כאשר אוניברסיטת ג'ונס הופקינס נפתחה ב־1876, רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית עדיין התמקדו בהוראה ובהכשרת בני האליטה. השילוב החדש בין מחקר מקורי, לימודי דוקטורט והוראה יצר מוסד מסוג אחר – ובהמשך סיפק את התשתית לעלייתה של ארצות הברית למעמד של מעצמה מדעית
כתבה זו היא חלק מסדרת „אמריקה במבחנה” לציון 250 שנה לארצות הברית, העוסקת ביחסים בין מדע, מדינה, תעשייה ודמוקרטיה.
לפרק הראשון: 250 שנות הבטחה – המדע האמריקני והרעיון הדמוקרטי | [לכל פרקי הסדרה]
בפרק הראשון בסדרת „אמריקה במבחנה” ראינו כי האמונה בידע, בחינוך ובהתקדמות ליוותה את ארצות הברית כבר מימי האבות המייסדים. אלא שבין הערכה כללית למדע לבין הקמת מערכת המסוגלת לייצר ידע חדש באופן שיטתי מפריד מרחק גדול. ארצות הברית הצעירה הקימה מכללות ואוניברסיטאות, אך במשך קרוב למאה שנה לא עמדה בחזית המחקר העולמי.
המפנה החל בשנת 1876, כאשר נפתחה בבולטימור אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המוסד החדש שאב השראה מאוניברסיטאות המחקר הגרמניות, אך לא הסתפק בהעתקתן. הוא חיבר את מסורת המחקר והלימודים המתקדמים מאירופה למכללה האמריקנית, ובהמשך גם למימון ציבורי תחרותי, לנדבנות פרטית ולמערכת של בתי ספר מקצועיים. מן השילוב הזה צמחה אוניברסיטת המחקר האמריקנית.
לא רק להעביר ידע – אלא לייצר אותו
אוניברסיטאות התקיימו בארצות הברית זמן רב לפני ג'ונס הופקינס. הרווארד נוסדה ב־1636, ייל ב־1701 ופרינסטון ב־1746. גם אוניברסיטאות ציבוריות הוקמו בשנים הראשונות של הרפובליקה. מחקר מדעי נערך בחלק מן המוסדות האלה, ואין לראות את 1876 כנקודת האפס של המדע האקדמי האמריקני.
אולם המחקר עדיין לא היה העיקרון המרכזי שסביבו אורגנה האוניברסיטה. רבות מן המכללות התמקדו בלימודי תואר ראשון, בחינוך מוסרי, בלימודים קלאסיים ובהכשרת אנשי דת, משפט ומינהל. המרצה נתפס בעיקר כמי שמעביר לתלמידיו גוף ידע קיים, ולא בהכרח כחוקר שתפקידו להרחיב את גבולות הידע.
בגרמניה של המאה ה־19 כבר התפתח מודל שונה. האוניברסיטה נועדה לא רק ללמד את מה שכבר ידוע, אלא גם לחקור שאלות שטרם נפתרו. מעבדות, סמינרים מצומצמים, הכשרת תלמידי מחקר ועבודת דוקטורט מקורית נעשו מרכיבים מרכזיים בחיים האקדמיים. הסטודנטים המתקדמים לא היו רק מאזינים להרצאות; הם הצטרפו לקהילת חוקרים ולמדו כיצד מייצרים ידע, בוחנים ראיות ומציגים ממצאים לביקורת.
השילוב בין הוראה למחקר נראה כיום מובן מאליו, אך בארצות הברית של אמצע המאה ה־19 היה זה רעיון מהפכני.
שבעה מיליון דולר והנחיה כללית אחת
ג'ונס הופקינס, איש עסקים ונדבן מבולטימור, הוריש שבעה מיליון דולר להקמת אוניברסיטה ובית חולים. לפי המאמר שפרסם נשיא האוניברסיטה רונלד דניאלס בגיליון המיוחד של Science, הייתה זו באותה עת התרומה הפילנתרופית הגדולה בתולדות ארצות הברית.
הופקינס לא השאיר תכנית אקדמית מפורטת. האחריות לעיצוב המוסד נפלה במידה רבה על הנשיא הראשון שלו, דניאל קויט גילמן. במקום להקים עוד מכללה אמריקנית מן הסוג הקיים, גילמן ביקש לבנות מוסד שבו מחקר עצמאי, הכשרת חוקרים והוראה יתקיימו זה לצד זה.
בנאום הפתיחה שלו ב־1876 תיאר גילמן אוניברסיטה שתעודד מחקר ותקדם חוקרים מצטיינים, מתוך הנחה שהישגיהם יתרמו לא רק לתחום התמחותם אלא גם לחברה שבה הם חיים. ג'ונס הופקינס מתארת את עצמה כיום כאוניברסיטת המחקר הראשונה בארצות הברית, והנאום של גילמן כמסמך שהעמיד את הגילוי המדעי, החופש האקדמי והשירות לחברה במרכז ייעודה. ([Johns Hopkins University][1])
החידוש לא היה המצאת המחקר, אלא ארגון האוניברסיטה סביבו. חוקרים פעילים לימדו סטודנטים; תלמידים מתקדמים הוכשרו באמצעות השתתפות במחקר; מחלקות אקדמיות נבנו סביב תחומי ידע מתפתחים; וכתבי עת אפשרו לקהילות המקצועיות לפרסם, לבקר ולצבור ידע.
האוניברסיטה כבית גידול לדיסציפלינות
בשנים שלאחר הקמתה פתחה ג'ונס הופקינס תכניות דוקטורט חדשות והקימה כתבי עת שהשפיעו על הגדרת תחומי המחקר עצמם. היא סייעה להחדיר לארצות הברית את סמינר המחקר – מסגרת שבה קבוצה קטנה של תלמידים וחוקר בכיר דנים יחד במקורות, בשיטות ובממצאים במקום להסתפק בהרצאה חד־כיוונית.
המודל התרחב גם לרפואה. האוניברסיטה ובית החולים שנבנה לצדה קידמו את רפואת המעבדה ואת הרעיון של בית חולים אוניברסיטאי, שבו טיפול בחולים, הכשרת רופאים ומחקר רפואי מתקיימים במסגרת אחת. בהמשך הייתה ג'ונס הופקינס שותפה להנחת היסודות של בריאות הציבור המודרנית ולפיתוח תחומים כמו אפידמיולוגיה, גנטיקה, מדעי המוח ורפואה ניסויית.
ההשפעה לא נותרה בבולטימור. בוגרי תכניות המחקר עברו למוסדות אחרים, הקימו מחלקות ותכניות דוקטורט והפיצו את המודל. אוניברסיטאות ותיקות שינו את המבנה שלהן, ומוסדות חדשים אימצו את השילוב בין לימודי תואר ראשון, הכשרת חוקרים ומחקר מתקדם.
כך נוצרה רשת של אוניברסיטאות מחקר, ולא רק מוסד יוצא דופן אחד.
ההבדל בין בניין לבין קהילה מדעית
אוניברסיטת מחקר אינה רק אוסף של מעבדות יקרות. ערכה נובע מן הקהילה שנבנית בתוכה: חוקרים מתחומים שונים, תלמידי מחקר, ספריות, טכנאים, בתי מלאכה, כתבי עת, סמינרים ורשתות של שיתוף פעולה.
ההבדל נעשה מכריע במהלך מלחמת העולם השנייה. כאשר הממשל האמריקני ביקש לגייס את המדע למאמץ המלחמתי, וניבר בוש, שעמד בראש המשרד למחקר ופיתוח מדעי, לא ריכז את כל החוקרים במתקן ממשלתי אחד. אלפי מדענים נשארו במידה רבה באוניברסיטאות שלהם ועבדו מתוך הקהילות האינטלקטואליות, המעבדות והתשתיות שכבר נבנו שם.
כך נהנתה המדינה לא רק ממומחיותו של מדען יחיד, אלא גם מן הסביבה שסייעה לו לחשוב, להתווכח, להכשיר חוקרים נוספים ולשלב ידע מתחומים שונים. הצלחת הרשת האוניברסיטאית בזמן המלחמה שכנעה את בוש ואחרים כי יש לשמרה ולהרחיבה גם בימי שלום.
הסיפור המלא של המעבר למימון ממשלתי יעמוד במרכז הפרק הבא בסדרה. אולם כבר כאן נוצר החיבור שהגדיר את המדע האמריקני במחצית השנייה של המאה ה־20: האוניברסיטאות סיפקו את החוקרים ואת הסביבה האינטלקטואלית, והממשלה סיפקה חלק גדול מן המשאבים.
כסף ציבורי – אך לא חלוקת הוראות פוליטיות
המערכת שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה נשענה על כמה רעיונות נועזים.
הראשון היה שמחקר בסיסי הוא במידה רבה טובין ציבוריים. חברה פרטית עשויה להימנע מהשקעה בשאלה מדעית יסודית שאין לה מוצר מסחרי מיידי, גם אם התשובה עשויה לשרת בעתיד את הכלכלה, הבריאות או הביטחון. לכן הממשלה הפדרלית קיבלה עליה אחריות מרכזית למימון מחקר כזה.
הרעיון השני היה שהכסף לא יחולק רק כמענק קבוע למספר קטן של אוניברסיטאות. חוקרים יגישו הצעות לפרויקטים מוגדרים, והמימון יוענק בתחרות על סמך איכות הרעיון, היתכנותו וחשיבותו.
הרעיון השלישי היה להרחיק ככל האפשר את בחירת המחקרים מהכתבה ישירה של פוליטיקאים ופקידים. מומחים בתחומי המחקר – עמיתיהם של מגישי ההצעות – ישפטו את האיכות המדעית. ביקורת העמיתים אינה חסינה מהטיות, שמרנות או טעויות, אבל היא נועדה להחליף נאמנות פוליטית בשיפוט מקצועי.
לדברי דניאלס, ההתמקדות בחוקרים ובפרויקטים תחרותיים, ולא רק בהעברת תקציבים למוסדות, הייתה אחד המאפיינים שהבדילו את המודל האמריקני מן המודל האירופי הדומיננטי באותה תקופה.
המימון שמשך אחריו מימון נוסף
הממשלה לא הייתה השחקן היחיד. דווקא קיומו של מקור מימון פדרלי תחרותי עודד השקעות נוספות.
אוניברסיטאות השקיעו במבנים, בציוד ובמעבדות כדי למשוך חוקרים שיוכלו לזכות במענקים. קרנות פילנתרופיות מימנו רעיונות ראשוניים ומסוכנים, בתקווה שהצלחות מוקדמות יאפשרו לחוקרים להתמודד בהמשך על מענקים גדולים. מדינות בארצות הברית השקיעו בקמפוסים ובמערכות חדשנות כדי למשוך עובדים מיומנים וחברות. תאגידים שיתפו פעולה עם מעבדות אקדמיות, וחוקרים הקימו חברות שהתבססו על תגליותיהם.
בג'ונס הופקינס עצמה, השנים שלפני מלחמת העולם השנייה כללו משברים כספיים שאיימו לעיתים על יציבות המוסד. המענקים הפדרליים התחרותיים סיפקו בסיס יציב יותר, אך לא הבטיחו תקציב אוטומטי: החוקרים נדרשו לזכות שוב ושוב בתמיכה על סמך איכותם ומקוריותם של הרעיונות שהציעו.
זה היה מקור לעוצמה, אך גם לתלות. אוניברסיטה שבנתה מעבדות, גייסה עובדים ופיתחה תחומי מחקר באמצעות מענקים ממשלתיים נעשתה פגיעה לשינוי פתאומי במדיניות התקציבית.
מודל מצליח – אך לא מושלם
במאמרו מציג דניאלס את השותפות בין הממשלה לאוניברסיטאות כהצלחה יוצאת דופן. הוא מצטט הערכות שלפיהן מחקר לא־ביטחוני במימון ממשלתי מאז מלחמת העולם השנייה הניב למשק האמריקני תשואה של 150 עד 300 אחוזים. בתקופה זו היו בארצות הברית יותר זוכי פרס נובל במדעים מאשר בכל מדינה אחרת, ורובם השתייכו לאוניברסיטאות מחקר.
יש לקרוא את הדברים גם מתוך מודעות לזהות הכותב: רונלד דניאלס הוא נשיא אוניברסיטת ג'ונס הופקינס וממובילי המאבק להגנה על המימון הפדרלי למחקר. מאמרו אינו תצפית ניטרלית מבחוץ, אלא הגנה מנומקת של ראש מוסד על המערכת שבה הוא פועל. עובדה זו אינה מבטלת את הנתונים או את הטיעון, אך היא מחייבת לבחון גם את חולשותיו של המודל.
האוניברסיטאות האמריקניות אינן פתוחות במידה שווה לכל חלקי החברה. התחרות על מענקים עלולה לתגמל מוסדות שכבר צברו משאבים, מוניטין ותשתיות. חוקרים צעירים מתקשים לעיתים לקבל את המענק הראשון. מערכות ביקורת עמיתים עלולות להעדיף כיוונים מקובלים על פני רעיונות חריגים, והלחץ לפרסם ולגייס כסף יכול לפגוע באיכות, בשחזור ממצאים ובנכונות לקחת סיכונים מדעיים.
גם דניאלס מכיר בצורך להתמודד עם שאלות על קצב החדשנות, אמינות המחקר, ההזדמנויות לחוקרים צעירים והפתיחות לביקורת ולמחלוקת. הטענה שלו אינה שהמערכת מושלמת, אלא שתיקונה דורש עבודה מדויקת – ולא הריסה של העקרונות שעליהם נבנתה.
קל יותר להרוס מאשר לבנות
אוניברסיטת המחקר האמריקנית לא נולדה ברגע אחד. היא צמחה ממודל אירופי, מפילנתרופיה פרטית, מהקמת תכניות דוקטורט וכתבי עת, מהתפתחות מקצועות המחקר, מהתגייסות למלחמת העולם השנייה וממערכת מימון ציבורית שנבנתה לאחריה.
בשנת ה־250 לארצות הברית, מוסדות המחקר ניצבים שוב במרכזו של עימות פוליטי. האטת המימון, קיצוצים והצעות להחליף שיפוט המבוסס על איכות מדעית בסדרי עדיפויות פוליטיים מאיימים לא רק על פרויקטים מסוימים, אלא על היחסים שנבנו במשך עשרות שנים בין המדינה, האוניברסיטאות והחוקרים.
אפשר וצריך לבקר אוניברסיטאות, לדרוש מהן שקיפות, להרחיב את הנגישות אליהן ולתקן תמריצים המעודדים בירוקרטיה או שמרנות. אבל יש הבדל בין תיקון מוסד לבין פירוק התשתיות המאפשרות לו לפעול.
המודל שהחל בבולטימור ב־1876 הפך את האוניברסיטה ממקום שבו לומדים את הידע של העבר למוסד שמנסה ליצור את הידע של העתיד. המהלך הזה לא לבדו הפך את ארצות הברית למעצמה מדעית – אך בלעדיו לא הייתה לממשלה האמריקנית רשת של חוקרים, מעבדות ותלמידי מחקר שעליה יכלה לבנות את המערכת הגדולה שנולדה במלחמת העולם השנייה.
זוהי הכתבה השנייה בסדרת „אמריקה במבחנה”. הפרק הבא יעסוק במלחמה שבנתה את מערכת מימון המחקר האמריקנית ובמנגנונים שנוצרו בשנות הארבעים ומלווים את המדע עד היום.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
עוד בנושא באתר הידען
- 250 שנה לארצות הברית: כך נבנתה מעצמת המדע הגדולה בעולם — על השילוב בין אוניברסיטאות מחקר, קליטת מדענים, מימון ציבורי, ביקורת עמיתים וחופש מחקר, שהעלה את ארצות הברית לפסגת המדע העולמי.
- טיפת מוח – על חופש הדיבור ועל חופש אקדמי — דיון בהבדל שבין הוראה אוניברסיטאית למחקר ובחשיבותו הכלכלית והחברתית של מחקר בסיסי עצמאי.
- מי יממן את הרעיון הגדול הבא? — על הצורך במימון ציבורי ובמוסדות המסוגלים להעביר תגליות מן המחקר הבסיסי אל פיתוחים שימושיים, לאחר היחלשותן של מעבדות המחקר התאגידיות.
- מה טראמפ רוצה מהאוניברסיטאות? — על השימוש באיום בשלילת תקציבי מחקר כדי לכפות דרישות פוליטיות על אוניברסיטאות אמריקניות ועל המתח שבין מימון ממשלתי לעצמאות אקדמית.
- סוכנויות המדע של ארה״ב תחת מתקפה: מלגות מצטמצמות, מינויים פוליטיים משנים סדרי עדיפויות — על הפגיעה במלגות הקרן הלאומית למדע, בהכשרת דור החוקרים הבא ובמנגנונים הפדרליים שעליהם נשענות אוניברסיטאות המחקר.
- מרכז טאוב: מצב ההשכלה הגבוהה בישראל ממשיך להתדרדר — נקודת השוואה ישראלית על הקמת אוניברסיטאות מחקר ברמה עולמית, חשיבות הסגל האקדמי והנזק המצטבר של שחיקה תקציבית ארוכת שנים.
