אפולו 7 – טיסה מאויישת ראשונה שבחנה את הטכנולוגיה לקראת הנחיתה על הירח שנה מאוחר יותר

כמו אחרי כל אסון חלל שאירע לאחר מכן, גם אסון אפולו 1 גרר שנה וחצי של הפסקה, שבמהלכו בוצעו רק שיגורים בלתי מאויישים. אנשי אפולו 7 היו הראשונים שטסו בחלליות אפולוחברי צוות אפולו 7 משמאל: דון אייזלה, וולטר שירה וולטר קניגהם. צילום: נאס"א

אסון אפולו 1
יש לראות ברוג'ר צ'אפי, אדווארד וויט ווירג'יל גריסום צוות מספר 1 בתכנית אפולו. לפי המתוכנן היה על צוות זה להקיף את כדור הארץ בחללית אפולו 1 בפברואר 1967.
27 בינואר 1967,היה יום ניסויים שגרתי, כמה שבועות לפני השיגור קרה אסון שהביא לדחיית הטיסות המאוישות של אפולו בשנה וחצי. כרגיל בוצעו בדיקות של חליפות החלל, הורדה הדרגתית של הלחץ בחללית, בדיקת מכשירי התקשורת, הפעלת מנועים ועוד. בהתאם לנוהג, נערכה ספירה לאחור המקובלת לפני שיגור אמִתי, אלא שבמקום להמריא ברגע שספירה מגיעה לאפס, האסטרונאוטים יוצאים מהחללית.

בספירה מינוס 10 הופסקה הספירה בשל הפרעות חשמליות בערוצי התקשורת בין החללית לטכנאים שבמרכז הבקרה. נדרשו 15 דקות כדי לתקן את המערכת. הכול היו מוכנים לחידושה של הספירה. לפתע הבחינו כמה טכנאים בברק מסנוור בתוך החללית מלווה בקריאתו של אחד האסטרונאוטים "אש בחללית". עשן כבד החל מסתנן מתוך החללית ומנע גישה כלשהי אליה. כאשר נפתח פתח החללית התברר שהלהבות חדרו לתוך חליפות החלל של האסטרונאוטים ושמו קץ לחייהם.
בחקירה התברר שרוג'ר צ'אפי השמיע לראשונה אזהרת אש, מלווה בסימני תנועה קלושים. כעבור שש שניות דיווח וויט על תבערה בחללית. מכשירי מרכז הבקרה הראו שהלחץ עולה (בתחילה הוא היה יציב. 1.1 אטמוספירות). שלוש שניות לאחר הדיווח של וויט בא דיווח נוסף של צ'אפי על אש מלווה ברחש של אנשים בתנועה. בשעה שהלחץ בחללית עלה לשתי אטמוספירות, הקשר עם החללית נותק ודפנותיה נקרעו. לאמִתו של דבר סבלו האסטרונאוטים מכוויות קלות יחסית. סיבת המוות כפי שנרשמה, חנק כתוצאה מנשימת עשן.

שיגורה של אפולו 7

 

וולטר שירה, דון אייזלה וולטר קניגהם היו הצוות המחליף של צוות מספר 1. לאחר סדרה של שיגורים בלתי מאוישים הצוות החדש שוגר באפולו 7 למסע הקפות סביב כדור הארץ. בטיסתם זו הקיפו את כדור הארץ 163 פעם בזמן של 260 שעות ו־9 דקות. החללית שוגרה ב־11 באוקטובר 1968 באיחור של שתי דקות. השיגור נעשה באמצעות רכב שיגור מדגם סטורן 1B. 10 דקות לאחר השיגור, נכנסה החללית למסלול שמרחקיו מהקרקע 227.7 -283 ק"מ. הדופק של שירה בזמן השיגור הגיע ל־88 פעימות בדקה.

אפולו 7 נכנסה למסלול כאשר בשלב השני רכב השיגור צמוד אליה. בשלב זה רובהדלק כבר נוצל, אם כי נותרו בו 1000 ק"ג של חמצן ומימן נוזליים. בתום ההקפה הראשונה סולקו החומרים העודפים. זרימת הנוזלים סיפקה דחף שהגדיל את מהירות החללית והעלה את האפיגיאה של החללית ל־310.9. אחר כך שירה הפעיל מטען נפץ קטן שניתק את השלב השני מהחללית.

נחתת הירח לא נטלה חלק בטיסה זו. על האסטרונאוטים היה להרגיש במירב הנוחיות. הם לא חויבו ללבוש את חליפות החלל ויכלו לשטוף את פניהם במים קרים או חמים מברזים רגילים. המים באו מתא השירותים של החללית שבו מצויים תאי הדלק המפיקים כוח חשמלי. כשאחד האסטרונאוטים נוהג בחללית חבריו ישנים.

מטרת הטיסה הייתה לערוך שורה של ניסויים מורכבים ומסובכים כדי לעמוד על יכולתה של החללית לצאת למסע אל הירח ובחזרה כשכול ניסוי וניסוי כולל בתוכו מטרות משנה, אך לא פחות חשובות והן :
א. מפגש בין החללית לשלב השני של המשגר סטורן. המפגש נערך ביום השני לטיסה ועבר בהצלחה מלאה. צוות אפולו מצא שלב זה של המשגר בעזרת טלסקופ והתקרב עד למרחק של 23 מטר ממנו. כל זאת בגובה 150 ק"מ מהקרקע. לאסטרונאוטים הייתה אפשרות לצמצם את המרחק בין שני הגופים. מכיוון שהשלב השני של המשגר נע בצורה בלתי מבוקרת היה חשש להתנגשות האסטרונאוטים העדיפו לשמור על מרחק של 23 מטר ממנו. כל אותו זמן שירה ניווט את החללית.
מטרות הניסוי:

  1. לערוך חזרה כללית לקראת הטיסה לירח.
  2.   להדגים של אחת האפשרויות להצלת אסטרונאוטים הטסים לירח במקרה שהם נלכדים בידי כוח המשיכה של הירח ללא אפשרות לחזור לכדור הארץ.
  3.   לחקור את הערפל המכסה את חלונות החללית. לראשונה נתקלו בתופעה זו במהלכן של טיסות ג'מיני. על צוות אפולו היה לבדוק תופעה זו. ערפל זה הופיע כאשר נפגשו עם השלב השני של המשגר. בהתחלה חלון אחד התכסה לחלוטין בערפל ואחר כך התכסו יתר החלונות.

ב. לערוך מפגשים מדומים עם נחתת הירח. שינוי כיוון הטיסה ותמרונים נוספים החיוניים לטיסות ירחיות.

  1. בזמן המפגש עם השלב השני החללית התרחקה ממנו, ביצעה סיבוב של 180 מעלות וחזרה אליו.
  2. לקיים מפגש מדומה עם נחתת.
  3. לתרגל מעבר מחללית אחת לשנייה.
  4.   לאחר ההקפה ה־105 של כדור הארץ הועלה גובה המסלול של החללית האפיגיאה והיא הייתה עכשיו 384 ק"מ במקום 245 ק"מ. מנוע החללית פעל 70 שניות. פעולות המנוע בוקרו ופוקחו בידי מערכת פיקוח וניווט. מטרתו של ניסוי זה הייתה לאמוד את כמות הדלק הנצרכת כאשר משנים את כיוון טיסה.
  5. בניסוי אחר החללית טולטלה באופן חופשי כדי למדוד את כמות הדלק שצורך המנוע הראשי ואת מידת השפעתם של הטלטולים על החללית ועל הצוות. לאחר זמן קצר הופעלו מנועי הניווט לייצובה של החללית.

ג. להפעיל את המנוע הראשי בתא השירותים שמונה פעמים כדי לבחון את כושר התמרון והתנועה של החללית ולבדוק באיזו דייקנות אפשר לתקן את מסלול הטיסה של החללית. המנוע הופעל במהלך המפגשים עם השלב של המשגר. ב־14באוקטובר הופעל המנוע תשע שניות והכניס את החללית למסלול נמוך שמרחקיו מהקרקע 162- 287 ק"מ. ב־18 באוקטובר הופעל המנוע 66 שניות והאפיגיאה הועלתה ל־450 ק"מ.

ניסויים נוספים כללו בדיקה של מערכת ההנחיה והניווט ויחידות הקירור, צילום סערה טרופית שהתקרבה לארה"ב (ב־13 באוקטובר) ושבעה שידורי טלוויזיה שבהם הודגמו פעולות שונות וניתן הסבר על מבנה החללית. טיסה זו עברה כמעט ללא תקלות. התקלות היחידות היו במצנן ואיבוד אנרגיה חשמלית. ביום הראשון לטיסה המצנן קפא והמערכות הקשורות אליו שותקו זמנית. בהקפה ה־39 אירע קצר בשל הפעלתם של מכשירים רבים ובוזבזה אנרגיה רבה. את התקלות תיקן וולטר שירה.

במהלך הטיסה האסטרונאוטים סבלו מהצטננות (שירה היה הראשון שהצטנן) והם נטלו כדורי אספירין. הצטננות זו עוררה בעיות רבות לקראת הנחיתה. האסטרונאוטים היו מעוניינים ללבוש בשעת הנחיתה סרבלי טיסה או להישאר בבגדיהם התחתונים. שירה הציע שרגליהם תהיינה מהודקות לכיסאותיהם באמצעות סרט הדבקה שישוחרר לאחר הנחיתה.

האסטרונאוטים חששו שאם יחבשו את הקסדות לא יוכלו לאזן את לחץ האוויר בתוך אוזניהם, שעה שללא הקסדות הם יכולים להשוות את לחץ האוויר על־ידי גריפת האף. במרכז הבקרה הובעה הדֵעה שאם הם לא ילבשו את חליפות החלל, רגליהם עלולות להישבר. לבסוף, הוחלט שהאסטרונאוטים ינחתו כשהם לבושים בחליפות החלל אך ללא הקסדות. לאחר הנחיתה התברר שבעיה זו עברה בשלום ללא שום כאבים חמורים כפי שחששו בתחילה. שירה סבל מסחרחורת קלה בשעת הנחיתה. אצל אייזלה התגלו לאחר הנחיתה נוזלים באוזן ימין, כיוון שדבר זה אינו חמור לא התעוררו בעיות כלשהן.

ב־22באוקטובר, 10 ימים לאחר השיגור הופעל מנוע תא השירותים 11 שניות. כעבור 90 שניות נותק תא השירותים ותא הפיקוד נכנס לאטמוספירה. אפולו 7 נחתה 1750 ק"מ מזרחית לכף קנדי ( (Cape Kennedyשבאוקיינוס האטלנטי, 12 ק"מ מנושאת המטוסים אוסכס.

החללית נחתה במהופך ובשל כך האנטנות של החללית שקעו במים. מצב זה גרם לניתוק הקשר עם צוות החללית והתעוררה חרדה לגורל האסטרונאוטים. עד מהרה נמצאה החללית והיא הועלתה על סיפון נושאת המטוסים.

פרקים נוספים בסדרת ההסטוריה של חקר החלל:

סדרת הטיסות המאוישות של אפולו

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן