המסאי ויליאם דרזביץ טוען כי תרבות ה"פרסם או היעלם" מייצרת כמויות עצומות של מחקרים זניחים, בזמן שההוראה באוניברסיטאות מוזנחת. הבעיה שהוא מציג אמיתית — אך הפתרון שלו גורף ושנוי במחלוקת
"רוב המחקר צריך פשוט להיפסק". המשפט החריף הזה מופיע לקראת סופו של מאמר ארוך שפרסם המסאי ומבקר התרבות ויליאם דרזביץ ב־The Chronicle of Higher Education. אלא שבניגוד לרושם שיוצרת הכותרת, דרזביץ אינו מציע להפסיק מחקר רפואי, מדעי או טכנולוגי חשוב. מטרתו העיקרית היא לתקוף את המודל שלפיו כמעט כל מרצה בכל מוסד להשכלה גבוהה נדרש לפרסם מחקרים, גם כאשר תפקידו המרכזי אמור להיות הוראה.
לטענתו, האוניברסיטאות והמכללות אימצו בהדרגה את דגם אוניברסיטת המחקר, שנועד במקור למספר מצומצם של מוסדות עתירי משאבים. כך נוצרה מערכת שבה קידום, קביעות ומעמד מקצועי תלויים בראש ובראשונה בפרסומים, ואילו הוראה טובה כמעט שאינה מתוגמלת.
התוצאה, הוא טוען, היא זרם בלתי פוסק של מאמרים, מחקרים וספרים אקדמיים שחלק גדול מהם עוסק בשאלות זעירות, כמעט שאינו נקרא ואינו משפיע במידה משמעותית על הידע או על החברה. במקביל, המרצים מקדישים פחות זמן להכנת שיעורים, להנחיית סטודנטים ולשיפור יכולות ההוראה שלהם.
מכשירים חוקרים — ושולחים אותם ללמד ללא הכשרה
דרזביץ נשען בין היתר על ספרו של היסטוריון החינוך ג'ונתן צימרמן, The Amateur Hour, הסוקר את תולדות ההוראה במכללות ובאוניברסיטאות בארצות הברית. לדברי צימרמן, תלונות על הרצאות משעממות, כיתות ענק ומרצים המזניחים את תלמידיהם מלוות את ההשכלה הגבוהה האמריקנית זה כ־150 שנה.
אחת הבעיות המרכזיות היא שמסלול ההכשרה האקדמי מלמד חוקרים כיצד לבצע מחקר, לפרסם מאמרים ולהתחרות על מענקים — אך כמעט שאינו מכשיר אותם ללמד. דוקטורנטים עשויים להישלח לכיתה לאחר הכנה מינימלית, בלי תצפיות מסודרות, משוב, חניכה פדגוגית או תהליך שיטתי של שיפור.
דרזביץ מציע לשנות זאת מן היסוד. לדבריו, הכשרת מרצים צריכה לכלול לימודי הוראה, צפייה בשיעורים, משוב קבוע, חונכות של מורים מנוסים ועבודה משותפת של חברי הסגל על שיטות הוראה. במקום לראות בכיתה תחום פרטי שאסור לעמיתים להתערב בו, הוא מבקש להפוך את ההוראה למקצוע שנבחן ומשתפר באופן מתמשך.
להחזיר את ההשכלה הכללית למרכז
המאמר אינו עוסק רק באיכות ההוראה. דרזביץ קושר בין היחלשות ההשכלה ההומניסטית ובין היחלשות הדמוקרטיה הליברלית. לדעתו, מטרת הלימודים לתואר ראשון אינה רק להעניק מקצוע, אלא להכין בני אדם לאזרחות בחברה דמוקרטית.
הוא מציע להקדיש בין שליש למחצית מן התואר ללימודים כלליים, ובהם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, מחשבה מדינית והיכרות עם תרבויות מערביות ולא־מערביות. לימודים אלה, לטענתו, צריכים ללמד סטודנטים לקרוא טקסטים מורכבים, להקשיב לטיעונים מנוגדים, לשנות את דעתם ולהבין שלא לכל מחלוקת חברתית או מוסרית יש פתרון פשוט.
ספרות טובה, הוא כותב, אינה מציגה עולם המחולק לגיבורים ולנבלים. היא חושפת את הקורא לנקודות מבט שונות ולמתחים בין ערכים לגיטימיים — למשל בין חירות לשוויון או בין שגשוג כלכלי להגנת הסביבה. יכולת זו חיונית בעיניו לחיים דמוקרטיים, במיוחד בעידן של רשתות חברתיות, תעמולה ותאוריות קונספירציה.
מאות מוסדות שואפים להיות אוניברסיטאות מחקר
היקף התופעה שעליה מצביע דרזביץ אכן גדל. בסיווג קרנגי של 2025 הוגדרו בארצות הברית 187 מוסדות כ־R1 — מוסדות בעלי הוצאות מחקר והיקף הכשרת דוקטורנטים גבוהים מאוד. עוד 139 מוסדות סווגו כ־R2 ו־216 נוספים כמכללות ואוניברסיטאות מחקר.
עם זאת, ההשוואה ההיסטורית מורכבת. שיטת הסיווג של קרנגי השתנתה כמה פעמים, וב־2025 הונהגו ספים חדשים ושקופים יותר. לכן העלייה במספר מוסדות R1 לעומת שנות התשעים אינה מוכיחה לבדה שמאות מכללות נטשו את ההוראה לטובת מרוץ מיותר אחר יוקרה מחקרית.
הסיווג גם אינו אומר שכל מחקר הנעשה במוסד שאינו אוניברסיטת־עילית הוא חסר ערך. מחקרים חשובים עשויים לצמוח באוניברסיטאות אזוריות, במכללות קטנות ובקבוצות שאינן נהנות מתקציבי ענק. מחקר מקומי בתחומי בריאות הציבור, סביבה, חינוך, חקלאות או היסטוריה אזורית עשוי להיות בעל חשיבות רבה גם אם אינו זוכה לאלפי ציטוטים.
בעיה אמיתית — ומסקנה גורפת מדי
החלק המשכנע בטיעונו של דרזביץ נוגע למערכת התמריצים. האקדמיה אכן נוטה למדוד פרסומים בקלות רבה יותר משהיא מודדת הוראה טובה. הדרישה לייצר עוד ועוד מאמרים עלולה לעודד פיצול מחקרים, בחירת שאלות שקל לפרסם ותחרות שבה הכמות חשובה לעיתים יותר מן התרומה המדעית.
אך הקביעה שרוב המחקר צריך להיפסק אינה מבוססת במאמר על בדיקה שיטתית של תפוקת המחקר ושל השפעתה. היא גם מכניסה תחת כותרת אחת תחומים שונים מאוד. מאמר בספרות, ניסוי בפיזיקה, מחקר רפואי וסקר סוציולוגי אינם דורשים אותם משאבים ואינם משרתים אותן מטרות.
בנוסף, ההפרדה בין מחקר להוראה עלולה ליצור מערכת דו־מעמדית: מספר קטן של אוניברסיטאות עשירות ימשיך לייצר ידע, ואילו רוב המוסדות יוגבלו להעברת ידע שנוצר במקום אחר. דווקא השתתפות במחקר מאפשרת למרצים להכיר את חזית התחום ולשלב סטודנטים בתהליך יצירת הידע, ולא רק ללמד מספרי לימוד.
לכן הכותרת הפרובוקטיבית מצליחה להצביע על שאלה אמיתית, אך אינה מספקת לה תשובה מלאה. ייתכן שאין צורך להפסיק את רוב המחקר האקדמי, אלא להפסיק לדרוש מכל מרצה לפרסם באותו קצב ולאותה מטרה. מערכת מאוזנת יותר תוכל להכיר בכך שמרצים שונים ומוסדות שונים ממלאים תפקידים שונים — ולהעניק להוראה טובה מעמד, זמן ותגמול שאינם נופלים מאלה המוענקים לפרסום מחקרי.
שאלות ותשובות
האם המאמר באמת קורא להפסיק את רוב המחקר המדעי?
לא. עיקר הטענה היא שמוסדות רבים מחייבים כמעט כל מרצה לפרסם מחקרים, גם כאשר תפקידם המרכזי אמור להיות הוראה.
מדוע נטען שחלק מהמחקר האקדמי מיותר?
לפי המאמר, מערכת הקידום מתגמלת כמות גדולה של פרסומים. הדבר עלול לעודד מאמרים מצומצמים שכמעט אינם נקראים או משפיעים, אך נכתבים כדי לעמוד בדרישות קידום וקביעות.
מהו השינוי המרכזי שהמאמר מציע?
להעניק להוראה מעמד דומה לזה של המחקר: להכשיר מרצים ללמד, להעריך את איכות ההוראה שלהם ולא לחייב את כל חברי הסגל לעמוד באותן דרישות פרסום.
עוד בנושא באתר הידען:
- משבר מדעי הרוח בארה"ב: ירידה בתארים, קיצוצים באוניברסיטאות ומתקפה פנימית מתוך התחום
- מחקר של סטנפורד: לימודים באוניברסיטת תל אביב מגדילים ב־260% את הסיכוי להפוך למייסדי יוניקורן
- דו"ח האקדמיה למדעים: יש להגדיל את ההשקעה הציבורית במחקר בסיסי בישראל
- ראשי האוניברסיטאות בישראל: הצעת "חוק ההשתקה" תשחק לידי ה-BDS
- מדעי הרוח בישראל בנסיגה מאז 2004
