מחקר ב-Nature מצביע על כך שמערכת זרמים קריטית לא קרסה לחלוטין בתנאי קצה, ומחדד את הדיון על ספי מעבר כיום
מערכת זרמי העומק באוקיינוס האטלנטי, המוכרת לקהל הרחב בעיקר דרך המונח AMOC (Atlantic Meridional Overturning Circulation), מהווה אחד מ"המסועים" המרכזיים של מערכת האקלים הגלובלית. מערכת זו מעבירה חום מאזורי האוקיינוס הדרומי לצפון האוקיינוס האטלנטי, ומשפיעה באופן משמעותי על טמפרטורות, משטרי משקעים ומאזן הקרח. בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי ומדעי על אפשרות של היחלשות או קריסה חלקית של המערכת כתוצאה מהתחממות גלובלית, הזרמת מים מתוקים ממסת קרחונית ושינויים בדפוסי רוחות. על כן, כל מידע על חוסנה של המערכת בתקופות קיצוניות בעבר הינו בעל ערך מדעי גבוה — בתנאי שנמנעים מהפקת תחזיות ישירות לעתיד.
מתודולוגיית המחקר והממצאים
המחקר שפורסם בכתב העת Nature מתמקד בעידן הקרח האחרון, תקופה שבה תנאי האקלים והאוקיינוס היו שונים באופן מהותי מהתקופה הנוכחית: טמפרטורות נמוכות יותר, מפלסי ים שונים, כיסויי קרח נרחבים והזרמת מים מתוקים משתנה. החוקרים השתמשו בפרוקסי פליאו-אוקיינוגרפיים, ובהם מיקרו-מאובנים ימיים (כגון פורמיניפרים) המשתמרים במשקעי קרקעית האוקיינוס, ומאפשרים שחזור של תנאים היסטוריים — ובכללם טמפרטורה, מליחות ומבנה שכבות המים. המסקנה המרכזית כפי שמנוסחת בפרסום היא שלמרות התנאים הקיצוניים, זרמים קריטיים באוקיינוס האטלנטי המשיכו לפעול, כלומר לא חלה "עצירה מוחלטת" של המערכת.
הבהרה קריטית: המשכיות אינה שקולה לחסינות
נדרשת הבחנה מדויקת בהקשר זה. המשכיות הפעילות אינה מעידה בהכרח על שמירה על אותה עוצמת זרימה, גאומטריה זהה או היעדר תנודות. בעידן הקרח האחרון התרחשו אירועי אקלים חדים (כגון תנודות מהירות באזור צפון האוקיינוס האטלנטי), וקיימות עדויות לכך שמבנה הזרימה יכול להשתנות בין עומקים שונים. לפיכך, התובנה המרכזית היא ש"תנאי קצה אינם בהכרח מובילים לקריסה מיידית של המערכת", ולא ש"המערכת חסינה בכל תנאי". בנוסף, יש להדגיש שההווה אינו שכפול של העבר: כיום קיים קצב שינוי מהיר, ריכוזי גזי חממה שונים ומאזן קרח מובחן. המחקר מספק נקודת כיול חשובה: אם ידוע שבתקופה מסוימת המערכת לא קרסה לחלוטין, ניתן לחקור אילו תנאים היו נדרשים לקריסה, ואילו מדדים בתצפיות עכשוויות צריכים להוות אות אזהרה.
תרומה מדעית: אימות מודלים וזיהוי ספי מעבר
הערך המדעי של המחקר הוא כפול. ראשית, הוא מאפשר אימות של מודלים אקלימיים: במקרה שמודל מסוים מחזה קריסת זרמים בעידן הקרח האחרון, אך נתוני הפרוקסי מעידים על המשכיות, מתקבל אינדיקטור לכך שהמודל או הפרמטרים שלו דורשים תיקון. שנית, המחקר מאפשר גיבוש "כללי אצבע" לגבי תגובת המערכת להזרמת מים מתוקים: באיזה נפח, קצב ועונתיות נגרמים שינויים דרמטיים. מחקר זה משתלב בשיח המדעי הרחב על ספי מעבר (tipping points), אולם יש להיזהר מפישוט יתר. הדיון המדעי הרציני הוא בעל אופי הסתברותי: מהו הסיכוי להיחלשות משמעותית בעשורים הקרובים, ומהם טווחי אי-הוודאות.
השלכות על מדיניות והבנת סיכונים
גם ללא יכולת "ניבוי" ישירה, ממצא על המשכיות זרמים בעבר יכול להשפיע על ניסוח מדיניות: הוא מדגיש את הצורך להתמקד לא רק בתרחיש של "קריסה מוחלטת" אלא גם בהשלכות של היחלשות חלקית — אשר עשויה לשנות משטרי משקעים באירופה, להשפיע על עוצמת סערות ועל מפלסי ים אזוריים. במילים אחרות: גם אם המערכת אינה "נופלת מהצוק", שינוי משמעותי במסוע החום עדיין משנה תנאי חיים, חקלאות ותשתיות באופן ניכר.
עוד בנושא באתר הידען:
