אפולו 13- אסון כמעט ודאי שנמנע

עוד לפני השיגור ידעה החללית אפולו 13 דחיות ותקלות, שהתעצמו כאשר התבררה דליפת חמצן חמורה בדרך לירח 

לפרק הראשון בסדרה – אפולו 11
לפרק השני – אפולו 12

סמל משימת אפולו 13
סמל משימת אפולו 13



מבוא
ייחודן של טיסות אפולו 11 ואפולו 12 היה בכך שהן נחתו באזורים מישוריים. ייחודה של טיסת אפולו 13 היה בכך שהיא אמורה היתה לנחות במקום הררי וקשה לנחיתה, באזור פרא-מאורו. 3 משימות מורכבות הוטלו על טייסי אפולו 13.

מדעני החלל ראו בשיגורה של אפולו 13 מסע שמטרתו לגלות את אחד מסודותיו הכמוסים ביותר של היקום בו אנו חיים והאופף אותנו- הוא סוד גילו של הירח וגם את סוד גילה של מערכת השמש כולה. מדעני החלל האמינו שאפולו 13 תביא עמה מדגמי קרקע והוכחות לכך שגילה של מערכת השמש הוא למעלה מ-5 מיליארד שנה.
תקוות אלה היו מבוססות על ההנחה שבאתר הנחיתה מצויים סלעים עתיקי יומין מראשית ימיו של הירח. סלעים אלה הגיעו לשם כנראה מעומק של 100 ק"מ. בעזרתם קיוו לשחזר את ההיסטוריה הגיאולוגית של הירח עד ראשיתה.
הבסיס לתקוות אלה היא ההשערה בדבר פגיעתו של מטאוריט ענק במקום המרוחק מאות קילומטרים מהפרא- מאורו זמן מה אחרי היווצרותו של הירח. שברי האבנים והסלעים שהושלכו מהפרא-מאורו כתוצאה מהפגיעה הזו, התכסו במשך השנים בשכבת אבק ובסלעים הקרויה רגוליט ( שכבה זו היא פרי תהליכים גיאולוגיים ממושכים שהתחוללו על הירח, כולל פגיעת מטאוריטים ופעילות געשית. עובי הרגוליט מטרים אחדים עד עשרות מטרים.
למרות שתוצאות שתי הנחיתות הראשונות הוכיחו שהירח הוא הוא עצם פלנטרי חסר חיים, לא נואשו מלמצוא עליו בכל זאת סימני חיים. דחיפה חדשה לכך ניתנה, כשנתגלה גורם מסתורי באדמת הירח הקוטל חיידקים. מדגמי הקרקע שהובאו על ידי טייסי אפולו 11 נחשפו ל-3 סוגי חיידקים. תוך זמן קצר נקטלו חיידקים אלה על ידי גורם רב עוצמה. לעומת זאת לא נתגלו כל פגיעות באנשים שנחשפו לאדמת הירח. צמחים שגודלו באדמת הירח התפתחו במהירות גדולה יותר מאשר באדמה הדשנה ביותר על פני כדור הארץ

המסתורין שהמשיך לאפוף את הגורם קוטל החיידקים באדמת הירח, הביא להחלטה להחזיק גם הפעם את האסטרונאוטים לאחר שובם לכדור הארץ בהסגר של 21 יום.

המדענים מצאו על הירח מימן בשיעור של 1/20,000,000, דבר המעיד כנראה על הימצאותם של מים בשכבות התחתונות יותר של אדמת הירח. מים אלה הם כנראה תוצר של תופעות גיאולוגיות. קיומם של מים יגדיל את כדאיותה של תוכנית להקמת בסיס מחקר על הירח.

טייסי אפולו 13 המשיכו במסורת של חבריהם בהעניקם שם של גיבור המיתולוגיה היוונית ולתת שמות לחללית. לתא הפיקוד הוענק השם אודיסאיה על שם גיבור המיתולוגיה היוונית ולנחתת הוענק השם אקווריאוס. הצוות כלל את ג'יימס לוול, פרד הייז ותומס מטינגלי.

חברי צוות אפולו 13
חברי צוות אפולו 13

שתי תקלות עלולות היו לדחות את הטיסה מה-11.4.1970 ל- 9.5 (ה – 11.4 היה תאריך דחוי. למעשה אפולו היתה אמורה לצאת למסעה ב -12,3 קיצוץ בתקציבה של סוכנות החלל הביא לדחיית השיגור). תקלה אחת היתה טכנית – התגלו ליקויים באחד ממיכלי ההליום והיא תוקנה עד מהרה. התקלה השנייה היתה רפואית. צ'ארלס דיוק מהצוות המחליף חלה באדמדמת. התעורר חשש שלוול, הייז ומטינגלי יחלו גם הם. מטינגלי גילה רגישות למחלה ובשל כך הוחלף בג'ון סוויגרט מהצוות המחליף. סוויגרט עבר מבחני כושר ומבחני השתלבות צוותיים. לאחר התייעצויות רבות ובהמלצתו של לוול מפקד הטיסה אושרה. הצטרפותו של סוויגרט לצוות ובכך נמנעה דחייה נוספת של השיגור.

11.4 – היום הראשון לטיסה
שיגורה של אפולו 13 לא היה שונה מזה של קודמותיה. לאחר השיגור הוכנסה החללית למסלול ארצי לבדיקת מערכותיה. עם סיומו של שלב זה ניתקה עצמה החללית ממסלולה הארצי, נכנסה לנתיבה הירחי והתחברה עם הנחתת. התמרון בוצע על ידי סוויגרט ושודר בטלוויזיה. השידור נמשך שעה.

