מחקר ישראלי מאפשר לזהות מראש חיילים המועדים ללקות בתגובה פוסט טראומטית
תגובת קרב, או בשמה העממי “הלם קרב”, היא הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), הנוצרת בחשיפה לאירוע קשה כמו לחימה או פיגוע. היא מתבטאת כשזיכרון האירוע הקשה מתעורר שוב – למשל למשמע קול נפץ – ועלולה לגרום הפרעה של ממש במהלך החיים של מי שלוקים בה. מחקר ישראלי ראשון מסוגו ניסה לזהות מראש חיילים המועדים לתגובת קרב, באמצעות מחקר מוקדם. ברוב המחקרים בתחום משתתפים מי שכבר נפגעו מתגובת הקרב. במחקר הזה ליוו חוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת”א ומהמחלקה לבריאות הנפש בצה”ל כ-1,100 חיילים ביחידות חי”ר משעת גיוסם לשירות חובה.
התעלמות מסוכנת
החיילים פגשו את החוקרים שלוש פעמים במהלך שירותם. בפעם הראשונה – בתחילת הטירונות; בפעם השניה – בסיום הטירונות לקראת הפעילות המבצעית הראשונה; ובשלישית – לאחר שישה חודשי פעילות מבצעית ביהודה ושומרון או בגבול רצועת עזה. בכל מפגש כזה התבקשו החיילים למלא שאלונים, וכן לבצע מטלות מסויימות במחשב, הבוחנות את האופן שבו הם מתייחסים לסיכונים הנשקפים להם מהסביבה, ובעיקר את מידת הקשב שהם מפנים לאיומים האלה. לאחר הפעילות המבצעית נשאלו החיילים על אירועי לחימה שהשתתפו בהם. לאחר שקלול הנתונים הגיעו החוקרים לכמה ממצאים מעניינים. בראשם: דווקא החיילים שהראו במטלות הקשב כי הם נוטים להתעלם מאיומים או להימנע מהם, היו סיכון גבוה יחסית ללקות בתגובת קרב פוסט טראומטית. החוקרים גם מצאו קשר ישיר בין זירת השירות המבצעי לסיכון לתגובה פוסט טראומטית – חיילים ששירתו באזורים המוגדרים “חיכוך גבוה” כמו שכם, חברון או אזור כיסופים, היו בסיכון גבוה יותר להפרעה כזו מאשר חיילים שעשו את הפעילות המבצעית בזירות שקטות יחסית. עם זה, החוקרים הופתעו לגלות שגם לחיילים בזירות שקטות יש סיכון של 6%-7% לפתח תגובות כאלה.
קשה באימונים
כדי לנסות לסייע לחיילים להתגבר על הבעיה, פיתחו החוקרים, בראשות תלמיד המחקר אלון ולד וראש ביה”ס למדעי הפסיכולוגיה, פרופ’ יאיר בר-חיים, מערכת מחשב המאמנת את החיילים להפנות קשב לאיומים. הכוונה היא שהחיילים יתרגלו את השימוש במערכת עוד לפני היציאה לפעילות מבצעית, יתרגלו שלא להתעלם מאיומים בסביבה ויפחיתו את מידת הסיכון שלהם ללקות בתגובת קרב. המערכת הזו נבחנת כיום בקבוצות נוספות של חיילי חי”ר, והחוקרים מקווים לסכם בקרוב תוצאות ראשונות של הבדיקה. גרסה נוספת ומורחבת של הניסוי מתקיימת בצבא ארה”ב, שם מבקשים לבחון דרכים לצמצם את הסיכון של חיילים ללקות בהפרעות פוסט טראומטיות בעת שירות מצבעי ממושך בחו”ל. כיום מתקיים מחקר דומה בקבוצות חיילים לפני ואחרי שירות באפגניסטאן, במאמץ לסייע להם להשתלב בחיים נורמטיביים לאחר השחרור.
הכל במוח
נוסף על השאלונים ומטלות המחשב, נתבקשו החיילים שהשתתפו במחקר הרחב לתת גם דגימות DNA. בעזרת הדגימות הצליחו החוקרים לגלות גֶן הקשור ישירות לרמת הסיכון לתגובת קרב. הגן מייצר את אחד החלבונים האחראים לספיגה החוזרת של סרוטונין בתאי המוח. סרוטונין הוא מוליך עצבי, כלומר חומר המשתחרר אל המרווח שבי תאי המוח בתגובה לאות חשמלי באחד התאים, ושחרורו מפעיל תגובה בתא הסמוך. מדענים כבר יודעים שהוא קשור למגוון רחב של תחושות ותגובות, בהן מצרי רוח, תוקפנות, דיכאון, הנאה וגם תיאבון. החוקרים מצאו כי דווקא החיילים שאצלם קיים הגן בגירסה יעילה פחות – כלומר סילוק הסרוטונין מהמרווחים בין התאים במוח איטי, ולכן כמויות החומר גדולות יחסית – מוגנים יותר מפני תגובת הקרב הפוסט טראומטית.
ראשית הדרך
המחקר רחב ההיקף מתפרסם בכתב העת הרפואי JAMA Psychiatry. לפי שעה, שקלול של כל הממצאים, הן ההתנהגותיים (על פי מטלות הקשב), הן הגנטיים והן הסביבתיים (מקום השירות ונסיבות הלחימה), עדיין מצליח לנבא רק במידה חלקית של הצלחה את תגובת הקרב אצל חיילים. מתוך כלל הגורמים ששוקללו, עדיין המתאם הרב ביותר לתגובת הקרב הוא עוצמת הלחימה. כלומר, ככל שהחיילים נחשפו לקרב עז יותר, כך – כצפוי – גדל הסיכון שלהם לתגובה פוסט טראומטית. ואולם, המחקר מוכיח כי האפשרות לחזות מראש את הסיכון לתגובה כזו, גם אם במידה מוגבלת, בהחלט קיים. ייתכן מאוד שמחקרי המשך יאפשרו לשכלל את מודל הניבוי, וכמובן לשפר את דרכי המניעה ולחסוך מצוקה קשה לאלפים רבים של חיילים – בהווה ובעתיד.
