חוקרים מאוניברסיטת איווה מצאו שרצפים רגולטוריים נדירים בדנ"א, המשפיעים מאוד על יכולות שפה, הופיעו עוד לפני הפיצול בין האדם המודרני לניאנדרטלים
מחקר חדש מארצות הברית מציע לבחון מחדש את אחת השאלות היסודיות בחקר האבולוציה האנושית: מתי הופיעו היסודות הביולוגיים שאפשרו שפה מורכבת. לפי החוקרים מאוניברסיטת איווה, רצפים רגולטוריים מסוימים בדנ"א האנושי, המשפיעים באופן חריג על יכולות שפה, הופיעו כבר לפני הפיצול האבולוציוני בין האדם המודרני לניאנדרטלים. אם המסקנה הזו נכונה, פירוש הדבר הוא שלפחות חלק מן "החומרה" הביולוגית הדרושה לשפה היה קיים מוקדם בהרבה מכפי שנהוג היה לחשוב.
המחקר, שהתפרסם בכתב העת Science Advances, התמקד בקבוצת רצפים רגולטוריים המכונים HAQERs – קיצור של Human Ancestor Quickly Evolved Regions. לא מדובר בגנים עצמם, אלא באזורים בדנ"א הפועלים כמו מעין "כפתורי עוצמה" לגנים אחרים, כלומר אזורים שמווסתים עד כמה גנים מסוימים יפעלו ובאיזו עוצמה. לדברי החוקרים, הרצפים הללו מהווים פחות מעשירית האחוז מן הגנום, אך השפעתם על יכולות השפה של בני אדם גדולה פי כ־200 מזו של כל אזור גנומי אחר.
צוות המחקר, בראשות פרופ' ג'ייקוב מייקלסון, הסתמך בין היתר על מאגר ייחודי שנבנה כבר בשנות התשעים. באותן שנים תיעד החוקר ברוס טומבלין את יכולות השפה של 350 תלמידים באיווה, וגם אסף מהם דגימות רוק שנשמרו לצורך ריצוף עתידי. כעת, לאחר שניתן היה לרצף את הדנ"א ולשלב בין הנתונים הגנטיים למדדי השפה, יכלו החוקרים לבחון אילו וריאציות גנטיות קשורות ליכולת הלשונית של כל פרט.
הממצא המרכזי היה שה־HAQERs הם חלק עתיק במיוחד במערכת הביולוגית התומכת בשפה. החוקרים פיתחו מדד חישובי בשם ES-PGS, שמחלק את ההשפעות הגנטיות לפי שכבות אבולוציוניות שונות, ובאמצעותו ניתחו כ־65 מיליון שנות אבולוציה. מן הניתוח עלה כי הרצפים הרגולטוריים הללו היו קיימים גם אצל ניאנדרטלים, ואולי אף בלטו אצלם מעט יותר מאשר אצל בני אדם בני זמננו. המשמעות איננה שניאנדרטלים דיברו בדיוק כמונו, אלא שלפחות חלק מן התשתית הגנטית שאפשרה שפה מורכבת הופיע עוד לפני ההיפרדות בין שני הענפים.
המוח הוא החומרה, השפה היא התוכנה
החוקרים משתמשים באנלוגיה פשוטה: אם המוח הוא "החומרה", הרי שהשפה היא "התוכנה". במילים אחרות, ה־HAQERs אינם השפה עצמה, אלא רכיבים גנטיים שעוזרים לבנות מוח המסוגל לתמוך בה. על רקע זה, המסקנה הזהירה של הצוות היא שבני אדם קדומים וניאנדרטלים חלקו לפחות חלק מן היכולות הביולוגיות הבסיסיות שנחוצות לתקשורת מורכבת. לדבריהם, כאשר מחברים את הממצא הזה לראיות ארכאולוגיות שלפיהן לניאנדרטלים הייתה תרבות, ארגון חברתי והתנהגות מורכבת, מתחזק הרושם שגם תקשורת מורכבת כלשהי הייתה עשויה להתקיים אצלם.
עם זאת, המחקר גם מסביר מדוע האזור הגנטי הזה לא המשיך "להשתדרג" ללא גבול במהלך האבולוציה האנושית. לפי החוקרים, כאן נכנס לתמונה מנגנון של ברירה מאזנת. ה־HAQERs מעודדים התפתחות מוח עוברי באופן שגם מגדיל את המוח ואת הגולגולת. אלא שבטרם הרפואה המודרנית, לגודל ראש העובר היה גבול ביולוגי ברור: ראש גדול מדי היה עלול להפוך את הלידה למסוכנת מאוד לאם ולתינוק גם יחד. לכן, החוקרים משערים שהאבולוציה הגיעה בשלב מוקדם יחסית למעין "תקרה" במסלול הזה – די מוח כדי לאפשר את יסודות השפה, אבל לא יותר מדי באופן שהיה מגדיל את הסיכון בלידה. תכונות אחרות הקשורות לקוגניציה יכלו להמשיך להתפתח במסלולים גנטיים שונים, שאינם תלויים ישירות בהגדלת מוח העובר.
ההבחנה בין גנטיקה לסביבה
אחד ההיבטים המעניינים במחקר הוא ההבחנה בין גנטיקה לסביבה. מייקלסון ועמיתיו מדגישים כי גם אם לרצפים מסוימים יש תרומה חשובה ליכולת שפה, הסביבה הלשונית שבה הילד גדל עדיין ממלאת תפקיד מרכזי. לכן השלב הבא במחקר יהיה לבחון משפחות של המשתתפים המקוריים, שכיום כבר הקימו משפחות משלהם, כדי להפריד טוב יותר בין השפעה גנטית ישירה לבין מה שהחוקרים מכנים "טיפוח גנטי" – מצב שבו הגנטיקה של ההורים משפיעה גם על הסביבה שהם יוצרים לילדיהם.
למחקר עשויה להיות השפעה רחבה על הוויכוח הישן בשאלה מה בדיוק ייחד את Homo sapiens לעומת קרוביו הקדומים. במקום לחשוב על השפה כתכונה שהופיעה בבת אחת ורק אצל האדם המודרני, המחקר מציע תמונה מדורגת יותר: חלק מן היסודות הביולוגיים היו עתיקים, ואולי משותפים גם לניאנדרטלים, בעוד שהשילוב הסופי בין ביולוגיה, תרבות, למידה וסביבה הוליד אצל האדם המודרני את היכולת הלשונית במלוא עושרה. זהו עדיין אינו "אקדח מעשן" שמוכיח כיצד ניאנדרטלים דיברו, אך בהחלט מדובר בממצא שמרחיב את מסגרת הדיון, ומזכיר עד כמה הגבול בינינו לבין קרובינו הקדומים עשוי להיות מורכב יותר מן הדימוי הפשוט של "הם לא דיברו, אנחנו כן".
עוד בנושא באתר הידען:
