הסיפור הבא מראה כי האבולוציה אינה חד-כיוונית – גם קבוצה שהתפצלה מקבוצת האם שלה, כפי שהכלבים התפצלו מאבותיהם הזאבים, עדיין יכולה להשפיע האבולוציה שלה. אלפי שנים לאחר הפיצול, זיווגים בין כלבים לזאבים העניקו לזאבים גן חדש.
הסיפור הבא מראה כי האבולוציה אינה חד-כיוונית – גם קבוצה שהתפצלה מקבוצת האם שלה, כפי שהכלבים התפצלו מאבותיהם הזאבים, עדיין יכולה להשפיע האבולוציה שלה. אלפי שנים לאחר הפיצול, זיווגים בין כלבים לזאבים העניקו לזאבים גן חדש.
אז מי נתן לזאבים את הצבע השחור? השאלה נראית מוזרה: הרי זאבים הם אפורים-לבנים, לא שחורים. אך מסתבר שזאבים מסויימים בצפון אמריקה הם בעלי פרווה שחורה לחלוטין, ושכיחותם באוכלוסיה משתנה בהתאם לאורח החיים של קבוצות הזאבים השונות. זאבים כאלו נדירים מאוד בקרב קבוצות הנודדות בטונדרה, אך נפוצים הרבה יותר בקבוצות החיות כל השנה ביערות.
שינויים אלו בשכיחות, הביאו חוקרים להניח כי הפרווה השחורה נותנת לזאבים יתרון באזור מסוים – יתכן, למשל, שהפרווה השחורה תורמת להסוואה ביערות המוצלים, אך לא במישורים הפתוחים של הטונדרה. קבוצת חוקרים מגוונת מאוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטאות נוספות בארה”ב, קנדה, איטליה ושוודיה, בראשות טובי אנדרסון (Anderson), ניסתה להבין את הבסיס הגנטי של התופעה – מהו הגן הגורם לפרוותם של הזאבים להשחיר.
במאמר שפורסם באחרונה במגזין Science חשפו החוקרים כי הגן הוא גן המקודד לחלבון בתא הקרוי דפנסין, או CBD103. הממצא היה מפתיע למדי, שכן חלבון זה אינו ידוע בשל תפקידו בייצור פיגמנטים, אלא דוקא בשל תפקיד במערכת החיסון. אך מוטציה מסויימת בגן זה גורמת להשחרה של הפרווה כולה, ולא רק אצל זאבים – מוטציה זהה מופיעה גם אצל קרוביהם, הכלבים. כמעט בכל גזע בו יכולה להופיע פרווה שחורה לחלוטין – כגון לברדורים, כלבי דני ענק, ואפילו פודלים – הגורם לכך הוא אותה מוטציה. החוקרים בחנו את הגן המוטנטי ואת האזורים על הכרומוזום המקיפים אותו, וראו כי כל מקטע ה-DNA המקיף את הגן המוטנטי דומה מאוד בכלבים ובזאבים – ודומה מאוד גם למקטע המקיף את הגן התקין, שאינו גורם לפרווה שחורה, אצל כלבים. מקטע ה-DNA מסביב לגן התקין אצל הזאבים, לעומת זאת, היו שונים באופן ניכר.
המסקנה שהסיקו מכך החוקרים היא, שהגן המוטנטי הגיע אל הזאבים הצפון אמריקנים מהכלבים, ע”י זיווג איתם.
מוצא הכלבים הוא מן הזאבים – תת-המין החדש נוצר כאשר הכלבים בויתו, בזמן כלשהו לפני 15 עד 40 אלף שנה, במזרח אסיה. החוקרים אינם יודעים בדיוק מתי נוצרה המוטציה – היא יכלה להיווצר לפני ששושלות הכלבים והזאבים נפרדו זה מזה, או לאחר-מכן. אך בעוד המוטציה נפוצה למדי בקרב גזעי כלבים שונים, היא נעדרת לחלוטין כמעט מכל אוכלוסיות הזאבים בעולם – מלבד האוכלוסיות המדוברות בצפון אמריקה ואוכלוסיה נוספת באיטליה. מצב האוכלוסיה באיטליה עגום למדי, ובאזורי המחיה שלהם ישנם הרבה יותר כלבי בר מזאבים – וכתוצאה מכך ישנם זיווגים רבים בין זאבים וכלבים. העדויות מאיטליה מחזקות את ההנחה שהמוטציה הגיע אל הזאבים אך ורק דרך זיווג עם כלבים – כלומר, המוטציה המקורית ארעה אצל הכלבים בלבד, לאחר ההתפצלות בין שני המינים, או לחילופין, המוטציה ארעה לפני ההתפצלות אך נעלמה לחלוטין מהענף שהוביל לזאבים, ונשארה רק אצל הכלבים.
בניגוד לאיטליה, שם ככל הנראה הגיעה המוטציה אל אוכלוסית הזאבים רק לאחרונה – עקב התמעטות מספרם – הזאבים הצפון אמריקאיים רכשו את המוטציה לפני דורות רבים, והיא התפשטה לאוכלוסיות שונות ביבשת. לא ברור האם הכלבים שהעבירו את המוטציה היו הכלבים של המתיישבים הראשונים באמריקה, לפני כמה אלפי שנים, או של הספרדים שהגיעו לשם לפני כמה מאות שנים בלבד.
במקרה הזה, מוטציה שנוצרה, ככל הנראה, אצל הכלבים, מצאה את דרכה אל אבותיהם הפראים. לכן, ייתכן שכאשר בני-אדם מפתחים תכונות מסויימות אצל בעלי-החיים המבוייתים (כפי שהם עושים כבר לפחות 12,000 שנה), חלק מתכונות אלו עשויות להתפשט גם אל אוכלוסיות הבר של אותו בעל-חיים, ולהשפיע עליהן בדרכים בלתי-צפויות.
