הצגת קביעת הרצף של הגנום האנושי כפריצת דרך מדעית אדירה היא הגזמה
מאת דוד ליכטשטיין
לפני כשבועיים הודיעו מדענים מארצות הברית ואנגליה על סיום קביעת הרצף של הגנום האנושי. תוך שימוש בשיטות מהביולוגיה המולקולרית ובתוכנות מחשב חזקות הצליחו החוקרים לזהות את הרצף של כשלושה וחצי מיליארדי הבסיסים במולקולות הד-נ-א בכל 23 זוגות הכרומוזומים שבגנום. הפרויקט, שנמשך יותר מעשר שנים תוך השקעת משאבים אדירים, הוא ללא ספק הישג חשוב במדע. מה שאיפשר את הצלחתו היה שילוב של פריצות דרך שנעשו בשנים האחרונות בביוטכנולוגיה, רובוטיקה ומדעי המחשב. קביעת הרצף, והפיכתו למידע הזמין לכל, יחסכו בעתיד הרבה מאוד עבודה לחוקרים שירצו לדעת את המבנה של גן מסוים. החוקרים יוכלו להתרכז בקביעת תפקוד הגן ובקרת פעילותו ולדלג על שלב הזיהוי שכבר נעשה.
סיום פרויקט קביעת הרצף נחוג במספר רב של אירועים וחגיגות של אנשי מדע, אנשי עסקים ופוליטיקאים ולווה בשורה ארוכה של הצהרות וסופרלטיווים על מהות הממצא וחשיבותו. מה לא נאמר בשבועיים האחרונים? סיום הפרויקט הושווה לנחיתה על הירח ולתיאוריית האבולוציה של דארווין, והוצג כהישג המדעי הגדול ביותר לא רק של תקופתנו אלא של כל ההיסטוריה האנושית. ההישג תואר כגורם מפתח לפריצות דרך באבחון מחלות ומניעתם, וכמובן בריפוי כל המחלות. בהקשר זה הוזכרו כל החוליים כולם: החל במחלות לב, עבור ביתר לחץ דם ובסרטן וכלה בדיכאון ובסכיזופרניה. התמונה שהתקבלה היא שהנה בא הרצף וכל תחלואי העולם הזה הסתיימו, אם לא עכשיו הרי בתוך שנתיים-שלוש. הגדיל לעשות אחד העיתונים היומיים שקבע שהגענו ל”סוף עידן הביולוגיה”.
תיאורים אלו לא רק שאינם מדויקים, הם רחוקים מהאמת כרחוק מזרח ממערב. היצור האנושי בנוי ממאות אלפי חומרים אורגניים המשפיעים זה על זה בסדרה של אלפי ריאקציות כימיות. ריאקציות אלו מתווכות על ידי חלבונים (אנזימים) המיוצרים מכ-100 אלף הגנים שבגופנו. תהליך יצירת החלבונים מהגנים מושפע באופן רצוף מאותם מאות אלפי החומרים שמהם אנו בנויים. מה שעושה אותנו למה שאנחנו הוא לא ההרכב הכימי שלנו בלבד אלא התקשורת המתמדת בין החומרים השונים שמהם אנו בנויים. הכרת חלק מהשחקנים, הגנים, לא מלמדת אותנו על צורת האינטראקציה בין החומרים שמהם אנו בנויים; היא תסייע לנו לחקור אינטראקציה זו בעתיד.
המחקר האדיר בעשור האחרון בביולוגיה מולקולרית הביא, ללא ספק, לפריצות דרך אמיתיות בהבנתנו את גוף האדם. בין אלו אפשר למנות את פיצוח מבנה הד-נ-א על ידי ווטסון וקריק; עבודתם של טמין, בולטימור וחבריהם בגילוי האנזים רוורס טרנסקריפטז; גילוי האונקוגנים על ידי בישופ וורמוס; גילוי הפריונים על ידי פרוזינר, ועבודות רבות נוספות. להבדיל מעבודות אלה, שהוסיפו רעיונות ומושגים חדשים בביולוגיה המודרנית, קביעת רצף הבסיסים בד-נ-א היתה עבודה טכנית ביסודה. כשלעצמה עבודה זו לא תרמה שום קונצפט חדש ורק מהווה כלי טכני לשימוש המחקר העתידי.
קביעת הרצף של הבסיסים בגנום האנושי דומה לקביעת הרצף של תווים ביצירה מוסיקלית. אם לא נדע את המשמעות של כל תו, לאיזה כלי נגינה הוא מיועד, ובכלל, שמדובר בתווי מוסיקה ולא בשפה מדוברת – לא תהיה לרצף כשלעצמו משמעות רבה. המרחק בין קביעת רצף הבסיסי בגנום לבין הבנת תהליך החיים דומה למרחק בין קביעת רצף התווים ביצירה מוסיקלית להנאה שאנו מפיקים למשמע היצירה. ההישג של קביעת הרצף של הגנום האנושי הוא חשוב ומשמעותי ביותר, אולם אם הוא מצביע על משהו – הרי זה לא על סוף עידן הביולוגיה, אלא על תחילתו.
פרופ' ליכטשטיין הוא ראש המכון למדעי הרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית
{הופיע בעיתון הארץ, 9/7/2000}
