חקירת המימדים ההיסטוריים, האתנולוגיים, הלשוניים והמושגיים של 'יגון' ו'אגון' בספרות חז"ל ובהשוואה לאגוניסטיקה היוונית הקדומה"
אבקש למצוא את הקשר הזיקתי בין "יגון", "אגון" לבין אגוניסטיקה יוונית קדומה. ברשימה הנידונה אבקש להציג את הצד ההיסטורי, האתנולוגי, החברתי, הלשוני, המושגי וההשוואתי בהקשר הספורטיבי בין תיבה לשונית המופיעה בספרות חז"ל הקדומה.
מבקש אני תחת הכותרת ה"מוזרה" לכאורה הנ"ל להציע תזה, פרובלמטית משהו, כפי שנראה ואראה בהמשך הרצאתי, בעניין האתלטיקה היוונית הקדומה וגלגוליה ה"מוזרים" של ימינו אנו. ובתמצית – אבקש למצוא את הקשר הזיקתי בין "יגון", "אגון" לבין אגוניסטיקה יוונית קדומה. ברשימה הנידונה אבקש להציג את הצד ההיסטורי, האתנולוגי, החברתי, הלשוני, המושגי וההשוואתי בהקשר הספורטיבי בין תיבה לשונית המופיעה בספרות חז"ל הקדומה
ונתחיל, כ"הרגלי בקודש" בשבירת מיתוס לשוני, היסטורי משהו. מבקש אני לנתק באופן מוחלט בין המילה/הביטוי "ספורט" לבין הממלכה הפלופונזית הקדומה, קרי ספרטה. נכון שמדובר בממלכה הספרטנית הקדומה, שנושא הפעילות הגופנית היה חלק בלתי נפרד מתולדותיה כממלכה צבאית, מתפשטת, שנושא הפעילות הגופנית היה חלק אינטגרלי, אינהרנטי מתולדותיה. עם זאת אין מה לקשור, אין מה לכרוך בין לבין …דהיינו בין שם הממלכה הנ"ל לבין המילה/המונח ספורט. לא מיניה ולא מקצתיה.
אז מה בעצם הוא מקורה של המילה, המונח, המושג "ספורט" בעידן הקדום? מולדתו, תולדתו נעוצה עמוק בציביליזציה הרומית הקדומה. מדובר על מושג, על מונח לטיני ברור, כזה ששיקף את עמדתה של רומא הקדומה כלפי פעילות גופנית בכלל וכלפי ה"חשש" לחדירתה של זו, אל בין החינוך הרומי, בעיקר האריסטוקרטי. הפעילות הגופנית הרומית הוצאה, נדחקה אל מחוץ לחומות העיר עצמה וכינויה, שמה, היה "Dis-porta", שעניינה ותמציתה תורגמו כ"מחוץ לעיר", כ"מחוץ לשערי העיר", והכוונה מחוץ לשעריה של העיר רומא. לכינוי זה היתה משמעות די מבזה, גופנית וברוטלית משהו, של דחיקת הפעילויות הספורטיביות אל מחוץ לחומות העיר הן פיזית, ממשית, והן אידיאולוגית וסמנטית בבחינת פעילות איזוטרית, דחויה ודחוקה. ובל נשכח שמדובר, אולי בדומה משהו לציביליזציה הספרטנית של כוחנות, חספוס גופני ועוד ממין אלה. כמו כן אין לשכוח אודות "תרומתה" ה"ספורטיבית" של רומא הקדומה לעולם הגופני בדמות קרבות בין בני אדם, לוחמים, שבויי מלחמה, שנודעו במינוח המזוויע של "תחרויות/קרבות של גלדיאטורים בינם לבין עצמם ובינם לבין חיות טרף מסוכנות בנוכחות קהל שמילא את היציעים מקצה לקצה". וכשמקור המילה "גלדיאטור" היה Gladius בלטינית, שמשמעה – חרב. ובקצרה – קרבות בין אוחזי כלי נשק שונים. ואם נשאל את הרומאי הקדמון האם מכוונת פעילות זו לאירוע ספורטיבי? תשובתו, מן הסתם, היתה חיובית, בשל החינוך שספג. ולענייננו – מותר לנו להטיל ספק עמוק באמירה זו, אך ההיסטוריה הקדומה, הרומית, בוודאי שתגכך על כך בקול רם.
ומה בעצם היה גורלה של אותה פעילות גופנית, צבאית משהו, שנכרכה באופיה של העיר, הממלכה, המעצמה הפוליטית-צבאית לאורך ההיסטוריה. זו, המילה, המונח, של "מחוץ לעיר", כאמור – "דיס-פורטה", כמובן בהיבטים גופניים, תחרותיים, אלימים בהחלט, כזו שהתגלגלה בשפות האירופאיות של ימי הביניים בואכה אלי העידן המודרני העכשווי. נגלוש אפוא לשפות אירופאיות ולטינו-אמריקאיות כגון Deportivo, כשזה ברור בהחלט מהו המקור הקדום של הביטוי הנ"ל מהתגלגלותו מהמונח הרומי הקדום, הברוטלי שהוצג למעלה, קרי דיס-פורטה, ובתרגומו – מחוץ לשער … מחוץ לשערי העיר. דהיינו, עם הזמן נמחק ההיבט הברוטלי, האכזרי של הביטוי sport ושינה דמותו לפעילות גופנית של ממש, של התמודדויות בלתי אלימות לחלוטין בין ספורטאים ממדינות ובמדינות שונות.
נתונים אלה ורבים אחרים הצמיחו מושג רומאי מיוחד במינו, אשר בו מתמצה השוני החוצץ בין הספורט הרומאי לזה היווני, ההלני. ובתמצית – התחרויות היווניות נקראו בשם "אגונס" (Agones), בבחינת מין שילוב בין המושגים חתירה לניצחון, אימונים מפרכים, איזון בין גוף ונפש, חיברות, צער ויגון, סבל וחיבוטי נפש (נשמע מוזר, אך העניין יובהר היטב בהמשך הדברים). מול זאת נציין כי התחרויות הרומאיות נקראו בשם Ludi, היינו שעשועים. ולנושא עיוננו, הפעילות הספורטיבית הרומית הפכה להיות, אט-אט, נחלתם של בודדים, אנשי מקצוע, שתפקידם וייעודם היה להקסים את הקהל, להרשימו ולשעשעו. אותו קהל שהשליט הרומי חפץ היה ביקרו מטעמים פוליטיים ואישיים.
הפעילות הגופנית היוונית, ההלנית, כזו שמקורותיה הכרונולוגיים היו קדומים הרבה יותר מאלו שברומא, היתה למעשה כמעט היפוך של זו הרומית, ואולי אותה מיצה היטב הסופר והפילוסוף לוקיאנוס באומרו כי "אם תתאמץ ללמוד פעם כיצד צריך לנהל חברה ומדינה שיחנכו אזרחים מעולים, אזי תסכים גם אתה לתרגילים (הגופניים) הללו ותעריכם כמונו … כי כל עיקר הכוונה אינה לתחרותיות, לפומביות ולפרסים שאפשר לזכות בהם. ואת אלה הלא יכולים לרכוש רק מעטים (בכל תחרות היה רק מנצח אחד. ודירוג שלישיית המנצחים יופיע מאוחר יותר, ברומא הקיסרית למשל ולמעשה עד ימינו אנו, קרי – זהב, כסף וארד), כי אם לטובה הצומחת מהן לרספובליקה כולה ולאזרחיה בני החורין … והפרס הינו החופש והחירות לכל אזרח ואזרח בתורת פרט ולכל המולדת כולה – האמידות והתהילה, , ההנאה בחגי העם, הקיום של כבוד לכל משפחה … אנו שמים לב בעיקר לכך, שאזרחינו יהיו מוכשרים בגופם, חזקים ברוחם ובנויים לתפארת … כי רק בדרך זו יהיו מסוגלים בימי שלום לנהל את ענייני הכלל וכך גם את ענייני הפרט על הצד הטוב ביותר. ובימי מלחמה – להגן ולשמור על חופש המדינה (עיר הפוליס) ואושרה …" (לוקיאנוס, על הגימנסטיקה, י"ד).
הפעילות הגופנית ההלנית, היוונית, נקראה בשם "גימנסטיקה", מלשון "גימנוס", היינו "עירום" ועניינו – "תרגיל שלמענו מתערטלים", ואכן התחרויות נערכו בעירום, פרט למירוצי המרכבות, והגימנסטיקה כולה העמידה במרכזה את כל ענפי החינוך. התחרויות נקראו כללית בשם "אגוניסטיקה" (ריצה, האבקות, אגרוף, הטלת כידון, קפיצה למרחק ועוד). מקור השם ושורשו ביוונית היה "אגוניה" כמילה שביטאה כמובן תחרות ותחרותיות ומאבק בכלל, כשבמרכזו ניצבו מילים וביטויים כגון סכנה ובעיקר סבל וייסורים ויתירה מזו – היכולת להתגבר ולהתמודד מולם. לא-לא, אין מדובר על תפיסה מזוכיסטית, מייסרת ומתייסרת המבקשת להנציח את הכאבים הגופניים והנפשיים. אלא זאת אמור – כמעט בקרב כל הסופרים והוגי הדעות היווניים לא תמצא את המנצח המתגאה ביכולותיו כיעד הפרט והכלל. ואף לא בספורטאי, במנמח שמצהיר כי "הכל בא לו בקלות. ואף לא תמצא את הספורטאי המתייסר בביטויי סבל וייסורים בבחינת מין גורל שהונחת עליו, כמין פרה-דסטינציה מונחתת. ברור היה שלקראת התחרויות ובמהלכן תפסו הסבל, המאמץ, מיצוי היכולות והתמודדות מול קשיים פיזיים ונפשיים את עיקר הפעילות, הקושי וההרגשה מקום מרכזי, בולט וכמעט מקובל.. התפיסה האגוניסטית היוונית הוקירה היטב את סבלם של הספורטאים המתמודדים וכאלה שידעו להתמודד עם חולשותיהם ויגיעותיהם היו לפעמים מוקד למיצוי היכולת האימננטית שלהם והוערכו לפעמים הרבה יותר מן המנצחים ש"הלך להם בקלי-קלות", שהרי בשונה מהתפיסה הרומית היתה זו היוונית נחלתם של אזרחי העיר, נערים, צעירים ומבוגרים כאחד, ובעלת מסרים חשובים מאד לעיצוב דמותו של הנער, המתבגר והמבוגר כאחד, ופחות ופחות נפזלו משהו לכיוון הגאווה, היוקרה, הבוז כלפי הנכשלים והנחלשים ועוד. וברור שקשה לנו להאמין שאכן כך היו ההרגשות של פעם, אמיתיות ובלתי מזוייפות. הספורטאי המתייסר, הסובל ובעיקר זה המצליח להתגבר על מצוקותיו הגופניות ובעיקר הנפשיות הוא-הוא הזוכה לכל שבח ותהילה.
ואכן, לא בכדי וממש בהמשך לנ"ל, כאילו שלא חלפו מאז מאות שנות היסטוריה, כשבשפות לטיניות, מאוחרות, וחלקן מדוברות עד ימינו אנו "נתקלים" בביטויים המזכירים, פונטית ומתוכם היסטורית את ההיבטים הספורטיביים הבאים שהוזכרו והודגשו למעלה כגון ה Agonia האיטלקית והספרדית שמשמעה כאב, סבל וייסורים ובאנגלית אין ה-Agony אלא ייסורים, סבל וחיבוטי נפש וכמותה הAgonie הצרפתית. וכולם כאחד, מצביעים על המקור הלשוני הקדום, היווני-ספורטיבי, דהיינו ה"אגון", שמשמעו תחרות ספורטיבית מקודשת, שבכללה "מציצים" ההיבטים הכואבים, גופנית ונפשית בהקשר לספורט ההלני הקדום. ללמדנו, אם רק נאזין למוסיקה העולה מביטויים אלה, כיצד ראו הקדמונים, הספורטאים והצופים גם יחד את התמצית המעין מזוקקת של הספורטאי שאמור היה לעבור מין שבעת מדורי "גיהנום" לקראת התחרות, במהלכה ובסיומה. ואכן לא בכדי שנוצרה, נמסכה אותה עצבות, ייסורים, חיבוטי הנפש ועוד מפעילויות האתלטיקה של אז אל תוך המילונים הקלאסיים של הזיקה האלמותית בין ה"אגוניסטיקה"/ה"אגון" לבין ה"יגון".
ובכדי להשלים את היריעה הנ"ל, ביקשתי לתהות אחר הביטוי "אגון" בספרות חז"ל על מנת לתפור, לקשור את כל המידע הנ"ל לארץ ישראל הקדומה תחת השלטון ההלניסטי והרומי. ובכן, במדרש בראשית רבה (נ"ו י"ח) מופיעה התיבה "שמר את אגינו" בנהר ולאחר מכן "…והקפיץ את בנו עימו". מדובר, כך דומה בתחרות או בשעשוע מימי כלשהו ומעניין להצביע על המילה "אגינו", שמתחברת אולי ל"אגון" הנ"ל ממש כמו הפירושים שלעיל על הקשר בין פעילות גופנית ספורטיבית לזו הכואבת, הדואבת, גופנית ונפשית גם יחד.
זאת ועוד, הגב' אסתי דבורז'צקי פרסמה בזמנו מאמר הנושא את הכותרת "כפר אגון" וכך טענה (בתוך "מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה בעריכת מנחם מור ואחרים, עמ' 459) בעקבות האריס ושורק, כי תחרויות נערכו בכפר אגון ובתחומי הפוליס גדר (גדרה המנוקדת בפתח ושני קמצים)) בדרום ימת כנרת. היא מביאה מימצא ארכיאולוגי מעניין לתמיכה בהנחה הנ"ל על אודות אוסף אבני חן מגולפות וקמיעות מגדרה שלימד על פעילות ספורטיבית שאיפיינה את העיר. מתוארים שם סוסים, רוכבים, כרכרות, אתלטים, ארנה (זירה ספורטיבית רומית), אניית מלחמה וחותים, והם מתוארכים למאה הראשונה לספ' עד לזו השלישית. כמו כן מטבעות גדרה הצטיינו לטענת המחברת בריבוי סמלים ימיים כגון אניה, איל ניגוח, חותרים ועוד. כמו כן, לכבוד הקיסר הרומי מרקוס אורליוס נערך בגדרה קרב ימי מבויים, קרי נאומכיה ביוונית ועליו נלמד ממדליונים שהוטבעו לכבודו.
נראה שולי וחבוי לכאורה הביטוי הלשוני שנמסך כולו אל תוך ההיבט הספורטיבי ההלני, הלניסטי, בדמות שם הכפר, דהיינו "כפר אגון" הכורך את שמו, את כינויו, לאור הממצאים האתלטיים, הנאומאכיים שנחשפו בדל"ת אמותיו. בבחינת תנא דמסייע למאמרי זה ולמימצאים הן הלשוניים והן הארכיאולוגיים שהוצגו ברשימתי הנדונה.
ומה אומר המקרא, התנ"ך בנידון? ובכן, במקורות מקראיים מאוחרים, ממש על גבול ימי המקרא וראשית העידן ההלניסטי בארץ ישראל, מהם הנני שואב מידע מעניין על אודות המילה "יגון", מחברת אותנו המילה הנ"ל, קרי "יגון" לעדויות הנ"ל בספרות היוונית, ההלניסטית והרומית וממש-ממש, פונטית מתקשרת זו, קרי "יגון" איכשהו למילה, למונח "אגון". כך אצל ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותהילים כגון "מבליגיתי עלי יגון, עלי לבי דווי" (ירמיהו ח' 18). או וימעטו וישחו מעוצר רעה ויגון" (תהילים ק"ז 39) וכן (ירמיהו כ' 18): "למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי", או למשל: "אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא" (שם, קט"ז 3).
ואולי-אולי נוכל לכרוך את הביטוי "יגון" במשמעו הייסורי עם הפועל "יגע", שאף הוא מופיע בספרי המקרא המאוחרים כגון יחזקאל כ"ג 29; תהילים ע"ח 46; ישעיהו נ"ה 2; איוב כ' 18; נחמיה ה' 13 ועוד ממין אלה שמשמעו של הביטוי הינו עמל ולעיתים עמל רב ואף כזה הנקנה בייסורים. שמא ביטויים אלה עשויים להיות מקבילים, משלימים ל"יגון" המקראי ובהקשר מעט אליגורי ל"אגון" היווני. תמצית הנחתי היא כי המילה "יגון" בהופעתה המאוחרת והקרובה פונטית ל"Agon" ולמשמעותה המייסרת, הגורמת לסבל וכיוב' – היא, ושוב לעניות דעתי, בנוסף לביטויים שיש בהם, כפי שראינו למעלה הקשרים לאווירה הספורטיבית-האגוניסטית כמו למשל – חיבוט נפש, צער, עצב ואפילו אבל, כשכל הביטויים הללו כרוכים באווירה הן הגימנסטית והן האגוניסטית ביוון הקדומה ובזו ההלניסטית, היא-היא שיש בה, והנני חוזר ואומר בזהירות רבה, מין, מעין הוכחה לקשר בין הביטויים "אגון" ו"יגון" בזיקה הספורטיבית וכאלה הנזכרים במקורותינו הקדומים.
