סיקור מקיף

אושר ויגון בתנועת אלקטרודה

האם רגשות אינם אלא צורה של חשמל נוירלי? בספר חדש מוצא הנוירוביולוג אנטוניו דמסיו תקדים מפתיע לרעיונותיו אצל שפינוזה

ג'ונתן בייט

שפינוזה. נקודת המוצא של הגוף

טיפול חדש במחלת פרקינסון כרוך בהשתלת אלקטרודות זערוריות בגזע המוח של החולה. זרם חשמלי בעל עוצמה נמוכה מטעין אז את הגרעינים המוטוריים ומאפשר לחולה להזיז את ידיו בלי רעידות וללכת ככל האדם. צוות בבית החולים סלפטרייר בפאריס טיפל באשה בת 65 בשיטה זו, אבל נפלה טעות קטנה: המטען החשמלי עבר שני מילימטרים מתחת לנקודת המגע הנכונה.

הבעת פניה של האשה השתנתה מיד לעצב. היא החלה לבכות ולדבר על חוסר התקווה של חייה, על כך שהיא חסרת כל ערך, שהיא נעלמת בתוך חור שחור. הרופאים הבינו שדבר מה אינו כשורה וניתקו את הזרם. בתוך פחות משתי דקות חזרה התנהגותה לקדמותה.

סיפור נוסף: אחד הטיפולים הרדיקליים במחלת הנפילה הוא הסרה כירורגית של אזור המוח האחראי להתקפים. לפני שהוא שולח את ידו לסכין המנתחים, על המנתח לזהות את אזורי המוח שאסור להסירם מפני שהם ממלאים תפקיד חיוני (למשל, חולשים על הדיבור ועל הראייה). זה נעשה על ידי גירוי המוח בחשמל וצפייה בתוצאות. אצל חולה אחת, הגירוי של כמה וכמה אזורים סמוכים זה לזה עורר בהתמדה התקפי צחוק, כפי שכותב אנטוניו דמסיו בספרו :Joy, Sorrow and the Feeling Brain" "Looking for Spinoza (הוצאת היינמן). כך, למשל, הראו לחולה תמונה של סוס. במצבים נורמליים היא היתה רואה בו סוס רגיל. אבל כאשר גורה הקטע הרלוונטי של האזור המוטורי באונה הפרונטלית השמאלית שלה, היא ראתה בסוס שבתמונה את היצור המצחיק ביותר עלי אדמות.

יגון ושמחה: הבסיס של חיינו הרגשיים. האם ייתכן שמרכיבים כה מהותיים יכולים להיות בעלי אתר פיסי בפינה כלשהי של המוח? האם רגשות הם לא יותר מאשר צורה של חשמל נוירלי?

יש שימצאו את רוחות הרפאים של "עולם חדש אמיץ" מאת אלדוס האקסלי בתמונות אלה של טכנאי מעבדה העוטים חלוקים לבנים ותוחבים אלקטרודות לתוך המוח כדי ליצור בגירוי מלאכותי דיכאון וצחוק. אבל מי יכול לומר אילו גירויים הם מלאכותיים ואילו טבעיים? דברים מכל הסוגים מעוררים אותנו לעצב או לשמחה: קריאת ספרים, הסנפת קוקאין, צפייה בסרטים, במחזות ובמשחקי כדורגל, עלייה לרגל או אסיפות התעוררות דתיות, יחסי מין, שיכרות. תהיה הסיבה אשר תהיה, הבטחה רבה גלומה בחקר המכניקה של רגשות עזים.

מסורת פילוסופית עתיקת יומין מקשרת את התחושות לגוף ואת הליכי התבונה לנפש. מאז רנה דקארט התגבשה הנטייה לראות בגופיהם של בני אדם ושל בעלי חיים אך ורק מכונות עילאיות, ובנפש – דבר מה שהוא אנושי ונבדל מהגוף. הפילוסופיה הקרטזיאנית פותחת בתיאור נפש ללא גוף ("אני חושב משמע אני קיים" – הקוגיטו המפורסם).

דמסיו הוא נוירולוג ונוירוביולוג נודע. בספרו מלפני כעשור, "השגיאה של דקארט", טען כי הידע החדש שיש לנו על פעילות המוח ומנגנוניו מעמיד סימן שאלה על ההפרדות הישנות בין חשיבה לתחושה, בין נפש לגוף.

מה אנו לומדים על טבעה של התודעה מאנשים שלקו במחלת השיכחה, למשל, שכל הפונקציות הביולוגיות הבסיסיות נשארו אצלם אך שאיבדו את תחושת זהותם האינדיווידואלית?

בספרו החדש, ","The Feeling of What Happens מוצא דמסיו תקדים מפתיע לחזונו: ברוך שפינוזה, הפילוסוף ההולנדי בן המאה ה-,17 שבעבורו "הנפש האנושית היא הרעיון של הגוף האנושי". בחשיבתו על בסיס נקודת המוצא של הגוף, התגלה שפינוזה כהוגה שהקדים את הביולוגיה המודרנית. מאתיים שנה לפני רעיון האבולוציה של דארווין ולפני עבודתו של ארנסט הקל, אבי האקולוגיה המדעית, טען שפינוזה כי נקודת המוצא לחשיבה שלנו על טבע האנושות צריכה להיות הפיסיולוגיה והחוקים והתהליכים המסבירים ומווסתים את החיים. לדידו של שפינוזה, הכל היה גוף, טבע, חומריות. שיטתו לא הותירה שום מקום לטרנסצנדנטיות. אלוהיו היה טבוע וחדור בבריאה כולה, במובן מסוים שם נרדף לטבע.

רעיונותיו של שפינוזה נחשבו מסוכנים מסיבות פוליטיות לא פחות מאשר מסיבות דתיות. כאשר נקודת המוצא היא הגוף והרווחה הגופנית, הרי נגזרת מכך דחיית ההייררכיה "הטבעית" שבבמסגרתה אי אלו בני אדם יורשים חיי נוחות מכוחה של זכות אלוהית, בעוד שגברים אחרים (וכל הנשים) הם בני מעמד נחות יותר. בו בזמן הביולוגיזם – האמונה בהישרדות החזקים ביותר ומי שמתוארים ככשירים ביותר – מאיים גם הוא על רעיונות ליברליים (די לצפות בהיסטוריה העגומה מ"הדארוויניזם החברתי" למפלגה הנאצית). שפינוזה חתר לפתח שיטה אתית שגם תביא בחשבון את כוחה של הביולוגיה וגם תהיה נאמנה למה שיכונו כיום עקרונות "הנאורות" של חופש וצדק. יש לו הרבה מה ללמד אותנו על אתיקה בעידן הנוכחי של הנדסה גנטית.

ומה בנוגע לתוצאות הפוליטיות של התפישה השפינוזיסטית הנוירולוגית של דמסיו? כמו שפינוזה ודמסיו, גם נקודת הפתיחה של ויליאם הזליט, במסה הפילוסופית ,of Human Action" "An Essay on the Principles היתה הגוף. דמיינו לכם ילד המכניס יד לאש. תחושת הכאב הגופני מלמדת את המוח על הסכנה. "אני לא אגע שוב באש, שאם לא כן זה יכאב", חושב הילד. אבל רגע, אומר הזליט. כאשר הילד לומד את הלקח, הוא מדמיין לעצמו ישות שעדיין אינה קיימת, את האני העתידי שלו.

אם לאמץ את מונחיו של דמסיו, המוח ממפה גוף שעודנו רק דמיוני. מתחושות צומחת יכולת הדמיון ובעקבותיה היכולת לאמפתיה. אם אנו יכולים לדמיין את האני העתיד שלנו, אנו יכולים גם לדמיין אני של אחרים. לנפש האנושית יש איפוא יכולת טבעית לא רק לאינטרס עצמי כפי שטען הובס, אלא גם להעדר אינטרס כזה, להעדר פניות אישיות. לדידו של הזליט, תובנה זו היתה נקודת הפתיחה למחויבות שנמשכה כל חייו גם לפוליטיקה שהיתה רדיקלית לתקופתה וגם לעוצמת האמפתיה שאפשר למצוא באמנויות. נראה שהוא היה רואה בממצאיו של דמסיו סיבה לשמחה, לא לייאוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן