בין ציפיות משיחיות לחולשת האימפריה: כיצד מרד מוגבל בהיקפו הוביל לדיכוי רומי קשה ולזיכרון זהיר במקורות חז״ל
במאמר זה אבקש לעסוק במרד היהודי האחרון שניצת בארץ ישראל באמצע המאה הרביעית לספירה – המרד המכונה על שמו של גאלוס, קיסר רומא באותה עת. התפרצותו אירעה בין שנת 351 לספירה לשנת 353 לספירה. הרקע לפרוץ המרד, ובכלל זה הגורמים הנסיבתיים שאפשרו אותו, היה מורכב: מצבה המעורער של האימפריה הרומית במערבה ובמזרחה, שהביא להתדרדרות הדרגתית ביכולת השליטה שלה באזורים אלה; הנסיבות ההיסטוריות בארץ ישראל עצמה; וכן “איתותים” שנתפסו כמעוררי תקווה להתערבות צבאית צפויה של הפרסים נגד הרומאים במזרח. מכלול זה עורר, כך נראה, כיסופים בעלי אופי משיחי־על־טבעי, שסיפקו קרקע נפשית ורעיונית למהלך מרדני.
הזרז המרכזי למרידה היה, כפי שניתן להבין מן ההקשר המדיני הרחב, שאיפות כוחניות־אימפריאליסטיות של שני שרי צבא רומיים, שהכריזו על עצמם כקיסרים לכל דבר ועניין בשנת 350 לספירה. די היה בכך כדי לערער את יסודות האימפריה, שממילא הייתה שרויה במשך למעלה ממאה ושלושים ותשע שנים במאבקים פנימיים, חלקם קיסריים־שלטוניים. בתוך מציאות זו התחדד גם מצבו של גאלוס עצמו, שעמד בפני סכנת הדחה, סילוק מתפקידיו ופגיעה בנכסיו ובמעמדו.
באותו זמן התעוררה במזרח התנגדות למדיניות הכיבושים הרומית. השליט הפרסי שבור השני בחר להתמודד מול הרומאים ולהחזיר לשליטתו חלקים במזרח שנשתעבדו בעבר לרומא. בשנת 350 לספירה צר שבור על העיר נציבין שבמסופוטמיה, ומהלך זה כמעט והביא להשתלטות עליה ולפגיעה קשה במרקם השליטה הרומי במזרח, שגם כך עמד על כרעי תרנגולת.
על רקע זה נפוצו בקרב יהודי ארץ ישראל ציפיות משיחיות, ובכללן מחשבי קיצין שונים – תופעה שהנשיא והסנהדרין נאבקו בה מטעמים ברורים של זהירות ושל חשש מסכנה ציבורית. רבי פנחס בר חמא הצהיר: “כשם שפתח העולם בד’ מלכויות: בבל, מדי, יוון ואדום (כלומר רומא)”, ורומא הוגדרה כ“זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה” (שיר השירים רבה ב’ י”ג). רבי אליעזר בר אבינא דרש: “אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח” (בראשית רבה מ”ב ד’). דרבון רעיוני־משיחי מסוג זה עלול היה להתגרות ברומאים ולעודד “עשיית נפשות” למהלך של מרידה, אף אם לא בהיקף המוני ורחב.
מכלול הנסיבות – חולשת רומא, לחצי המזרח, והתקוות שתלו גורמים שונים בהתערבות פרסית – הקים תשתית למימוש מאוויים יהודיים קדומים יותר: מרידה ברומאים בתנאים שנתפסו כ“נוחים” יחסית. בראש המורדים עמד אדם בשם פטריקיוס, שלנגד עיניו נקרתה “הזדמנות פז” להשיב “עטרה ליושנה”, לאחר תקופה ממושכת שבה שאיפות כאלה היו מוסתרות מן העין ומן האוזן. מרכז המרד יודגש, התמקד בעיר ציפורי.
יש לציין כבר בשלב זה כי רובו המכריע של הציבור היהודי בשתי הפרובינקיות הארץ־ישראליות התנגד למהלכים אלה. התנגדות זו נשענה על ראייה רציונלית של המצב האזורי, על היעדר אמונה ממשית בסיועה של פרס, ועל הזיכרון ההיסטורי של המחיר הכבד ששילם העם היהודי בניסיונות מרד קודמים נגד רומא. הציבור חשש, בצדק, שמרד כזה סיכוייו קלושים, ובו־בזמן הוא טומן בחובו סכנות קיומיות ממשיות. נושאי נשק המרד היו מעטים יחסית, בלתי מאורגנים, דלי ניסיון צבאי, ומוגבלים הן במספרם והן ביכולותיהם. קיצורו של דבר, סיכויי ההצלחה היו נמוכים מאוד, בעוד שהענישה הרומית הצפויה הייתה עלולה להיות כבדה ביותר.
עם זאת, אין להתעלם מן האידיאולוגיה שהנחתה, כך נראה, את גרעין המורדים: אמונה בעזרת האל וביכולת “מעטים מול רבים” להתגבר – אמונה שעשויה להסביר את מידת ההתלהבות שאחזה בהם ואת הנכונות להסתכן גם מול היתכנות אסטרטגית נמוכה.
פרוץ המרד והתרחבותו בקיץ 351 לספירה
המרד הקנאי פרץ בקיץ 351 לספירה, בעת שהמורדים היו שלמים בצדקת דרכם, בין היתר על רקע תבוסתו הצורבת של הקיסר קונסטאנטיוס מול מאגננטיוס ושמועות שנפוצו ברחבי האימפריה. הצלחתם הראשונית – גבורתם על לגיונרים רומאים שחנו בלילה בעיר – הובילה לתחושת ניצחון מהירה. לאחר מכן פשטו המורדים על הארסנל הצבאי הרומי במקום, פעולה שאפשרה להם להתחמש ולהיערך להמשך הקרבות. אלא שקשה שלא להצביע על הפער בין התלהבותם לבין מקצועיותם: היעדר אימונים, טקטיקה ואסטרטגיה בסיסית, וחוסר ניסיון מעשי במערכה צבאית סדורה.
ההיסטוריון הרומי אורליוס ויקטור ציין בחיבורו “הספר של הקיסרים”, שנכתב בין השנים 359–361 לספירה, כי: “ובינתיים דוכאה מרידת היהודים, כזו שהעלתה בדרך נתעבת את פטריקיוס למעין מלכות”. בדומה למרידות קודמות שנשאו יסוד משיחי, ניכר כי נוצר קשר תודעתי בין יוזמת המרידה לבין רכיב “מלכותי” או משיחי. בהקשר זה עולה שאלת זהותו של פטריקיוס: האם היה יהודי במוצאו, האם מדובר בדמות לא־יהודית שנתמכה בידי יהודים, שמא בקצין או פקיד רומי ששירת בארץ ישראל, או שמא חלק מתסיסה רחבה יותר שהקשרה ליהודי ארץ ישראל אינו חד־משמעי. הוודאות ההיסטורית כאן אינה מלאה, והדיון מחייב זהירות.
על אף ההתנגדות הציבורית הרחבה למרד, ייתכן ששאיפת המורדים הייתה להשתלט על ירושלים, זיקה שמזכירה – ולו ברמיזה – את המרד הגדול מחד ואת מרד בן כוסבה מאידך. המורדים פרצו לירושלים והניסו ללא קושי את הכוח הרומי המקומי, אך מנגד נמנעו, מסיבות טקטיות, מפגיעה בתושבים הנוצרים – כנראה כדי שלא לעורר את זעם הקיסר הנוצרי נגדם.
הידיעות על פעילותם, בעיקר לאחר ההצלחה הראשונית מול הרומאים, התפשטו במהירות בקרב יהודי הגליל. רבים “נרשמו בלשכות הגיוס המקומיות”, בעיקר בטבריה ובלוד, ומיהרו להצטרף. המרד נפרש על פני מרחב שניתן לתארו כ“בננה” אסטרטגית, שחיברה בין טבריה, השפלה ולוד. פריסה זו עשויה להעיד על תכנון בסיסי שנועד להכין התנגדות משמעותית יותר בדרום, באזור לוד וסביבותיה. הצלחותיהם המוקדמות היו תוצר של שילוב בין דריכות ומוטיבציה גבוהה, סיוע סביבתי וגורם ההפתעה מצד אחד, ובין חולשה רומית יחסית בסדר־כוחות ובמוטיבציה מצד שני.
יש גם ממד חברתי־כלכלי למרידה: רבים מן המורדים היו פועלי תעשיית האריגים בגליל ובמישור החוף – אנשים חסונים, קשי־יום, שביקשו ככל הנראה לשפר את מצבם הכלכלי בצד שאיפות “לאומיות” של אותה תקופה. המורדים, מרוצים מהישגיהם, ניתקו את קווי התחבורה היבשתיים לאורך החוף, שחיברו בין אלכסנדריה לאנטיוכיה – מרכזי שליטה רומיים חשובים במזרח. כדי לבסס שליטה, הקימו לעצמם מסגרת הנהגה. יש אף המשערים כי רעיון של כינון מחדש של בית המקדש עודד את רוחם והגביר את תעוזתם, אולי בהשראת הזיכרון ההיסטורי־הרומנטי של מהלכי בן כוסבה.
התגובה הרומית: דיכוי, ענישה וזיכרון
התפתחות זו חייבה תגובה רומית נחרצת. השליט העליון גאלוס הורה להשמיד את הכוחות המרדניים, מתוך חשש לעצם קיומה של האימפריה וליציבות מרכזיה, ולא רק בשל ערכן של פרובינקיות מרוחקות. אל מוקדי המרידה נשלחו כוחות רומיים מיומנים, ובראשם מפקדים בעלי שם. הצבא הרומי פרץ מאנטיוכיה דרומה, לעבר מישור החוף הצפוני, עכו וסביבתה, ומשם התפצלו הכוחות לדיכוי מוקדי המרידה. ביטוי ציורי לכך נמצא במדרש: “קול צעקה משער הדגים – זו עכו… ויללה מן המשנה – זו לוד… ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי… הילילו יושבי המכתש – זו טבריה” (פסיקתא רבתי, ח’ כ”ט עמוד ב’).
אב הכנסייה הירונימוס (342–420 לספירה) תיאר בכרוניקון שלו את דיכוי המרד: “גאלוס דיכא את היהודים, שמשהרגו בלילה את החיילים, אחזו בכלי נשק לשם מרידה. הוא הרג אלפים רבים של אנשים ואפילו בגיל שאין בו כדי להזיק והעלה באש את עריהם – את דיוקיסריה (ציפורי), טבריה ודיוספוליס (לוד) ועוד מבצרים רבים” (בתרגום מ’ ד’ הר, האימפריה הרומית והמינהל הרומי בארץ ישראל, עמ’ 65). יצוין כי מקורות נוצריים אחרים מזכירים לעיתים את ציפורי בלבד, ללא אזכור טבריה ולוד – פער שמצריך עיון.
מבחינה ארכאולוגית יש בידינו עדות מעניינת מלוד: בימי המרד הוחבא מטמון של 94 מטבעות כסף וברונזה ביסודות מבנה ציבורי בלוד, ככל הנראה מתוך כוונה לשוב ולאסוף אותו לאחר הקרבות. המבנה נחרב, והממצא מצביע כי דיכוי המרד בוצע בתוקפנות ובאלימות. הארכאולוגים שחר קריספין ומור ויזל מרשות העתיקות משערים כי מדובר במבנה ציבורי יהודי מפואר בלוד (ירון דרוקמן, אתר ynet, יוני 2024). לעניין מערות ומחבוא: ראו גם ארליך, “מחבוא במערות בימי מרד גאלוס”, נקרות צורים 5 (1981), 67.
המקורות שבידינו – לרבות אלה שיובאו להלן – מתמקדים בעיקר בתיאור שלהי המרד ובמעשי הענישה, ופחות בסיבות ובמהלכי הפתיחה. בניגוד למרד בן כוסבה (132–135 לספירה), כאן “קול הדיכוי” בולט יותר מ“קול המרד”. ניתן להציע כי הדבר משקף את עמדת חז”ל, שהייתה שלילית כלפי עצם המרידה וסיבותיה, ומתוך כך הועדף תיאור התוצאות הכואבות, אולי גם כאזהרה מפני מרידות עתידיות.
אופן הדיכוי הרומי שונה גם מבחינה צבאית: בשונה ממרידות קודמות, ובעיקר המרד הגדול (66–73 לספירה), שבהן נוהלו מצורים ממושכים, כאן הרומאים לחמו בעיקר בשטחים פתוחים, תוך פיצול כוחות שמנע סיוע הדדי בין מוקדי ההתנגדות. הדבר הקטין את עלויות המלחמה והפחית שחיקה בלגיונות. גם העדיפות הרומית הייתה ברורה, וכאשר היוקרה הרומית עמדה על הפרק, לא היה מקום להקלות. גורלן של טבריה ולוד היה קשה, ובציפורי – לב המרד – החריבו, שדדו ושרפו. גורל דומה פקד גם את בית שערים.
בהקשר לציפורי מובאת עדות מן התלמוד הירושלמי (סוטה פרק ט’ כ”ג עמוד ג’): “בימי אורסקינוס המלך נתבעו אנשי ציפורי. נתנו רטיה על אפם ולא הכירם… לבסוף נאמרה עליהם לשון הרע ונתפשו כולם”. אין ודאות אם מדובר במעורבות במרד או בסוגיות של מסים וממשל, אך הקטע מעיד על אווירת פחד והלשנה. מסורת אחרת מתארת בורחים במערות שנעזרו בשינויי הבוהק בנרות שמן כדי להבחין בין יום ללילה – תיאור שעשוי להתאים למציאות של מחבוא תחת רדיפה.
יוחנן כריזוסטומוס, בן המאה הרביעית לספירה, תיאר בדרשתו “דרשה כנגד היהודים” (Adversus Judaeos) את המרד בימי קונסטאנטיוס: “הקיסר ראה מה הם ניסו לעשות וכגמול לכך חתך את אזניהם והשאיר על גופם את הסימן הזה על אי־ציותם… כדי שלהבא ישקלו היטב את ניסיון מרידתם” (ה’ י”א, 386 ואילך). תיאור זה ממחיש את מרכיב ההרתעה והענישה הסמלית במנגנון השלטון.
מעניין לציין כי בספרות חז”ל אין כמעט זכר לגורמי המרידה ולמהלכה, אלא בעיקר לדיכויה ולפעולות הענישה. הסבר אפשרי הוא רצון מודע “לגמד” את המרד כדי לא לעורר תקוות שווא ולמנוע התלקחות נוספת, וכן רצון להצטייר בעיני הרומאים כמתונים ושקולים. עדויות חז”ל כן משקפות את האימה הציבורית לאחר הדיכוי. רב הונא אמר: “בורחים היינו מפני הגותים… באותה המערה שבטבריה…” (בראשית רבה ל”א, 11) – עדות שיכולה להתפרש כבריחה של מורדים או של תושבים שנקלעו למציאות אלימה. מקור אחר (תלמוד ירושלמי מגילה פרק ג’ ע”א עמוד ד’) מדווח על שריפת ספרי תורה ביישוב צינברי בדרכם לטבריה, ייתכן בהקשר ישיר למרד.
עוד מסופר כי “רבי יונה ורבי יוסי עלון קומוי ארסקינס באנטוכיא… וקם מן קמיהון…” (תלמוד ירושלמי ברכות פרק ה’ ט’ עמוד א’). אזכורו של אורסקינוס בקטע מקנה לפגישה מידה גבוהה של אמינות. עצם הדרישה כי מנהיגים יהודיים יגיעו לאנטיוכיה הרחוקה מרמזת על יחסי כוח והשפלה מסוימת, אף שהמצביא גילה כלפיהם כבוד פורמלי – אולי כחלק ממדיניות רומית של “הפרד ומשול”.
לאחר דיכוי המרד ננקטו צעדים רומיים אופייניים: הטלת משטר צבאי במוקדים בעייתיים, פגיעה בזכויות פוליטיות ומשפטיות של יהודים, ומרדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמה או בתמיכה במרד. בשנת 354 לספירה הוצא גאלוס להורג, בין היתר על רקע ביקורת קשה על כישרונו ההנהגתי ושחיתות מידותיו.
סיכום והערכת משמעותו של מרד גאלוס
קשה לקבוע בוודאות כי מדובר “במרד” במובנו המלא, בהשוואה למרד הגדול ולמרד בן כוסבה. ייתכן שמדויק יותר לתארו כהתנגדות מוגבלת בהיקפה ובמשכה, או כצירוף ספורדי של פעולות אנטי־רומיות – לרבות אי־תשלום מסים והתארגנויות מקומיות. עם זאת, אין ספק שהתגובה הרומית הייתה משמעותית, אלימה ומערערת, ושדיכוי המרד הותיר פצע עמוק שממנו התקשה היישוב היהודי להשתקם מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית.
אין לנתק את ההתנגדות מן האווירה הכללית בעולם הרומי: חולשה, מאבקי כוח בחצר הקיסרות, העדר תגובה אחידה ומהירה בפריפריות, וקיומן של אופציות חבירה – אמתיות או מדומות – בין יהודים לבין גורמים אנטי־רומיים במרחב. כל אלה ערערו את הביטחון האישי והקבוצתי במזרח הקרוב ובכלל בארץ ישראל תחת שלטון רומא, וסימנו – לפחות בתודעה הציבורית – התקרבות של “קץ” השלטון הרומי במזרח. בצד זאת התקיימו גם פנטזיות יהודיות קדומות, לעיתים מופרזות ומסוכנות, שהופיעו בעבר ביתר עוצמה במרד הגדול ובמרד בן כוסבה. ההבדל הוא שכאן נראה כי הציבור המתון היה רחב, וסביר שעמדת הסנהדרין וההנהגה תרמה לריפוי התמיכה במרד ולבלימתו – גם אם במחיר כבד של ענישה קולקטיבית לאחר הדיכוי.
עוד בנושא באתר הידען:
