ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים כי מחלת החילדון עלולה להתפשט ביבולים בקצב של מגיפה

צוות המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, בראשותו של פרופ' מרדכי כסלו, שחזר את אופי חקלאות הדגנים בימי קדם בסיוע מיקרוסקופ אלקטרונים, ודיווחים על מגיפות במקורות היהודיים

גילוי חדש של חוקר מבר-אילן עולה מבדיקת ממצאים ארכיאולוגים ומוכיח כי : מחלת החילדון, המתפשטת ביבולים, מתפתחת בקצב מהיר של מגיפה. התופעה הקשה והרת האסון של ההתפשטות המהירה של המחלה יכולה להביא לאבדן יבול בתוך עונה.

המחקר הוצג אתמול, יום שני, בכינוס של האגודה להכרת גידולי התרבות במקורות ישראל, שהתקיים בחסות הפקולטה למדעים מדוייקים באוניברסיטת בר-אילן.

צוות המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, בראשותו של פרופ' מרדכי כסלו, שחזר את אופי חקלאות הדגנים בימי קדם בעזרת שילוב של הבנה מחודשת של המקורות היהודיים עם הממצאים הארכיאולוגיים. דוגמה בולטת לכך היא החיטה – הצמח החקלאי החשוב ביותר, הנתקפת ע”י חילדון – אחת המחלות הקשות ביותר שלה ושל שאר הדגנים.

החיטה תפסה את מקומה הראוי לה כמזון עיקרי של האדם כבר בתחילת ההיסטוריה האנושית, וחיי בני האדם היו תלויים ביבוליה. אולם מתברר שעשבים רעים, מחלות ומזיקים שליוו את הדגנים במשך ההיסטוריה, צמצמו את רמת היבולים. דוגמה לכך הוא הממצא של חלדון החיטה מתקופת השופטים, שנתגלה בחפירות תל בטש בשפלה ע”י פרופ' עמיחי מזר. חילדון זה שתקף מוצים שנמצאו בתוך כד מלא בגרגרי חיטה שרופים, עלול להרוס תוך עונת גידול אחת יבול של מדינה שלמה ולגרום בה לרעב. אמנם תוצאות המחקר הזה פורסמו לפני 26 שנה בכתב העת היוקרתי Science, אבל רק לאחרונה התבררה התמונה במלואה.

ארבע תמונות של מוץ מפוחם נגוע במחלה זו, שצולמו במיקרוסקופ אלקטרונים סורק ע”י ד”ר יעקב לנגזם, מאפשרות להיווכח בקצב ההתפשטות המדהים של המחלה. נבג הפטריה שגודלו כ-15 μm (תמונה 1) נבט על פני אחד המוצים של החיטה, החדיר דרך פתח הפיונית קור שקוטרו 1-2 μm (תמונה 2) ויצר מערכת קורים שהתפתחו למנבג הכולל כ-100 נבגים (תמונה 3). אחדים מהם חדרו שוב לרקמה ויצרו צברים של מנבגים על שטח פניו של המוץ (תמונה 4).

אורך חייו של המוץ כחודשיים ויצירת מנבג חדש אורכת כשבועיים, במשך הזמן הזה נוצרים אפוא 3 או 4 דורות של מנבגים וכך מתרבה מספר הנבגים פי 10,000 או אף פי 1,000,000. הנבגים עלולים להדביק צמחי חיטה אחרים ולעבור ברוח ק”מ רבים לשדות נוספים ולהתרבות גם שם באותו הקצב המהיר. כעת תלוי הדבר ביכולתו של הנגע להתפשט במהירות בשדות החיטה ובעמידות של הצמח עצמו.

אגב, השם חילדון ניתן לו לאחרונה בגלל צבע הנבגים החום-כתום הדומה לצבע החלודה, צבע זה נכלל בימי קדם בתוך התחום של הצבע הירוק, ומכאן שם המחלה בתנ”ך ובמקורות חז”ל יֵרָקוֹן: רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו, כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה (מלכים א ח, לז). על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון […] מפני שהיא מכה מהלכת (משנה, תענית ג, ה).

התופעה הקשה והרת האסון של התפשטות מהירה של המחלה הזאת הייתה ידועה בארץ גם בימי קדם, ולשם מניעתה היו מתפללים תפילות מיוחדות בבית המקדש, ובמקומות אחרים בארץ אף היו מתענים ותוקעים בשופר כדי לעורר את העם.
היום מפתחים זנים עמידים לחילדון, אבל החשש ליבולים עדיין קיים.