עד היום, נמצאו לוחיות כאלה רק ביוונית או בלטינית, ולא הייתה כל הוכחה לכך שאוהדים יהודים קיללו סוסים
תגלית מפתיעה: פוענחה לוחית קללה יהודית מהמאה החמישית או השישית לספירה, שהוטמנה מתחת להיפודרום בעיר אנטיוכיה (כיום בחלקה הדרומי של טורקיה), במטרה להכשיל את סוסי הקבוצה המתחרה. הלוחית נכתבה בשפה הארמית ובאותיות עבריות, ואף עושה שימוש מאגי בסיפור המקראי על אתונו של בלעם.
לתגלית אחראיות רבקה אליצור-ליימן, דוקטורנטית מבית הספר למדעי היהדות ולארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וד”ר מרגרטה פולמר מאוניברסיטת ליידן שבהולנד. אליצור-ליימן תציג את תוצאות מחקרה מחר, 17 במאי, במסגרת מרתון הרצאות קצרות בסגנון TED שיתקיים באוניברסיטת תל אביב ויציג את מיטב המחקרים של הדוקטורנטים המצטיינים בבית הספר למדעי היהדות.
“נושא הדוקטורט שלי הוא קמעות יהודיים מהתקופה הביזנטית”, מסבירה אליצור-ליימן. “רוב הקמעות הללו נועדו להגן על בעליהם מפני פגעים שונים – להגן מפני עין הרע, לגרש שדים ואפילו להבטיח ניצחון משפטי בערכאה. בכל העולם היווני, הרומי והביזנטי, וגם פה בארץ ישראל, קמעות המגן היו בעצם לוחית דקה מזהב, מכסף או מנחושת, שעליה חרטו את הלחש. לאחר החריטה גלגלו את הלוחית, הניחו אותה בנרתיק קטן וענדו אותה על הגוף”.
אבל היה גם סוג אחר של לוחיות כאלה – לוחיות שהכילו קללות. היוונים והרומים היו מכינים את הקללות מעופרת, שנחשבה בעיניהם לחומר אפקטיבי לקללה.
“הקללות שימשו למגוון מטרות”, אומרת אליצור-ליימן, “כמו קללות שהוטלו על אויבים או קללות התאהבות. כן, גם לחשי אהבה נחשבו לקללות, כי הם היו אלימים באופיים. למשל, נהגו לקלל אישה שלא תוכל לאכול או לשתות דבר עד שתתאהב בזה שכתב את הקללה”.
מבין לוחיות הקללה, סוג נפוץ היה קללות למרוצי מרכבות, שהיו ענף ספורט פופולרי מאוד בתקופה הביזנטית. “בדומה לכדורגל בימינו, המונים העריצו קבוצות שונות של רכבים וסוסים. הם הימרו על ביצועיהם ואפילו נעזרו במאגיה ‘שחורה’ כדי להשפיע על תוצאות המשחק. בין היתר, האוהדים היו כותבים לוחיות קללה נגד הרכבים והסוסים של הקבוצה המתחרה, ומטמינים אותן מתחת לרצפת ההיפודרום – כך שהקללה תפעל כשהסוס יעבור מעליה”.
עד היום, נמצאו קללות כאלו רק ביוונית או בלטינית, ולא הייתה כל הוכחה לכך שאוהדים יהודים קיללו סוסים. אמנם בספר הכשפים היהודי העתיק, “ספר הרזים”, מופיע מתכון מאגי להמרצת סוסים, אבל לא הייתה כל הוכחה שקללה זו אכן בוצעה. כעת, אליצור-ליימן פענחה לראשונה לוחית קללה יהודית מהמאה החמישית או השישית לספירה שנמצאה בהיפודרום של אנטיוכיה.
“החפירות הארכיאולוגיות בהיפודרום באנטיוכיה בוצעו כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ואכן מצאו שם מיני קללות למרוצי סוסים ביוונית. אולם לוחית אחת שהתגלתה נותרה סגורה, בגלל שהיה תקוע בה מסמר. ככלל, מסמרים שננעצו בלוחיות אמורים היו להעצים את כוחו המאגי של החפץ, ואת השפעת הלחש. וכך הלוחית הוצגה במוזיאון האוניברסיטה של פרינסטון כדוגמא ללוחית קללה ממוסמרת. לפני כמה שנים החליטו אוצרי המוזיאון לשלוף את המסמר ולקרוא את הלוחית. להפתעתם, שפת הלחש הייתה ארמית”.
משם התגלגל החפץ לידי רבקה אליצור-ליימן מאוניברסיטת תל אביב וד”ר מרגרטה פולמר מאוניברסיטת ליידן, שהצליחו לפענח את תוכנו.
“זאת לוחית קללה יהודית, שנכתבה באותיות עבריות הדומות לאלו שאנו משתמשים בהן היום, ונועדה לפגוע בקבוצת הכחולים במרוץ (בארמית: “בנט”/”בניטה”). מחבר הקמע לא הסתפק בתרגום נוסחי קללה יווניים, אלא השתמש בסיפור המקראי על אתונו של בלעם: הקללה קוראת למלאך שניצב מול אתונו של בלעם שיחסום גם את הסוסים של הקבוצה היריבה. חז”ל אמנם אסרו על קיום מרוצי סוסים, ובוודאי לא היו אוהבים את הרעיון של שימוש בכשפים מעין אלה, אבל בכך הוכחנו שגם אוהדים יהודים קיללו את מתחריהם”.
עוד בנושא באתר הידען:
4 תגובות
תגובתו של ד”ר יחיעם שורק
ובכן, ראשית – חז”ל לא אסרו כלל את ההשתתפות או את הצפיה של יהודים בתחרויות נהיגת מרכבות. יתירה מזו הם אף עודדו יהודים לצפות בתחרויות בין גלדיאטורים משום הצלת נפשות, או כפי שהמקורות משתמשים בביטוי המנומק : “משום שצווח ומציל”, והכוונה לזעקות הקהל לטובת הצלת חייו של גלדיאטור זה או אחר ובעיקר כשמדובר על גלדיאטור יהודי.
שנית, בהיפודרומוס היווני הקלאסי הוצבו בפינות הסיבות עמודים או פסלים שנקראו בשם “טאראקסיפוס”, כלומר “אימת הסוסים”, שנועדו לאתגר (להפחיד) את הרכבים ברגעים הדרמטיים של תפנית סיבובית, והרכבים, קודם לכל תחרות היו מקריבים ליד אותם מבנים קרבנות ומגישים מנחות.
שלישית, הרשימה מזכירה את “סיעת הכחולים”. ובכן, בספורט הרומי שהיה רחוק מזה היווני מרחק של נצח, בהיות הספורט הרומי חלק מתוך “לחם ושעשועים”, ומתוך כך פשה בו נגע ההימורים. הרוכבים פעלו מתוך מועדונים או “סיעות” שנודעו בארבעת צבעיהן: תחילה לבנים ואדומים, ואחר כך גם כחולים וירוקים. רבי יוחנן בר נפחא הטבריאני מספק עדות מפורטת ומעניינת על אותן אגודות-סיעות ותוך כדי כך מפרט את מבנה ה”קירקוס” הרומי על כל חלקיו ומרכיביו ובכלל זאת על אותם ארבעה צבעים. ולהזכירנו כי בטבריה נחשף מבנה רומי קדום כמין קומפלקס מורכב מתיאטרון ומקירקוס המשיקים זה לזה.
הקהל היהודי ובמיוחד בערים הרומיות בארץ ישראל היה בהחלט שתול בתרבות הלטינית ובכלל זה בהקשרים הספורטיביים למיניהם. הלוחית שנמצאה והרלוונטית לענייננו מטעימה ומדגישה את היפוכו של החזון המקראי מפי בלק/בלעם – “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”
מעניין מאוד
יפה המאמר/כתבה. כאשר בוחנים את היהודים בכל התקופות רואים שחלק גדול מהם היו אוהבי מנעמים, חומרניים, אוהבי יופי כמו כל בני האדם, מהמרים.
מעניין אם בעתיד יתלהבו באותה מידה גם מהקללות של הערס המודרני ?