הארכיאולוגיה המקראית בעידן הפוסט-מודרני. על גיליון המאה של כתב העת “קתדרה”
מאת נתן וסרמן
יהוא מלך ישראל מעלה מנחה לשלמנאסר השלישי, מלך אשור. נמרוד, אשור, 825 לפנה”ס
כתובת פרעה שישק המזכירה את הערים שכבש בעת מסע המלחמה שלו לישראל ויהודה. מקדש אמון
בכרנךקתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, גיליון ,100 הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 406
,2001 עמודים
גיליון המאה של “קתדרה” הוא מן המעניינים והחשובים בשנים האחרונות. כראוי לגיליון חגיגי, המאמרים בו הם בעלי אופי סיכומי ורבים מן הכותבים השתדלו, ואין זה קל כלל ועיקר, לצייר תמונה רחבה ועדכנית של מצב המחקר, כל אחד בתחומו. לרבים מן המאמרים מצורפת, אם
בנפרד אם בהערות השוליים, ביבליוגרפיה נרחבת ומועילה, שתשמש רבים, תלמידים כחוקרים כאחד.
חמשת המאמרים הפותחים את החוברת עוסקים בוויכוח הער, המרתק, ולעתים גם המר והנמהר, על היחס שבין המקרא לנתונים ההיסטוריים והארכיאולוגיים ופירושם. שלמה בונימוביץ, במאמרו “פרשנות תרבותית וטקסט מקראי: הארכיאולוגיה המקראית בעידן הפוסט-מודרני”, סוקר את התהליכים שעברה הארכיאולוגיה המקראית מ”עידן האושר”, ימי רייט ואולברייט בתחילת המאה העשרים, דרך אובדן התמימות שהביאה “הארכיאולוגיה החדשה” משנות השבעים ואילך, ועד להלם התרבותי המכה בשנים האחרונות כגל הדף מפרסומיהם של אותם חוקרים שבעיניהם מהווה המונח “ארכיאולוגיה מקראית” תמצית של גישה מוטעית, שבויה בהנחות יסוד שגויות, אם לא מלת גנאי. מאמרו של בונימוביץ, הסוקר בפירוט את השינויים המתודיים שעברו על הארכיאולוגיה (כמו הסתמכותה הגוברת על תחומי ידע אחרים כגון אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ולימודי מגדר) יועיל במיוחד לאלה הסבורים כי גם כיום אין הארכיאולוג אלא גירסה אקדמית, ממותנת משהו, של אינדיאנה ג’ונס.
ב”ארכיאולוגיה ומקרא בפרוש האלף השלישי: מבט מן המרכז” מציגים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן את עמדתם הפולמוסית על מגבלותיו של התיאור המקראי כמקור היסטורי מהימן. לדעתם קיים עיוות אידיאולוגי מובנה בתוך הטקסט המקראי, עיוות שגרם, ועדיין גורם, שרבים מן החוקרים הנסמכים על המקרא כמקור לידיעה היסטורית מעמידים תמונה שגויה של תולדות יהודה וישראל מראשית המאה העשירית לפנה”ס ואילך. טענה מרכזית במאמר, שהועלתה גם בפרסומים אחרים של השניים, היא שאין להסתמך על התיאור המקראי על ימי הממלכה המאוחדת, כלומר ימי דוד ושלמה, מכיוון שתיאור זה הוא למעשה השלכה לאחור של מציאות מאוחרת מן המאה השביעית לפנה”ס, ימי יאשיהו שמלך על כל יהודה ואף על חבלי הר שבצפון הארץ. פינקלשטיין וסילברמן אינם טוענים כי דוד ושלמה לא היו ולא נבראו (שהרי הכתובת הארמית מתל דן שנתגלתה זה לא מכבר מוכיחה כי “בית דוד” היה כינוי מוכר אף מחוץ לגבולות הארץ), אלא שלטענתם העדות הארכיאולוגית – בירושלים עצמה, ביהודה ובצפון הארץ – מלמדת שמלכים אלה לא היו יותר מאשר “מלכים דרומיים, ששלטו בטריטוריה מצומצמת בהר המרכזי” (עמ’ 62).
ניתוח הנתונים הארכיאולוגיים, כפי שפינקלשטיין וסילברמן מבינים אותם, מחייב לראות בתורהזהב של הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה לא יותר מאשר פיקציה היסטוריוגרפית מאוחרת, אם לא מניפולציה אידיאולוגית מכוונת, שקיומה הממשי היה זעיר בהרבה מתיאורה הספרותי במקרא.
טענה אחרת המועלית במאמר זה נוגעת ל”תקופת האבות”, אשר המחקר המסורתי נהג למקמה בתקופת הברונזה המאוחרת (במאה השתים-עשרה לפנה”ס לערך), ואילו מחברי המאמר, כאחרים, מזהים בו אנכרוניזמים רבים המשקפים את תקופת הברזל (המאה העשירית והתשיעית לפנה”ס ואף מאוחר יותר): קיום מלוכה באדום, אזכור של שבטי ערב, הארמים והפלישתים, שימוש נפוץ בגמלים מבויתים, הציון אור כשדים – מרכיבי מציאות אשר לא היו קיימים בתקופת הברונזה, כלומר, גם כאן, השלכה לאחור של מציאות מאוחרת שאי אפשר להסתמך עליה כמקור היסטורי מהימן.
נקודה שלישית המועלית במאמר עוסקת בפרשת יציאת מצרים וכיבוש הארץ על ידי יהושע והשופטים. גם כאן מוצאים פינקלשטיין וסילברמן כי התיאור המקראי איננו תואם את הממצא הארכיאולוגי, וכי ערים שונות (כמו ערד, העי וחשבון) שנכבשו כביכול על ידי בני ישראל, לא היו כלל מיושבות בתקופת הברונזה המאוחרת (שבה, לפי המחקר המסורתי, אירע כיבוש הארץ). בכך מצטרפים המחברים לדעה המשתרשת כיום יותר ויותר, ולפיה במאה ה-13 לפנה”ס החלה המערכת האורבנית בכנען להתערער עד לקריסתה המוחלטת במאה ה-12 לפנה”ס, כחלק מן השבר הכללי שאירע בכל רחבי מזרח הים התיכון וקדמת אסיה באותה תקופה. כפי שמציינים המחברים באופן קולע: “ראשית ישראל היתה פועל יוצא של חורבן ערי כנען ולא להפך” (עמ’ 60). גם אם לא כל הטענות המועלות על ידי השניים משכנעות במידה שווה (למשל, העדויות הכתובות ממארי מעלות ספקות באשר למידת הביטול שנוהגים כיום ב”תקופת האבות”. האנכרוניזמים הקיימים בטקסט אינם יכולים לבטל את גרעינו המוצק, המלמד על הוויה קדומה לתקופת הברזל), חשוב שמאמר זה ייקרא דווקא במקומותינו, וכי גם המתנגדים לעמדה המוצגת כאן יתעמתו עם הטענות החריפות המועלות בו ועל ידי כך יחדדו את טיעוניהם שלהם.
עמיחי מזר, במאמר “על הזיקה בין המחקר הארכיאולוגי לכתיבת ההיסטוריה של ראשית ישראל”, מייצג את הגישה שניתן לכנותה “העמדה המסורתית הביקורתית”, או, כפי שמזר מגדיר זאת בעצמו: גישת “אמצע הדרך” או “דרך ביניים”. עיקרה של תפישה זו – העומדת כיום במתקפה כבדה מצד חוקרי המקרא הרוויזיוניסטים, בעיקר מן הארצות הפרוטסטנטיות, וגם מצד ארכיאולוגים שונים כישראל פינקלשטיין – טוענת כי אף-על-פי שקיימות סתירות בגוף המקראי, ואף שיש בו ממד של עיוות אידיאולוגי הנובע מתהליך העריכה המאוחר שלו, אי אפשר, ואף אסור, להתעלם ממה שהוא ברוב המקרים המקור הכתוב היחיד המלווה את התקופה הנדונה. אי אפשר, טוען מזר, להתייחס לתל כלשהו בעמק בית שאן כאילו הוא מצוי בעמק נידח בצפון אפגניסטן ולהתעלם במפגיע מן המידע המצוי במקרא על חבל ארץ זה, אף אם הכתוב המקראי הוא לעתים מגמתי או משובש. הארכיאולוגיה, מזכיר מזר לקוראיו ביושר אינטלקטואלי ראוי, היא תחום ידע שיש בו מרכיב מכריע של פרשנות מחקרית, ואין זה מן הנמנע שחוקרים שונים יגיעו לתיאורים היסטוריים מנוגדים, או אף סותרים, בהסתמכם על אותם נתונים.
דוגמה מובהקת לכך היא מסקנותיהם המנוגדות של אדם זרטל ושל ישראל פינקלשטיין בנוגע לעיבוד ממצאי הסקרים הנרחבים שערכו השניים, זה בנחלת מנשה וזה בתחומי נחלת אפרים: האחד גילה התאמה בין ממצאי חפירותיו (בעיקר בהר עיבל) לבין התיאור המקראי בספר דברים ובספר יהושע, ואילו האחר הסיק מעבודתו כי הממצאים סותרים מסורת מקראית זו (עמ’ 73 ואילך). עמדתו הזהירה של מזר, המתנגדת עקרונית להשליך את המים עם התינוק, מתגלה בתשובותיו לכל הנקודות שהועלו במאמרם של פינקלשטיין וסילברמן: יציאת מצרים וכיבוש הארץ, תקופת ההתנחלות ותקופת הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה.
גם נדב נאמן מתמודד עם מהימנותו ההיסטורית של הטקסט המקראי, אך הוא בוחר, ולא בכדי, להתמקד אך ורק בספר מלכים, שהרי חטיבה זו של המקרא, גם אם עברה תהליך של עריכה מאוחרת, מבוססת על מקורות היסטוריים של ממש. דווקא הצטמצמות זו מאפשרת דיוק מתודי חשוב: עימות מושכל של מקורות היסטוריים מיהודה וישראל עם מקורות היסטוריים חיצוניים, בעיקר אשוריים, תוך הימנעות מהשוואת מין בשאינו מינו, כלומר, עיבודים ספרותיים של מקורות היסטוריים (כלומר המקרא), וממצא חומרי ופירושיו השונים (כלומר הארכיאולוגיה). בשש פרשות דן נדב נאמן במאמרו “עיון היסטורי בספר מלכים לאור כתובות מן המאה התשיעית לפנה”ס”: א. מסע שישק מלך מצרים על ישראל בתחילת המאה העשירית לפנה”ס (מסע שהכרוניקה המקראית מציירת אותו כאילו כוון בעיקר נגד יהודה וירושלים); ב. מסעותיו מערבה של שלמנאסר השלישי מלך אשור באמצע המאה התשיעית לפנה”ס, מסעות שכוונו נגד “הברית הדרומית החזקה שבראשות דמשק וישראל (המקרא אינו מזכיר כלל את ממלכת אשור בתיאור ימי אחאב ובנו יורם, ומתעלם מן הברית שהתקיימה אז בין ארם לישראל, כפי שמסתבר באופן חד-משמעי מן המונוליט מכורח’); ג. מסע שלמנאסר השלישי בשנת 841 לפנה”ס, שבו הכריע לבסוף את ארם דמשק וקיבל מס מיהוא מלך ישראל (ספר מלכים אינו מזכיר כלל מסע זה, קל וחומר שאיננו מציין את המס שהעלה יהוא למלך אשור. מנגד נקרא יהוא בכתובות האשוריות “בן עמרי”, אף שלפי הסיפור המקראי היה זה דווקא יהוא ששם קץ לשושלת בית עמרי); ד. מרד מישע מלך מואב ומלחמתו בישראל (קיימות גם התאמות וגם אי-התאמות בין הסיפור המקראי לבין התיאור בכתובת מישע על יחסי שתי הממלכות); ה. הכתובת הארמית מתל דן שבה נזכר הציון “בית דוד” (הכתובת הארמית מזכירה אמנם את יחסי האחווה שבין יורם מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה כמסופר במלכים ב ח, כז-כז, אולם בסתירה לתיאור במלכים ב ט, בכתובת מתל דן לא יהוא הוא שהרג את יורם ואחזיה אלא חזאל מלך ארם); ו. מסעות אדד ניררי השלישי לסוריה בסוף המאה התשיעית לפנה”ס והמס שהעלה לו יואש מלך ישראל (המקרא מתעלם גם הפעם מאפיזודה זו, אף שמן הכתובות האשוריות מתברר כי אשור שולטת כבר בכל המרחב הסורי-ארץ-ישראלי עד לאדום ולפלשת בדרום).
בסיכום מאמר זה בוחן נדב נאמן את אופי המקורות ההיסטוריים לספר מלכים ומתמודד בעיקר עם השאלה מדוע מתעלם המקרא מן המרכיב המכריע בזירה המדינית של התקופה, כלומר מממלכת אשור, ומזכיר אותה לראשונה רק עם עליית תגלת-פלאסר השלישי, באמצע המאה התשיעית לפנה”ס, יותר ממאה שנים לאחר שממלכת ישראל התייצבה מול אשור (ובהצלחה לא מבוטלת בתחילה!) בימי אחאב.
המאמר האחרון בחלק זה של החוברת הוא מאמרה של שרה יפת, “האם הומצאו ‘תולדות עם ישראל’ בתקופה הפרסית?” יפת מתמודדת עם הגישה האולטרה-ביקורתית השוללת כל מהימנות היסטורית מן המקרא, ורואה בגוף טקסטים זה, רובו ככולו, רקונסטרוקציה מאוחרת מהתקופה הפרסית. לפי גישה זו נכתבה האסופה המקראית כחלק מן המאמץ האידיאולוגי-פוליטי לביסוס פחות יהודה תחת השלטון הפרסי. שלטון זה יישב בארץ גולים (לאו דווקא יהודים) וכדי לגבש גולים אלה (“שבי ציון”, לפי המקובל) לכלל קהילה אורגנית, דאג לייצר למענם עבר משותף (פיקטיווי, מותר לציין). אי אפשר לפרט כאן את טיעוניה המקיפים של יפת נגד תפישה זו, ונציין לכן רק את יסודות המבנה המשכנע שהיא בונה. היסוד הראשון הוא שבעניינים מהותיים רבים מנוגד המקרא למציאות החברתית והפולחנית בתקופה הפרסית (למשל, ההתנגדות העזה לנישואים עם נשים נוכריות דווקא בתקופת עזרא ונחמיה, ואילו המקרא עצמו מייחס תופעה זו דווקא לאבות האומה כמו יוסף או יהודה). היסוד השני הוא חוסר העקביות שבעדויות הפנים-מקראיות (כמו הדרישה לריכוז הפולחן במקדש בירושלים ומנגד – העדויות הרבות למזבחות בכל רחבי הארץ, או הדעות השונות במקרא עצמו על גבולות הארץ). חוסר עקביות זו של המקרא מוכיחה שגוף טקסטים זה אינו “פיברוק” אידיאולוגי, רקונסטרוקציה מאוחרת שנועדה לשמש כלי עזר לגיבושה יש מאין של חברה חדשה, שהרי אילו היה כך, היינו מצפים לטקסט מונוליטי ואחיד, עקבי וחסר סתירות, ולא לערב-רב של דעות ודעות סותרות. יפת מרמזת גם לזווית הפוליטית העכשווית שממנה שואבת גישה אולטרה-ביקורתית זו.
לסיכום הדברים עד כאן, יחידה מרתקת של הגיליון היא נדבך נוסף בפולמוס הסוער המתקיים כיום באקדמיה, ואף מחוצה לה. דומה שאין כיום בעולם המחקרי מי שחולק על כך שאי אפשר לקרוא את המקורות המקראיים כפשוטם. אין גם חולק על כך שמקורות אלה עברו שלבי עריכה רבים, שכתוצאה מהם מצוי בידינו אותו מגא-טקסט, אותו קונגלומרט של מקורות, שעוצב על פי מגמות אידיאולוגיות מסוימות, כאלה ולא אחרות. ההתמודדות עם מגא-טקסט שכזה קשה ביותר, מכיוון שהיא מחייבת היתקלות קבועה מתוך עירנות, או אולי אף חדשנות, טקסטואלית והיסטורית – עם סתירות, חוסר התאמות
מביכות ופערים גדולים בידיעה.
על משקל המימרה התלמודית, על החוקר להחליט על כל צעד ושעל מה דינו של טקסט אשר הוא “צודק במקצת”: האם כיוון שנתגלו בו סתירות יש לדון אותו לכף חובה ולגזור את דינו לחוסר מהימנות מוחלט, או שמא יש לנסות לזהות בדיווח הטקסטואלי את גרעיני האמת, ולחלצם מתוך הקשרם הפחות-מהימן, או הלא-מהימן, ולעשות בהם שימוש היסטורי מושכל? דומה שכמה מן החוקרים הביקורתיים, הרוויזיוניסטיים, שוכחים לעתים כי מרגע שהאמת האבסולוטית ניטלה מן המקרא, אי אפשר גם לייחס לו טעות אבסולוטית. במלים אחרות, רק מי שמצפה שהמקרא יהיה “תמיד צודק” יכול להגיע לתפישה שהמקרא “תמיד לא-צודק” – פונדמנטליזם במהופך?
עוד רבים המאמרים בחוברת, ואי אפשר לסקור את כולם. ב”מחקר תקופת הבית השני – הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים”, מגולל בצלאל בר-כוכבא תמונה לא מעודדת של מחקר תקופת הבית השני באוניברסיטאות בארץ, וקובע כי לב הבעיה מצוי בעובדה שרבים מתלמידי המחקר הפונים לתחום זה סבורים כי אפשר לעסוק בו גם בלא הכשרה יסודית ביוונית ולטינית, ובלא הכרה מעמיקה של התרבות הקלאסית. מגן ברושי, ב”קומראן ומגילותיה – ספירת מצאי”, מציג באופן תמציתי ובהיר את מצב המחקר בתחום מגילות ים המלח, מתחומי המחקר הפוריים ביותר בשנים האחרונות. יהושע פרנקל בוחן את עליית האיסלאם במערב אסיה לפי מקורות ערביים, סוריים ויווניים, ומוכיח באופן מאלף כי בניגוד לתפישה המקובלת, השלטון האיסלאמי בתחומי ארץ-ישראל וסוריה היה המשך ישיר של השליטה הביזנטית, וכי “הסדר הפוליטי החדש צמח מתוך קודמו ולא על הריסותיו” (עמ’ 244). איוון פרידמן סוקרת את מחקר הצלבנים ומסעי הצלב, תוך העלאת השאלות הפרובוקטיוויות: מתי חדלו מסעי הצלב? והאם אפשר לקשור בין זיקתן של המדינות הקתוליות לארץ הקודש עד לראשית המאה העשרים לבין תופעת מסעי הצלב במאות ה-12 וה-?13 ועד כמה אפשר לזהות ממד אידיאולוגי משותף בין ההתיישבות הציונית בארץ להתיישבות הצלבנים בארץ?
יוסף דרורי פורש את מצב המחקר בתחום ארץ-ישראל הממלוכית, ובעיקר את הגניזה בת 900 התעודות הממלוכיות שנתגלו בסמוך להר הבית ומאפשרות הצצה נדירה לחיי היומיום בירושלים המוסלמית במאות ה-14 וה-.15.
חוברת המאה של “קתדרה” מצדיקה את המעמד שקיבל כתב עת זה כספינת דגל של המחקר ההיסטורי, הארכיאולוגי והגיאוגרפי בישראל. חבל שהעריכה הגראפית העמיסה על הקורא גודש מיותר של איורים וצילומים, שזיקתם למאמרים השונים אינה ברורה. אין למאמרים שבכרך כל צורך בתנא דמסייע שכזה.