אמנם חלה תקלה בזמן השיגור אך התגברו עליה. המנוע המרכזי של השלב השני נדם לפני המועד. ארבעת המנועים הנותרים האריכו את בעירתם לשם קיזוז.

שלא כבפעמים קודמות, הפעם השלב השלישי היה חלק מהמסע. שלב זה צויד בכמות גדולה של דלק. עם שליפתה של הנחתת כוון שלב זה לירח להתרסקות על פניו-200 ק"מ מאתר הנחיתה של אפולו 12. מטרת הניסוי היתה להפעיל את הסיימוגרף ולראות כיצד תגיב קרקע הירח לפגיעה זו.

12.4 – היום השני לטיסה
על פי התוכנית אמורים היו האסטרונאוטים לישון 10 שעות אולם הם ישנו 5.5. שעות בלבד. הם התעוררו לבד. לאחר מכן בדקו את מערכות החללית על מערכותיה ושידרו רשמים מהשיגור וביחוד את אותו רגע בו ארעה התקלה בשלב השני של הטיל.
סוויגרט צריך היה לצלם את עטרת השמש וזוהר מסתורי המקיף את כדור הארץ והנראה בשמיים בחצות הליל. בזוהר זה אפשר להבחין אך ורק בעזרת טלסקופ. מדעני החלל שיערו שמהירח אפשר לראותו ולצלמו טוב יותר. תחילה הוחלט לבטל ניסוי זה, משום שסוויגרט לא הספיק להתמחות בשימוש במצלמה. לבסוף הוחלט שניסוי זה ייערך בשעה שסוויגרט יקיף את הירח לבדו, לאחר שחבריו ינחתו על הירח.

מכיון שצילום עטרת השמש נדחה הוחלט שהאסטרונאוטים יעסקו בצילום העננים ובשאר גורמי מזג האוויר על פני כדור הארץ במשך 3 שעות. צילום אחד לכל 20 דקות. סדרה זו של ניסויים צריכה היתה להתבצע כל יום.

סוויגרט נזכר שבחפזונו הרב שכח לקחת עמו את תוכנית העבודה ולהגיש את הצהרת מס ההכנסה שמועדה האחרון היה ה- 15.4. הוא חשש שיועמד לדין ברגע שיחזור ארצה. תוכנית העבודה שודרה אליו ממרכז הבקרה. באשר לבעית מס ההכנסה, דובר משרד האוצר הודיע שכל אזרח אמריקני הנמצא בחלל מקבל אוטומטית ארכה של 60 יום. כיון שסוויגרט אינו נמצא בטריטוריה אמריקנית הוא זכאי לאורכה זו.

13.4– היום השלישי לטיסה

בכדי להיכנס למסלול ירחי שגובהו 105 ק"מ מקרקע הירח שונה נתיב הטיסה. היסט זה בוצע על ידי מחשב החללית. דיוק כה רב כפי שנדרש היה לביצוע משימה זו היה למעלה מכוחותיו של יצור אנוש. המנוע הוצת ל- 3.4 שניות. בהצתתו טיפל סוויגרט. בזמן הצתת המנוע ערכו האסטרונאוטים שידור טלוויזיה ובו הראו את הנעשה בחללית זמן ההאצה. מד התאוצה לא הגיב בעוצמה חזקה. עיפרון שתלה לוול על חוט התנדנד כשהופעל המנוע.

במשך שעתיים נבדקו המנהרה המוליכה לנחתת והנחתת על ידי לוול והייז. 30 הדקות הראשונות של הבדיקה שודרו בטלוויזיה. עם סיומם של פעולות אלה נרדמו האסטרונאוטים ל-9 שעות. לוול גילה שביום האתמול לפני שנרדמו נשמע אות אזעקה לא יוחסה לכך חשיבות רבה. הועלתה סברה שהאות נשמע בגלל תקלה באחד המכשירים האלקטרוניים בחללית.

14.4 – היום הרביעי לטיסה

לוול והייז נכנסו לנחתת שעה קלה לפני הזמן המתוכנן. ההקדמה נעשתה מתוך מטרה לבדוק את הלחץ במיכל ההליום. הלחץ היה תקין. אחר כך טיפלו ב"משק הבית". בשעה שהייז עבד בנחתת, עסק לוול בצילום ובשידור התמונות ליוסטון כחלק משידור טלוויזיה שנערך אותו זמן. עם גמר השידור חזר לוול לתא הפיקוד. הייז חזר אחריו. מתפקידו היה להגיף את הדלת. זה היה 55 שעות ו- 55 דקות לאחר השיגור ובמרחק 340,000 ק"מ מכדור הארץ.

באותו זמן נשמע קול נפץ. כשמגיפים את הדלת נשמע תמיד קול נפץ, אך הפעם נשמע הקול בטרם הגיף הייז את הדלת. הפעם הקול היה חזק מדי מכדי שייגרם על ידי הדלת. בתחילה חשבו שזו תקלה חשמלית חסרת חשיבות שאפשר לבודד אותה. מאוחר יותר סוויגרט ראה את אור האתראה. התברר שזו תקלה חשמלית חמורה ביותר. סוויגרט היה הראשון שהודיע ליוסטון כי קיימת בעיה. לוול אישר את הודעתו.

