחק סכום אפס. ממש כפי שתרכיב חיסון חדש יכול לשחרר משאבים רפואיים, שבהיעדרו, היו מופנים לטיפול בחולים, כך ההחייאה עשויה לסייע לפעילי שימור הסביבה, שכן היא מעניקה להם כלים חדשים ורבי עוצמה. אף אם מדובר באפשרות בלבד, הפוטנציאל הטמון בה מספק סיבה מספקת להמשיך ולחקור ביסודיות את הנושא.

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

ג’ורג’ צ’רץ’ (Church) הוא פרופסור לגנטיקה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד ועומד בראש המרכז למצוינות במדעי הגנום של האוניברסיטה, הפועל בחסות המכונים הלאומיים האמריקנים לבריאות (NIH).

הכתבה פורסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל