ממאבקו על מי עין גדי ועד מסעותיו בסוואנות של אפריקה, ד"ר אסף רוזנטל מזהיר מפני הפיכת שמורות הטבע לאתרי בילוי המוניים, מן הפער בין הצהרות האקלים למעשים ומאובדן הידע הסביבתי שנצבר בתרבויות ילידיות
מאת ד"ר אסף רוזנטל
יום הסביבה הוא הזדמנות להביט מעבר לריבוי הימים הירוקים, הסיסמאות והאירועים החגיגיים, ולשאול שאלה פשוטה: האם אנחנו באמת מגינים על הטבע, או רק מדברים עליו בזמן שאנחנו ממשיכים להפוך אותו למוצר צריכה?
כשאני מביט כיום, ממרומי שנותיי ולאחר עשרות שנים של הליכה בשבילים, במדבריות ובשמורות, על מצבה של שמורת עין גדי ועל מצבו של כדור הארץ בכלל, ליבי נחמץ ומתמלא דאגה.
המקום שבו נאבקתי בצעירותי על כל טיפת מים מתוקים למען החי והצומח, והמקום שבו ביקשתי לשמור ככל האפשר על גבולותיו הבראשיתיים של הטבע, עבר שינויים גדולים. לא כל שינוי הוא בהכרח שלילי, אך השינוי בתפיסה המנחה את היחסים בינינו לבין הטבע מסוכן לעיתים יותר מכל כביש, מבנה או מתקן תיירות.
בתקופתי כמנהל שמורת עין גדי הנהגנו תקנות שנחשבו אז נוקשות ואף תקדימיות. הגבלנו את הכניסה לחלקים הרגישים של הנחלים, מנענו הכנסת מזון ועישון באזורים מסוימים וניסינו לצמצם ככל האפשר את הפגיעה של המבקרים בבעלי החיים, בצמחייה ובמקורות המים.
נקודת המוצא הייתה פשוטה: הטבע אינו תפאורה שנועדה לשרת את האדם. הוא מערכת חיה שיש לה ערך בפני עצמה וזכות להתקיים גם כאשר אי אפשר לתרגם אותה מיד להכנסות, למספרי מבקרים או לרווח כלכלי.
שמורת טבע אינה פארק שעשועים
עם השנים הלכה והתחזקה תפיסה אחרת. שמורות טבע מוצגות לעיתים כמוצר תיירותי שיש לשווק לכמה שיותר מבקרים. במקום לשאול כמה בני אדם יכולה מערכת אקולוגית רגישה לשאת, שואלים כיצד אפשר להגדיל את מספר הכניסות, את ההכנסות ואת שעות הפעילות.
אין פירוש הדבר שיש לסגור את הטבע בפני הציבור. ביקור בשמורה עשוי לעורר סקרנות, אהבה ואחריות, במיוחד אצל ילדים. ציבור שאינו מכיר את הטבע יתקשה להיאבק למענו. אולם חייבים להכיר בכך שלכל שמורה יש כושר נשיאה מוגבל.
נחלים מדבריים, מעיינות קטנים, מצוקים המשמשים לקינון ושבילי מעבר של חיות בר אינם יכולים לקלוט ללא הגבלה המוני מטיילים, רעש, פסולת, כלי רכב ותשתיות. ביקור בטבע הוא זכות, אך הוא אינו מקנה לנו זכות להרוס את הדבר שבאנו לראות.
הפיכת שמורת טבע מדברית ועדינה לאתר בילוי המוני, ללא הגבלה המבוססת על ניטור מדעי, עלולה לגרום נזק מצטבר שאינו נראה מיד. בתחילה נרמס צמח קטן לצד השביל. אחר כך בעלי חיים נמנעים מלהגיע למקור מים. הקרקע נשחקת, גדות הנחל נפגעות והרעש נעשה חלק קבוע מן הנוף.
כך, לאט ובהדרגה, אנחנו עלולים לשמור על השלט שבכניסה לשמורה, אך לאבד את הדבר שלשמו היא הוקמה.
הטבע אינו מוצר מדף בסופרמרקט. הוא מערכת מורכבת ושברירית הזקוקה לזמן, לשקט ולמרחב כדי להתקיים ולהתאושש. אם לא נכיר בכך, נצליח אולי להביא עוד מבקרים בטווח הקצר, אבל נוריש לדורות הבאים שמורות ששמן נשאר כשהטבע שבתוכן כבר איננו.
מן הנחל המדברי אל המשבר העולמי
אותה תפיסה הרואה בטבע מאגר בלתי מוגבל של חומרי גלם, קרקע והזדמנויות לרווח פועלת גם בקנה המידה העולמי. במשך דורות התייחסנו ליערות, לימים ולאטמוספרה כאילו יכולתם לספוג כריתה, דיג, כרייה וזיהום היא אינסופית.
כיום מתברר שהחשבון לא נעלם. הוא רק נדחה.
משבר האקלים והמשבר האקולוגי אינם תרחישים עתידיים שנועדו לסרטי אסונות. הם כבר ניכרים בגלי חום, בבצורות, בשיטפונות, בשרפות, באובדן בתי גידול ובהיעלמות מינים.
ועידות האקלים הבינלאומיות נחוצות. ללא שיתוף פעולה בין מדינות אי אפשר להתמודד עם בעיה שאינה מכירה בגבולות. אולם לעיתים נדמה שהפער בין ההצהרות החגיגיות לבין הפעולות בפועל רק הולך ומתרחב.
מנהיגים מכריזים על יעדים רחוקים, בעוד מדינות ממשיכות לסבסד דלקים מאובנים, לאשר תשתיות מזהמות ולדחות החלטות קשות. חברות אנרגיה מציגות תוכניות ירוקות, אך ממשיכות להפיק ולשווק כמויות עצומות של נפט וגז.
האנושות אינה יכולה להסתפק בסיסמאות, בוועידות מתוקשרות וביעדים שנדחים שוב ושוב. נדרשת הפחתה ממשית של פליטת גזי החממה במקור, לצד הגנה על יערות, ימים, שטחים פתוחים ומערכות אקולוגיות.
כסף אינו משיב מינים שנכחדו
המדינות שהתעשרו במשך יותר ממאה שנות תיעוש מזהם נושאות באחריות מיוחדת לסייע למדינות שלא יצרו את עיקר המשבר, אך סובלות מתוצאותיו הקשות ביותר.
הסיוע הזה חיוני וצודק. מדינות עניות ואיים קטנים אינם יכולים להתמודד לבדם עם עליית מפלס הים, מדבור, בצורות והרס תשתיות. אולם פיצויים כספיים אינם יכולים לשמש תחליף לעצירת הזיהום.
כסף אינו משיב מין שנכחד. הוא אינו מחזיר שונית אלמוגים שמתה, אינו מצמיח מחדש בתוך שנים מעטות יער עתיק ואינו משקם בן לילה מערכת אקולוגית שקרסה.
פיצוי כספי אינו רישיון להמשיך לזהם. הוא חייב לבוא לצד הפחתה ממשית ומהירה של הפליטות, הגנה על בתי גידול ושינוי עמוק באופן שבו הכלכלה האנושית משתמשת במשאבי הטבע.
כשאנו פוגעים בטבע, אנו פוגעים בעצמנו
הפגיעה בטבע שבה אלינו גם בדמות סיכונים בריאותיים. כאשר האדם כורת יערות, הורס בתי גידול, משנה את השימוש בקרקע ומרחיב את המגע בין בני אדם, חיות משק וחיות בר, הוא מגדיל את הסיכון למעבר מחוללי מחלות בין מינים.
המקור המדויק של נגיף הקורונה עדיין אינו ידוע בוודאות, ולכן אין מקום לקביעות מוחלטות. עם זאת, הלקח הסביבתי הרחב ברור. הרס בתי גידול, מסחר בלתי מבוקר בחיות בר והעמקת החדירה האנושית למרחבים טבעיים מגבירים את החיכוך בין בני אדם לבין בעלי חיים ופתוגנים שבעבר היו מרוחקים יותר.
מגפת הקורונה המחישה עד כמה העולם האנושי תלוי במערכות טבעיות שאיננו שולטים בהן. היא גם הזכירה שהפרת האיזון האקולוגי עלולה לגבות מחיר בריאותי, חברתי וכלכלי כבד.
כאשר אנו פוגעים במערכות הטבעיות המקיימות אותנו, איננו פוגעים רק בצמחים, בחרקים או בבעלי חיים רחוקים מן העין. אנו מסכנים גם את בריאותנו, את המזון, את מקורות המים ואת היציבות הכלכלית שלנו.
הטבע אינו אויב חיצוני שיש לכבוש. אנחנו חלק ממנו ותלויים בו בכל נשימה, בכל כוס מים ובכל פרוסת לחם.
הדילמה האפריקאית
את המורכבות של שמירת הטבע למדתי גם במסעותיי הרבים בסוואנות של אפריקה. המפגש עם תעשיית הציד הספורטיבי מעורר בי סלידה עמוקה.
הרעיון שאדם משלם סכום עתק כדי להרוג אריה, פיל או קרנף ולהציג את ראשו לראווה הוא בעיניי ביטוי קשה של יהירות ושל ניתוק מוסרי מן הטבע.
אבל המציאות בשטח אינה תמיד מתיישבת עם התשובות הפשוטות שהיינו רוצים לתת מרחוק.
באזורים מסוימים, ציד חוקי ומוגבל, תחת מכסות מדעיות, פיקוח הדוק ושיתוף אמיתי של הקהילות המקומיות בהכנסות, עשוי לספק מקור מימון לפקחים, לסיורים, לכלי רכב ולהגנה על שטחים פתוחים מפני ציד בלתי חוקי.
אין בכך הצדקה אוטומטית לציד, ובוודאי שלא לכל תוכנית המתה המוצגת כ"שימור". ההצלחה תלויה בשקיפות, באכיפה, במצבו של המין ובכך שההכנסות אכן מגיעות להגנת הטבע ולתושבים המקומיים, ולא נעלמות בכיסיהם של בעלי עניין.
בלי שיתוף התושבים, השמורה עלולה להיתפס בעיניהם כשטח שנלקח מהם לטובת תיירים עשירים. כאשר פיל הורס יבול, טורף פוגע בעדר או חיית בר מסכנת אדם, לא די לומר לתושבים שעליהם לשלם את מחיר השימור למען העולם.
הגנה יעילה על הטבע חייבת ליצור גם תועלת מקומית, פרנסה ותחושת שותפות. תושבי האזור אינם מכשול בפני השימור, אלא שותפים הכרחיים לו. אם לא יהיה להם אינטרס בשמירת החיות ובקיומם של השטחים הפתוחים, לא יישאר לאורך זמן טבע פראי שאפשר יהיה להגן עליו.
אובדן שפה הוא גם אובדן של טבע
הטבע, האדם, התרבות והשפה קשורים זה בזה. הדבר ניכר במיוחד בקשר שבין שפות ילידיות לבין הידע הסביבתי של הקהילות הדוברות אותן.
כאשר שפה עתיקה נעלמת, איננו מאבדים רק מילים, סיפורים וצורות ביטוי. אנחנו עלולים לאבד גם ידע שנצבר במשך דורות על מקורות מים, עונות השנה, צמחי מאכל ומרפא, התנהגות בעלי חיים וניהול מקומי של אדמה ויערות.
שפה יכולה להכיל הבחנות דקות בין מיני צמחים, שמות לתופעות עונתיות, תיאורים של התנהגות בעלי חיים ושיטות להתמודדות עם בצורת, שרפות או מחסור במזון. חלק מן הידע הזה אינו מופיע בספרי לימוד ואינו נשמר במאגרי מידע.
אין פירוש הדבר שכל מסורת עתיקה נכונה מבחינה מדעית או שכל ידע ילידי צריך להתקבל ללא בדיקה. פירוש הדבר ששפה היא כלי קיבול לניסיון אנושי מצטבר.
כאשר שפה נעלמת לפני שהידע תועד, נבדק והועבר לדורות הבאים, חלק מן הניסיון הזה עלול להיעלם עמה.
כשם שהיעלמות שפה מוחקת חלק מן הזיכרון האנושי, כך זיהום נחלים, הרס מדבריות, כריתת יערות ו"פיתוח" בלתי מבוקר של סוואנות מוחקים אפשרויות מן העתיד.
הצוואה הסביבתית שלי
סיפור חיי החל בארגז עץ על גבו של גמל בדיונות של שפיים, עבר דרך הקומנדקרים בסיני, הבוץ של נאות הכיכר והמאבק על המים בעין גדי, והמשיך אל המסעות הגדולים באמזונס ובאפריקה.
אין זה רק אוסף נוסטלגי של הרפתקאות ושל סיפורי שטח מדור הולך ונעלם. בעיניי זו עדות לעולם שבו עדיין נותרו מרחבים פראיים, שקטים וחופשיים יותר.
העולם ההוא לא היה מושלם, אך במקומות רבים הוא טרם נכבש כולו בידי כבישים, תשתיות, מסחר ותיירות המונית. זכיתי לחיות, לנשום ולחקור עולם שבו היה עדיין אפשר לצאת אל מרחב גדול ולדעת שהאדם אינו בעל הבית היחיד.
זו גם הצוואה הרוחנית והסביבתית שלי: הטבע אינו מותרות. הוא אינו קישוט שאפשר לשמור עליו רק כאשר הדבר נוח מבחינה כלכלית. הוא התשתית שעליה נשענים חיינו.
עדיין אפשר לשנות כיוון. אפשר להגביל את מספר המבקרים באתרים רגישים, להשיב מים לנחלים, להגן על מסדרונות אקולוגיים, לצמצם פליטות, לשתף קהילות מקומיות ולתת לשיקולים מדעיים לגבור על אינטרסים קצרי טווח.
אבל הזמן לכך אינו בלתי מוגבל.
הגנו על השמורות. שמרו על המים הזורמים בנחלים. הותירו לבעלי החיים מרחב לחיות בו ללא רעש, תאורה ומרדף מתמיד. הניחו למדבר להישאר מדבר וליער להישאר יער.
ותנו גם לדורות שיבואו אחרינו להכיר עולם שבו יש לאדם מקום – אך לא כל המקום.
