הנשר – מודול הנחיתה הירחי של אפולו 11, כמעט התנגש בשדה סלעים. בנאס”א משחזרים את רגעי המתח
20 ביולי 1969. היום החל בצד המרוחק של הירח. ארמסטרונג אלדרין וחבר הצוות השלישי מייק קולינס הטיסו את החללית 100 ק”מ מעל המדבר הירחי המצולק. איש מכדור הארץ לא יכול לראות את הצד המרוחק של הירח. גם היום הוא נותר איזור מסתורי, אך לאסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין לא היה זמן לסיור תיירות. קולינס לחץ על כפתור, הפעיל סדרת הצתות והחללית התפצלה לשניים. מחצית ממנה נקרא קולומביה וקולינס נשאר בתוכה, מחצית זו נועדה להשאר במסלול. המחצית השניה – הנשר (או העיט לפי מספר גרסאות), הסתחרר מעבר לאופק לעבר ים השלווה שבצד הנראה של הירח.
“יש לך אישור לצאת” אמרו מיוסטון בקשר, ומנוע הנשר הוצת בעוצמה. החללית, שצורתה כצורת חרק היתה כל כך שבירה שילד יכול היה לפעור חור במעטפת הזהב החיצונית שלהם. אבני הירח המשוננים עלולים לגרום לנזק רב יותר. כך שכאשר ארמסטרונג ראה כי המחשב הנחה אותו לתוך שדה סלעים, הוא מיהר לקחת את הפיקוד. הנשר נזרק קדימה וחלף על פני הסלעים.
בינתיים, צלצלה אזעקה חזקה ברקע. אזעקת תוכנה, הודיע ארמסטרונג, הקריאה היא 1202. הקוד היה כל כך נדיר שאף אחד לא ידע מה משמעותו. האם הם צריכים לנטוש, האם מותר להם לנחות. מה זה? שאל.
ביוסטון מהנדס צעיר בשם סטיב באלס סיפק את התשובה. מערכת הנחיית המכ”מ 'נדנדה' בגלל שהיו למחשב יותר מדי הפרעות. “אין בעיה, קלטנו אתכם” אמרה יוסטון ברדיו. “אנו מאשרים קבלת המידע על האזעקה.”
והם המשיכו. הדברים בכל אופן, לא הלכו חלק כמו שצריך. ים השלווה היה אמור להיות חלק, אך הוא לא נראה כל כך חלק מהסיפון של הנשר. ארמסטרונג סרק את הים הסלעי וחיפש מקום טוב לנחות. “60 שניות” אמרו ברדיו מיוסטון. “30 שניות”, צעקו ביוסטון את נתוני הטלמטריה. מהר מאוד, מהר מדי, החללית עלולה להשאר בלי דלק.
מאוחר יותר ציטט מישהו כי “החברים בחדר הבקרה הכחילו” כאשר ארמסטרונג הודיע “מצאתי נקודה טובה”. באשר לארמסטרונג, ליבו פעם בקצב של 156 פעימות בדקה לפי החיישנים הביולוגיים. מד הדלק הראה רק 5.6% כאשר הנשר התיישב סוף סוף על קרקע ים השלווה.
יוסטון (באנחת רווחה): “אנחנו קולטים שאתה למטה, נשר.”
ארמסטרונג (בקרירות): “יוסטון, כאן בסיס השלווה. הנשר נחת.”
להמשך הסדרה במלאת 40 שנה לנחיתה על הירח
7 תגובות
וואו זאת בטח חוויה מדהימה!
לנסוע לחלל לעמוד על אדמת הירח היפייפיה הלוואי שאני יכולתי לטוס לחלל מה שבטוח החיים של אותם אסטרונארדים לא היו כל כך משעממים הם היו האנשים הראשונים שהיו על הירח וראו את הירח ועמודו עליו וראו את כדור הארץ מרחוק! הלוואי שאני הייתי יכולה לעשות את זה.
התודה הקודמת יועדה להסבר של מיכאל.
עמי, לא כתבתי "לא מותח", כתבתי "קצת פחות מותח". אני לא רואה בעיה עם הניסוח הזה. (ועובדה שנס"א מגלגלים את סיפור הדלק כבר ארבעים שנה, כנראה מכיוון שהוא דווקא כן מוסיף רבות לאלמנט המתח.)
ובאותו נושא: תודו שהודאת נאס"א שהם "איבדו את הסרט המקורי" של הנחיתה קצת מעודדת את תיאוריות הקונספירציה בנושא. (איך אפשר לאבד את ההישג החשוב ביותר שנאס"א השיגו בקרב על החלל בזמן המלחמה הקרה?! זה פשוט נשמע רע מאוד.) אני לא תומך בתיאורית הקונספירציה, אבל אם התיאוריה הזאת אי-פעם היתה צריכה "דלק", הרי נאס"א סיפקו לה לפחות 5.6% בכך שהם "איבדו את הקלטת המקורית".
שוב שבת שלום לכולם.
95-5 נשמע לי קצת קיצוני, אבל אינני מבין בתחום ולכן אצטרך לקבל את ההסבר שלך כפי שהוא.
תודה ושבת שלום.
ארז,
גם אם לא היית בעיה של דלק בכלל – הסיפור עדיין היה מותח
ארז:
אינני מכיר את העובדות אבל יש בסיפור הגיון.
בהמראה – כל מה שצריך לעשות זה להמריא ברגע הנכון כדי לחבור לחללית האם בשעה שבנחיתה יש צורך לנווט (והסתבר שהיה בזה צורך רב מן הצפוי) כדי למצוא מקום טוב לנחות.
במהלך כל הניווט יש להפעיל את המנועים בעצמה די רבה כדי לא לפול (בהעדר אטמוספרה אין על הירח אפשרות לדאות ולהישען על כוח העילוי כפי שעושים על כדור הארץ).
כבר שמעתי את הסיפור הזה בעבר, ופרט אחד בו אינו מסתדר לי…
5.6% מהדלק זה מספיק כדי להמריא ולנווט בחזרה אל החללית שריחפה מעל? כלומר נדרשו 94.4% כדי לנחות, אבל 5.6% הספיקו כדי להתנתק מהירח ולחזור אל "קולומביה"?
5.6% מהמיכל כולו – לא נשמע לי הגיוני. (אולי נותר רק 5.6% מהחלק של הדלק שיועד לצורך הנחיתה, מבלי להשתמש בחלק השני שיועד לשלב החזרה – שגם בו יש רזרבה מסוימת, ואז הסיפור נשמע קצת פחות מותח.)