הייז חדל מיד להגיף את הדלת, החליף את סוויגרט כדי שזה יוכל להתרכז בנהיגת החללית, נכנס לתא הימני ובדק את המערכות. מאוחר יותר בדק את שלושת תאי הדלק המספקים את הכוח לתא הפיקוד ולמערכת הקיום. תא דלק מספר 3 יצא מכלל פעולה ותא דלק מספר 1 הלך ונחלש. לוול התבונן במד הלחץ של החמצן. תא דלק מספר 2 הצביע על אפס. הלחץ בתא מספר 1 נחלש במהירות. המצב היה חמור ביותר. שלושת תאי הדלק לא פעלו בכלל. בחללית היה כוח רזרבי בסוללות. סוללות אלה היו חלק ממערכת השיבה לכדור הארץ ולא נועדו לפעולה אל הירח או אפילו בחזרה לכדור הארץ. כשלוול ניגש לתא השמאלי של תא הפיקוד והציץ החוצה מבעד לאשנב ראה את זריחת השמש על גז כלשהוא שנפלט מתא השירותים בכמות מדהימה. היה זה החמצן שנתרוקן מתא דלק מספר 1.כן ראה לוול חלקים מדלדלים מתא השירותים. כעבור דקות אחדות הודיעו לאסטרונאוטים שנותר להם מלאי חשמל לרבע שעה בלבד ועוד עודף להפעלת מכשירי החשמל ל – 12 שעות. מלאי החמצן בחללית לצורכי נחיתה הספיק ל – 15 שעות.

הנחיתה על הירח שצריכה היתה להתבצע ב – 16.4 בוטלה( לפי כללי טיסות החלל בתקופה זו, אין לבצע נחיתה על הירח במקרה של תקלה חמורה ברשת החשמל של החללית).אחד ממהנדסי מרכז הבקרה סיפר כי עקב באמצעות טלסקופ מצויד במצלמה אחר החללית כשנראה כעין פיצוץ. המהנדס סיפר שעקב אחר השלב השלישי של טיל השיגור בטיסתו לירח ובמקרה צילם גם את החללית בזמן ההתפוצצות. מסביב לתא הפיקוד נראתה הילת חמצן ברדיוס של 20 ק"מ. ניכר בתמונה שדליפת החמצן היתה פתאומית בשעת המקרה. .הועלו שתי אפשרויות להיווצרותה של התקלה.

מטאוריד פגע כנראה בתא השירותים ובשל כך החלה דליפת חמצן שהיא מצידה גרמה להפסד כוח בשני תאי הדלק ואילו התא השלישי המשיך לעבוד לסירוגין. כתוצאה מכך שותק המנוע של תא השירות וירדה אספקת החמצן.

בנוסף חל קלקול במתקני החימום והקירור של אחד ממיכלי החמצן ולכן הלחץ במיכל עלה עד ל-100 אטמוספירות ויותר וגרם להתפוצצות.

דליפת חמצן מתא השירותים הביאה בעקבותיה לדליפת חמצן בתא הפיקוד. מיכלי החמצן מספקים דלק, חשמל, חמצן לנשימה ומים. בכדי למנוע בזבוז כוח קיבלו האסטרונאוטים הוראה להפסיק את פעילותן של המערכות הבלתי חיוניות. בתא הפיקוד היה מיכל ובו חמצן רזרבי שאפשר להשתמש בו להוצאת מי השתייה שיישארו במיכל המים. מיכל זה בודד מיד לאחר התאונה בכדי לוודא שלא יאבד גם החמצן הזה שהיה דרוש לצורך השיבה הביתה.

הוכרז על מצב חירום. ברור היה שתא הפיקוד ותא השירותים הם חסרי תועלת. התקווה היחידה שנותרה לאסטרונאוטים להצלת חיים היתה נחתת הירח אשר שימשה כסירת הצלה על כל מערכותיה ביחוד מנועיה ומערכת החמצן שלה, תפקיד שלא נועד לה בכלל. הודות לצמצום פעילותן של מערכות החללית ושימוש בחמצן של הנחתת היה חמצן ל-112 שעות בשעה שנחיתת החירום צריכה היתה להתבצע על פי תוכנית החירום בעוד 88 שעות.

בשל מחסור בחמצן בתא הפיקוד עברו לוול והייז לנחתת ומשם סיפקו לחברם סוויגרט חמצן. הזרמת החמצן לתא הפיקוד נעשתה על ידי השארתה של דלת תא הפיקוד פתוחה. כן העבירו לוול והייז את נתוני לוח הבקרה של תא הפיקוד לזה של הנחתת. באותה עת, היה עליהם לקיים את מערכת הניווט האינרציאלית אשר בלעדיה הם היו אבודים. סוויגרט ניצל חשמל של מצבר, על מנת לקיים את מערכת הניווט. היה עליהם לתאם במהירות את מערכת הניווט של הנחתת עם המערכת הראשית של תא הפיקוד והם עשו זאת. המכשור האופטי של הנחתת פשוט יותר משום שלא נועד לשמש לצורכי ניווט בחלל. לעריכת תצפיות היה עליהם להפנות את החללית כולה. אילו אבדה להם מערכת הניווט של תא הפיקוד, הדרך היחידה לנווט היתה התבוננות בשמש ובירח או בכדור הארץ. האסטרונאוטים נאלצו לעשות זאת מכיון שענן הגז שאפף אותם לא אפשר להם להתבונן בכוכבים. הברירה היתה להציב את החללית בכיוון הנכון לשינוי הנתיב על ידי מדידת מיקומה כלפי הארץ והשמש באמצעות הטלסקופ של החללית. עד לשיגור זה לא ניווט אף אסטרונאוט בחלל בשיטה זו.

שיטה זו הומצאה על ידי אחד. ממהנדסי סוכנות החלל לפני טיסת אפולו 8. המהנדס המציא תוכנת מחשב המראה מה אפשר לראות מבעד לטלסקופ בכל נקודה שהיא בטיסה. בכדי שהצוות יוכל להפעיל את המנוע להעלאת החללית לנתיבה החדש, המציא אותו מהנדס תוכנית שתלמד מה צריך הצוות לראות כדי לדעת שהחללית נמצאת בכיוון הנכון. בקדחתנות הזין המהנדס את המחשב בנתונים על מהירות החללית, זמן ומיקום וכך קיבל נתונים היכן צריך לנווט, לראות את השמש והירח בטלסקופ, כדי שידע שהוא בנתיב הנכון.

במרחק של 10,300 ק"מ מהירח הופעל מנוע הנחתת ל – 30 שניות מתוך מטרה להכניס את החללית למסלול חירום ירחי כשנקודת הפרסלניון היא 211 ק"מ במקום 105 ק"מ –הגובה המתוכנן. תמרון זה בא לנצל את כוח המשיכה של הירח בכדי לחזור ארצה מהר יותר(מסלול השיבה החופשית). באם המנוע לא היה עובד היו מנסים להפעיל את מנועי הניווט החלשים יותר של הנחתת או בהפעלה ידנית.

מדעני החלל ביטלו תוכנית להאצת המהירות ועל ידי כך לקצר את הטיסה ב-24 שעות. זאת בכדי לחסוך בדלק של הנחתת ובעקבות זאת לנחות באוקיינוס השקט ב – 17.4,1000 ק"מ מאיי סמואה וניו-זילנד. במקרה והיה מורגש מחסור בחמצן היו מקדימים את הנחיתה וזו היתה מתבצעת באוקיינוס האטלנטי.

תקלה נוספת ארעה כאשר האסטרונאוטים לא הצליחו להפעיל את מערכת הרקטות כדי להכניס את החללית לסיבוב איטי סביב צירה, מה שהיה כרוך בהתחממות יתר מקרני השמש. האסטרונאוטים הוצרכו לשנות מדי רבע שעה את מצבה של החללית ביחס לשמש.

לפי בקשה דחופה ממנהל החלל האמריקני גויס הרדיו טלסקופ הגדול ביותר באוסטרליה לעזור במעקב אחרי אפולו 13. בזמן הנחיתה. הרדיו טלסקופ בעל אנטנה של 70 מטר מסוגל לקלוט שידורים חלשי עוצמה וכך יכלו האסטרונאוטים בשעת הצורך לחסוך בחשמל. אנשי התחנה עבדו כ – 12 שעות בכדי לפרק את אביזרי הקליטה הרגילים של הטלסקופ ולהרכיב במקומם אביזרים שסיפק להם מנהל החלל האמריקני לקליטת התשדורות. הרדיו טלסקופ של אוניברסיטת מנצ'סטר- אנגליה השתתף גם הוא במבצע.

אנגליה, צרפת וברזיל העמידו את צייהן במצב הכן כדי לסייע בחילוץ האסטרונאוטים אם יהיה צורך בכך. ספינת מלחמה אנגלית היתה מוכנה באוקיינוס השקט להנחתת החללית שם. מפקד הצי האנגלי במזרח הרחוק קיבל הוראה לשלוח אניות מהשייטת שלו לאזור הנחיתה הסביר.

מדעני החלל הביאו בחשבון אפשרות לניתוקו של תא השירותים מהחללית. לאחר התלבטויות רבות הוחלט לא לעשות זאת משני טעמים הנובעים מאי ודאות.

תא השירות שימש כמגן לצינה התרמית של תא הפיקוד מפני הקור העצום השורר בחלל. חשיפתה של הצינה לזמן רב לתנאי החלל עלולה היתה לשנות את תכונותיה. הצינה עלולה היתה לאבד את תכונותיה ולא היתה עומדת בחום האדיר הנוצר בזמן הכניסה לאטמוספירה.
מחשב הניווט בתא הפיקוד לא תוכנת לטוס ללא תא השירות. בידי המדענים לא היו ידיעות אינפורמטיביות ונתונים בדבר יכולתו של המחשב לעבוד בחלל כשחלוקת המשקל של החללית משתנית מבחינה מסיבית.

15.4 – היום החמישי לטיסה

החללית נכנסה למסלול ירחי. בכדי להבטיח את שיבתם לכדור הארץ, הפעילו האסטרונאוטים את מנוע הנחתת ל – 4:42 דקות (18 שעות לאחר ההתנעה הראשונה). מהירותה של החללית הוגדלה ב – 950 קמ"ש ומנעה את החטאתו של אתר הנחיתה המתוכנן. ממרכז הבקרה הודיעו ללוול להטות את הטלסקופ בצורה מסוימת, כדי שיראה את השמש בטלסקופ במצב מסוים. בכך הבטיח לעצמו ולמרכז הבקרה כי הוא נמצא בנתיב הנכון.

החללית הקיפה את הירח פעם אחת בלבד(הקפה חלקית). כשחלפה החללית בצידו הנסתר של הירח נותק עמה הקשר ל – 20 דקות. הייז וסוויגרט צילמו את הירח לאחר הפעלת מנוע הנחתת והצלחת החללית להינתק ממסלולה הירחי, נוצר הרושם כאילו הכול בסדר. כל דבר עומד במקומו הוא. רושם זה היה זמני בלבד. נורת אזהרה המורה על ריכוז גבוה של פחמן דו –חמצני נדלקה והאוויר בחללית התעבה. מתקני הטיהור של החללית יצאו מכלל פעולה ומתקני הטיהור של הנחתת היו חלשים מדי ולא מסוגלים היו לעמוד בעומס של טיסה בת 3 ימים.

על פי הוראות ממרכז הבקרה אולתר מתקן חדש מליתיום הידרוקסידי. בנחתת היו שני מיכלים גדולים ומיכל משנה אחד ועוד שני מיכלים קטנים בתרמילי הגב שנועדו לשהייה על הירח. בסך הכול לא היתה הכמות מספקת. ליתיום הידרוקסידי היה במקומות שונים. הבעיה היתה כיצד להשתמש בו. למיכלים של הנחתת היו חיבורים עגולים ולאלה של תא הפיקוד חיבורים מרובעים. למיכלים של תרמילי הגב היו חיבורים עגולים שהתאימו למיכל המשנה של הנחתת. הוחלט לחבר את המיכלים המרובעים של תא הפיקוד עם צינורות החמצן של הנחתת. האסטרונאוטים השתמשו בנייר דבק, שקיות פלסטיות, קרטון וכו'. הפתרון היה כל כך טוב שלא היה צורך לנצל את המיכל הגדול השני של הנחתת.

לאחר בדיקתם של הנתונים במרכז הבקרה הודיעו לאסטרונאוטים כי רגישותו של מתקן האזעקה מפני פחמן דו – חמצני הוגדלה בכוונה כדי לאפשר חיסכון רב ככל האפשר בחמצן. בניסויים שנערכו במעבדות לא נמצאו שום תוצאות מזיקות מריכוזי פחמן דו – חמצני גדולים פי 3 ממה שנמדד בחללית. יש לזכור שריכוזים גדולים מאוד של גז זה עלולים להביא אנשים לנמנום ולהכניסם לשינה נצחית.

האסטרונאוטים התלוננו מאוחר יותר על דבר מה דמוי ענן המרחף בתא הפיקוד ומפריע לסיבובי החללית. החללית מסתובבת סביב צירה אחת ל – 2 דקות. פירושו של דבר התקררות וירידת הטמפרטורה. הטמפרטורה בחללית נעה בין 0 5 – 0 2, בשל הקור האסטרונאוטים לבשו שתי חליפות לבנים זו על גבי זו.

הועלתה השערה שתא השירותים עלול להתפרק. אנשי סוכנות החלל דחו השערה זו בציינם שגם אם היה קורה דבר כזה לא היה בו כדי להכשיל את הצלת האסטרונאוטים. משעה שתוקנו התקלות ונרגעו הרוחות הקדישו האסטרונאוטים את זמנם על פי הצעתם של רופאי החלל, לשינה.

לוול והייז לא שהו כל זמן הטיסה לבדם בנחתת. מדי פעם הם התחלפו עם סוויגרט כך שתמיד היו שניים בנחתת ואחד בתא הפיקוד. השהייה בנחתת הוקדשה בדרך כלל למנוחה ולהפעלת המנוע לשינויים בנתיב הטיסה.

משנמצאה החללית תחת השפעתו של כוח המשיכה הארצי התעוררה בעיה ביחס לרזרבות החיוניות של חמצן, כוח וביחוד של מים שנותרו, בהם היו תלויים חיי האסטרונאוטים. ככל שרב מספר המכשירים הפועלים, כך רבה יותר כמות המים הנצרכת לצינון. מסיבה זו הופעלה האנטנה הגדולה שהותקנה לצורך תקשורת על הירח. אנטנה זו צרכה חשמל רב מדי והיא כוונה באמצעות מנוף ידי כדי לאפשר תקשורת ברורה. לעומת זאת טענו אנשי מרכז הבקרה שהקשר הוא מקוטע כמו בימי מבצע מרקורי. רק המערכות לפיקוח על האוויר, לשידור הנתונים למרכז הבקרה ולקשר הרדיו פעלו בהיקפן המלא. צמצום זה הכריח את הצוות לכבות את האורות ובשל כך נעשתה העבודה באמצעות פנסי כיס.

חזאי מזג האוויר של נושאת המטוסים איווז'ימה ששטה באתר הנחיתה, הודיעו שסערת טייפון מתקרבת לאזור- האסטרונאוטים יוכלו לתמרן את החללית כך שתתרחק ממקום הסערה.

שתי אוניות סובייטיות ששטו באוקיינוס השקט שינו את נתיביהן ופנו לאתר הנחיתה. משרד ההגנה הבריטי החליט לשלוח 8 ספינות הצלה לאוקיינוס ההודי, למאוריציוס ולריו דה-ג'נרו . מדעני החלל חששו שסיבת התקלה לא תיוודע לעולם וזאת מהסיבה שתא השירותים מושלך סמוך לזמן הנחיתה.
למרות ביטולה של הנחיתה ניסוי אחד כן יצא לפועל. השלב השלישי של טיל הסטורן התרסק על פני הירח 200 ק"מ מהסייסמוגרף שהוצב על ידי טייסי אפולו 12 בעוצמה של 11 טון ט.נ.ט. נרשמו זעזועים במשך 4 שעות רצופות כמו בניסוי של אפולו 12. כך גם הפעם היה זה כאילו צלצל מי שהוא בפעמון ענק והדיו הוסיפו להישמע זמן רב אחרי כן. ההתנגשות היתה במועדה. מהתחלה חלשה התגבר האיתות בהדרגה עד שהוא היה גדול פי 20-30 מהאותות שנתקבלו בניסוי של אפולו 12. משנתקבל איתות זה הבינו המדענים כי רעש הירח שנוצר בניסוי של אפולו 12 לא היה בבחינת תופעה נדירה.

שתי אפשרויות הועלו לפתרון בעיית ההדהוד
א. הקליפה החיצונית של הירח היא כה מבוקעת בדומה לשכבה של לבנים בלתי מחוברות, שהאותות הסייסמיים מהדהדים כמו באולם ריק וענק.
ב. בהעדר אטמוספירה על פני הירח, גורמת ההתנגשות בין הנחתת לבין פני הקרקע "גל של הרס" המתפשט לעומק של קילומטרים בתוך הירח, בעוד גל זה של הרס מתפשט בקו אופקי לאורך פני הקרקע הוא ממשיך להזרים אנרגיה לתוך הקרקע. הזרמה זו של אנרגיה גורמת לאותות הסייסמיים להדהד במשך שעה ארוכה.

אותות אלו פורשו בכך שהמאורעות הבלתי ידועים שהתרחשו על הירח לפני 3.5 מיליארד שנה, אחרי התהוותו היו גדולים כל כך עד שגרמו להתכת החומר לעומק של 50-65 ק"מ. מסתבר שגלי הקול חדרו לפחות לעומק זה, בטרם חזרו אל פני הקרקע.

הסתבר גם שאם יש או היה גרעין לירח גרעין מותך, הוא צריך להיות קבור תחת קרום עבה מאוד. הסייסמוגרף לא גילה שום שינוי באותות שיש בו כדי להעיד על קיום גבול בין שכבות של חומרים שונים. בניסוי של אפולו 12 הועלתה השערה שגלי ההלם נלכדו בתוך "כריך רופף" של חצץ והאיתות עבר לאורך שכבת החצץ, הוחזר משכבות הלבה מעליו ומתחתיו. לאחר זמן נדחה הרעיון של "כריך", אבל עדיין חשבו שהאותות התפזרו במהירות ונתקבצו שוב בתוך החצץ של הירח.

16.4 – היום השישי לטיסה
ביום האתמול הובע חשש שהחללית תחטיא את כדור הארץ בשיעור 160 ק"מ. פירושו של דבר אבדון. היה הכרח לבצע שינוי בנתיב הטיסה. הוחלט ששינוי זה יהיה ב – 16.4. אמנם היתה קיימת סכנת אבדון, אך מועד השינוי לא היה בעל חשיבות עליונה. השינוי אפשרי בכל עת, רצוי תוך 30 דקות.
שינוי נתיב הטיה נעשה בראשית היום. מנוע הנחתת הופעל ל – 7.4 שניות על ידי לוול 12 דקות לפני המועד. בכדי להגיע לדיוק מקסימלי הוחלט שכל ההכנות להפעלת המנוע ייעשו בידי האסטרונאוטים עצמם. הם גם יציתו אותו ולא יסמכו על המערכות האוטומטיות. שינוי נתיב הטיסה האט את מהירותה של החללית ב- 8.03 קמ"ש. אחרי כיבוי המנוע הופעלו מנועי הניווט הקטנים בכדי להפחית במידה נוספת את המהירות. בסך הכול הואטה המהירות ב – 8.317 קמ"ש.

בכדי לשנות את נתיב הטיסה הופסק סיבוב החללית סביב צירה. בשל כך ירדה הטמפרטורה עוד יותר והאסטרונאוטים נאלצו ללבוש לבנים ארוכים כדי לא לקפוא. זמן קצר אחרי השינוי הוחזרה לחללית התנועה הסיבובית.

נורת אזהרה המתריעה על תקלה באחד המצברים של כני הנחיתה הופעלה בשעה שהאסטרונאוטים הכינו את עצמם לשינוי נתיב הטיסה. התעורר חשש שהמצבר מתחמם יתר על המידה. התקבלה הוראה להפסיק את פעולתו. מאוחר יותר הופעל המצבר פעם נוספת ושוב נדלקה הנורה. התברר שלא חל שום קלקול במצבר. הנורה נדלקה בשל תקלה במד חום חשמלי המודד את הטמפרטורה של המצבר. המצבר המשיך לפעול תוך התעלמות מנורת האזהרה. הלקח שנלמד מתקלה זו הוא הסתמכות מוחלטת על המעקב שבמרכז הבקרה על מערכות ומנגנוני האזהרה של החללית בלתי אפשרית בשל היותן בלתי מהימנות ובשל תקלות בלתי צפויות.

הנחתת מצוידת ב – 6 מצברים, 4 בשלב התחתון (כני הנחיתה) ו -2 בשלב העליון. יציאת אחד מהם ואפילו 2 מכלל שימוש לא היו יוצרים מצב קריטי. התעוררה תקלה נוספת אך חסרת משמעות והיא דליפת הליום בנחתת.

מבדיקות שנעשו במרכז הבקר התברר שהטמפרטורות אינן כה נמוכות אינן כה נמוכות כפי שתוארו על ידי האסטרונאוטים.

מזג האוויר באתר הנחיתה הלך והחמיר. סופת הטייפון התפשטה ברדיוס של 160 ק"מ. הועלתה השערה שהחללית תבצע שינוי נוסף בנתיבה בכדי לנחות במקום אחר. הפעלת המנוע בתנאים אלה היא די מסובכת. חששות אלה התבדו לאחר שמזג האוויר השתפר. ברה"מ שלחה שתי ספינות נוספות לאתר הנחיתה.

17.4 – היום השביעי לטיסה

בבוקרו של יום זה, היום האחרון לטיסה, ירדה הטמפרטורה בחללית ל – C 0 10- . במרכז הבקרה ביוסטון סמכו על כך שהאסטרונאוטים לא יצטרכו לשהות אלא זמן קצר יחסית בתא הפיקוד, מה עוד שהחום יעלה במקצת עם הפעלת המערכות לקראת הנחיתה. תעיד על הקור ששרר בחללית היא העובדה שהכפור המשיך לכסות את דפנותיה הפנימיים של החללית גם כשזו נחתה במימי האוקיינוס.

ביום זה אזלו המים. לאסטרונאוטים היתה גישה למים שבאחת ממערכות הנחתת, אך הם לא נגעו בהם. מערכת זו היתה נחוצה לצינון בזמן החזרה דרך האטמוספירה כדי שקרני השמש לא יחממו יתר על המידה צד אחד בלבד ובמיוחד הצד שבו מיכל הדלק. 7 שעות לפני הנחיתה האסטרונאוטים בלעו גלולות מרץ כדי להיות דרוכים וערניים יותר לנחיתה. נבדקו גם מערכות החללית. הנחיתה בוצעה במספר שלבים
1. נתיב הטיסה היה מכניס את החללית בזווית קהה מדי לאטמוספירה והיה גורם להתחממות של תא הפיקוד. מנועי הניווט הקטנים של הנחתת הופעלו ל- 20 שניות והבטיחו כניסה בזווית שבין 0 6.75 – 0 6.25 .

2. ניתוק תא השירותים. הניתוק נעשה כרגיל באמצעות ברגים המכילים מטעני נפץ. פיצוצם של הברגים מביא להינתקות בין שני חלקי החללית. שלא כבפעמים קודמות תא השירותים היה חסר הפעם תנועה עצמית. אם בפעמים קודמות תא זה היה מתרחק למעמקי החלל ובכך היתה נמנעת התנגשות, הפעם הופעלו מנועי הניווט הקטנים של הנחתת להרחקת תא הפיקוד מתא השירותים.

הניתוק נעשה תוך תיאום עם מרכז הבקרה. סוויגרט ניתק את תא השירותים ולוול הרחיק את תא הפיקוד והנחתת. כשהתרחקו מתא השירותים הבחינו האסטרונאוטים שצידו נפרץ לאורך 7 מטר וחלקים הידלדלו ממנו. על פי הוראה ממרכז הבקרה מיהרו האסטרונאוטים לצלם את התא בטרם התרחק מהם.

3 מצבריו של תא הפיקוד מולאו על ידי מצברי הנחתת. לוול וסוויגרט שהיו באותו זמן בנחתת חזרו לתא הפיקוד.

4. ניתוק מהנחתת. אם בטיסות קודמות (להוציא אפולו 9)הניתוק מהנחתת נעשה בשני שלבים על הירח ובקרבתו הפעם בשל התנאים המיוחדים נותקה הנחתת בקרבת כדור הארץ. בכדי למנוע בזבוז כוח וחשמל נאטמה המנהרה המחברת את שתי החלליות ומולאה באוויר דחוס. עם פתיחת הבריחים המחברים את שתי החלליות לחץ האוויר הרחיק את שתי החלליות זו מזו . באם תא השירותים והנחתת לא היו ניתקים מתא הפיקוד היתה החללית כולה על צוותה נשרפת באטמוספירה וזאת מהסיבה שהמצנחים לא היו עומדים בעומס גדול כל כך. המצנחים תוכננו לשאת אך ורק את תא הפיקוד.

5. כניסה לאטמוספירה.

6. הנחיתה. לאחר מסע של 142 שעות 54 דקות ו – 44 שניות נחתה אפולו 13 במרחק של 800 מטר מאתר החיתה. אם בפעמים קודמות צולמה הנחיתה רק מנושאת המטוסים, הפעם היא צולמה גם ממסוק. הנחיתה נבחנה ונבדקה שעות רבות לפני שיצאה לפועל. נבחנו שיטות נחיתה שונות תוך שימוש בדגמי חלליות בתנאי מעבדה ושימוש במחשבים. משעה שמיצו את כל האפשרויות הועברו נתונים והוראות מתאימות לאסטרונאוטים שהביאו לנחיתה המוצלחת.
מבדיקות רפואיות ראשונות נמצאו לוול, הייז וסוויקרט בריאים. הייז סבל מחום קל ומדלקת כליות. שלושתם איבדו כל אחד כ- 4.5 ק"ג ממשקלם.

מקור התקלה שהביא לביטול הנחיתה על הירח

חודשיים של מחקרים אינטנסיביים שכללו כ–100 ניסויים בעזרת צוות של 300 אנשים הביאו לגילוי סיבות התקלה של אפולו 13. החקירה עלתה כמיליון דולר. ב-1965 שונו הספציפיקציות של מכשיר החימום של מיכלי החמצן .חברת North American Rockvell, קבלן המשנה של Corporation Aircraft ורשות החלל לא זכרו שעם שינויו של מכשיר החימום יש לשנות גם את התרמוסטטים(ווסתים).

שינויים אלה דרשו שינוי מתח של 65 וולט ואילו התרמוסטטים עבדו בסטנדרט ראשוני של 30 וולט. עומס זה של 35 וולט גרם להתכתם והם לא יכלו למלא את תפקידם- לשמור על הטמפרטורה במיכלי החמצן. גוף החימום שהיה קשור לתרמוסטטים התחמם המידה רבה והחום הגיע לטמפרטורה של 0 540 . בידוד הטפלון של חוטי החשמל ליד המחמם בתחתית המיכל נהרס. חוטי החשמל הפגועים מחוברים למניפה מיוחדת המערבבת את החמצן. כשאפולו 13 הגיעה לירח שני החוטים הפגועים התקרבו זה לזה עד שיצרו מגע. נוצר קצר מלווה בקשת חשמלית. קצר זה נרשם בבירור במכשירי הטלמטריה במרכז הבקרה. הקשת החשמלית הדליקה את בידוד הטפלון של החוטים וזה בער באיטיות. תוך כדי הצתתם של חוטים אחרים, עד שנפתח פתח לחמצן שפרץ החוצה מהמיכל, פוצץ את דופן התא ושיתק את מקורות האנרגיה של החללית. התהליך המיוחד של הרקת מיכלי החמצן, שבזמן הפעלתו קרתה התקלה, הופעל לראשונה לפני הטיסה, בשל הפרעות שהתעוררו בזמן ההרקה הרגילה.

האש עלולה היתה לפרוץ במיכלי החמצן בכל זמן שהוא, התפוצצות לפני השיגור עלולה היתה להרוס את כן השיגור כולו. בדו"ח של ועדת החקירה צוין שהתקלה עשויה היתה להתגלות לפני השיגור, אם היו בוחנים היטב את המכשירים.

תוכנית המחקר שבוטלה

הרי פרא מאורו היו האזור ההררי הראשון שנבחר לנחיתה מאוישת ובשל כך היה מסוכן יותר מאתרי הנחיתה של אפולו 1 ואפולו 12. נחיתה באזור הררי דרשה דיוק גבוה ביותר. לשם כך צוידה הנחתת בכמות גדולה של דלק. הניתוק מתא הפיקוד צריך היה להתבצע בגובה של 15 ק"מ מהקרקע. אחרי הניתוק היה תא הפיקוד נוסק לגובה של 90 ק"מ בחוגו במסלול זה סביב הירח. סוויגרט שצריך היה להישאר בתא הפיקוד בהקפותיו את הירח היה עוסק בצילום אתרי נחיתה לטיסות הבאות.

הנחתת יכלה לרחף מעל פני הירח 14 דקות בלבד. זה הזמן שעמד לרשותם של לוול והייז בחיפושים אחרי אתר נחיתה מתאים. באם לא היה נמצא היו מתחברים לתא הפיקוד וחוזרים ארצה. לוול והייז אמורים היו לנחות ב – 16.4 כחצי ק"מ ממכתש החרוט ולשהות שם 35 שעות. מכתש זה תלול ביותר וצעיר יחסית. קוטרו מגיע ל -300 מטר ועומקו 100 מטר. שפתו מתרוממת כ-100 מטר מעל פני השטח. המדענים סברו שהסלעים שעל שפתו של מכתש זה הם חומר שהושלך מעומק הירח. בעת פגיעתו של המטאוריט.

ארבע שעות אחרי הנחיתה לוול והייז היו יוצאים מהנחתת לסיורם הראשון. בסיור זה היה עליהם להציב מספר מכשירים. מכיון שהוטל עליהם להציב מספר מכשירים כבדים ומסובכים הם צוידו במריצה מיוחדת שכונתה ריקשה. על מריצה זו הונחו המכשירים והיו מובלים למקום הצבתם. המריצה היא בגודל של מריצת בנין עם שני גלגלים ומותקנות בה ידיות למשיכה ולדחיפה. היא מסוגלת לשאת 32 ק"ג ציוד, שקיות מדגמי קרקע ו -5 מצלמות. המריצה הותקנה על גבי החלק החיצוני של התא בו הונחו המכשירים, על הדופן האחורי של כרע הנחתת.

על האסטרונאוטים היה להציב סייסמוגרף ומכשירים נוספים המסוגלים לשדר נתונים וממצאים שונים במשך שנה. סיורם השני ב -18.4 יועד למחקר גיאולוגי. לוול והייז אמורים היו לאסוף מדגמי קרקע תוך כדי סיור לאורך תוואי של 1 ק"מ מאתר הנחיתה, לטפס על מדרונו של מכתש קון ולבדוק את הקרע בעומק של 3 מטר. כל סיור תוכנן ל -5 שעות. הזמן שהיה נותר להם בין סיור אחד ולסיור השני יועד למנוחה ולשינה.

אפילוג

למרבה הפרדוקס כישלון זה של הנחתת חללית מאוישת על הירח היה הצלחה בלתי רגילה. הסיבה לכך נעוצה בכך שמהרגע בו התגלתה התקלה, כל הטיסה התבצעה בתנאי אי ודאות מוחלטים.. הטיסה לוותה בתקלות רבות והיה צורך למצוא פתרונות אד – הוק. ללא ביטחון שכל פתרון היה מצליח. היתה זו מלאכת מחשבת של יצירתיות למציאת פתרונות חריגים שאפשרו את שיבתם המוצלחת של האסטרונאוטים לכדור הארץ. פתרונות אלה הם בעלי ערך מוסף גבוה מאוד. אפשר יהיה להשתמש בניסיון זה במצבי קיצון בטיסות חלל עתידיות לירח ולמאדים.

משקלה של חללית אפולו הוא 45 טון ומנועיה תוכננו במיוחד לצורך זה. משקלה של נחתת הירח 15 טון. משעה שקרתה התקלה נעשה שימוש במנועיה של הנחתת כדי לחזור ארצה. על מנועים אלה היה לעמוד במעמס גדול פי 3 ממה שתוכנן עבורם וההצלחה היתה גדולה. התנסות זו יכולה להעיד על אמינותם הגדולה של מנועים אלה.
מזלם הגדול של טייסי אפולו 13 היה בכך שהתקלה ארעה בזמן הטיסה לירח. אם היא היתה מתרחשת לאחר הנחיתה הירחית בדרכם חזרה לכדור הארץ, קרוב לוודאי שהטיסה היתה מסתיימת באסון.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובות

  1. מעניין לציין שהמשפט המפורסם של לאוול היה Houston we had a problem, ולא Houston we have a problem כפי שנהוג לחשוב…

    ואם כבר מדברים – התרגום הנכון לדבריו של ארמסטרונג הוא "זה צעד קטן לאדם, קפיצה גדולה לאנושות…"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן