המאמר בוחן מחדש את זהותו של פפא בר נצר, דוחה את הזיהוי עם אודינתוס התדמורי ומציע כי חורבן נהרדעא במאה השלישית לספירה היה תוצאה של פלישה תדמורית ממניעים כלכליים ותחרות על דרכי המסחר, ולא מהלך עונשי של האימפריה הסאסאנית.
עלייתה של ממלכת תדמור, היא פאלמירה, שנקראה כך על שום דקליה/תמריה הידועים בעולם הקדום בפוריותם הרבה והעשירה, היתה אחד המאורעות הבולטים והמרעישים בתולדות האימפריה הרומית הקדומה, והיא עשויה לשמש עדות ברורה למציאות המסובכת שנתהוותה במזרח לאחר התערבות השלטון הרומי במקום.
ממלכה זו נזכרת במקרא, וכך כותב עליה בעל מלכים א' פרק ט' (19-17) : "וייבן שלמה את גזר ואת בית חורון תחתון. ואת בעלת ואת תדמור במדבר בארץ". שליטת המלך שלמה באזורים כה רחוקים מצביעה כמובן על יכולותיו הרבגוניות. ולא בכדי הבאתי כאן את המובאה הנ"ל, כדי להצביע, אולי, על פרטנזיות מאוחרות יותר, ולפחות ברמת חלומות מופרזים.
יצויין כי הקיסר הרומי הדריאנוס ביטל את מדיניות קודמו, הקיסר טריאנוס במזרח וכונן שוב יחסי שלום עם האימפריה הפרתית, מה שאיפשר לתדמור ליהנות פעם נוספת משיירות הסוחרים שעברו בשטחה.
בראשית המאה השלישית לספ' נחלשה האימפריה הרומית, מה שהביא להתפשטות הממלכה הסאסאנית, הפרסית, לכיוון מערב ולאיום על שלימותה של האימפריה הרומית במזרח.
המלך הפרסי, הסאסאני, שאפור הראשון (247-241 לספ') העניק לנתיניו מידה רבה של אוטונומיה ובעיקר דתית. מהלך זה הביא לכדי התבססותן של הקהילות היהודיות לאורך הפרת בעיקר כגון נהרדעא וסורא וכתוצאה מכך נודע מירקם היחסים ההדוקים יחסית בין המלך הסאסאני לבין היהודים ובעיקר לאור המתיחויות ששררו בין הממלכה הפרתית לאימפריה הרומית. יצויין כי בין שמואל הנהרדעאי לבין המלך הסאסאני התקיימו קשרים אישיים הדוקים. כך לפחות לאור עדויות חז"ל בבחינת "אויבו של אויבי הוא ידידי" ונוכח התסבוכת הפוליטית-כלכלית-יישובית בין הממלכה הנ"ל לבין מי שאיים עליה לכלותה לחלוטין וזו היתה הממלכה התדמורית.
אחד ממנהיגיה של תדמור, ספטימיוס אודינתוס, או בלשון חז"ל – "פפא בר נצר" – המליך עצמו והתמנה לנציב העליון של הפרובינקיה הרומית במזרח, הלוא היא סוריה ופויניקיה. הלה, בשימוש מושכל בצבאו, כפה על הממלכה הסאסאנית כניעה מוחלטת ובשל כך זכה זה בהוקרה עמוקה מצד האימפריה הרומית ובקבלת התואר "מתקן כל המזרח", מה ששמור היה עד כה לשליטי הקיסרות הרומית בלבד.
צמיחתה ועלייתה של ממלכה זו, וקיומה במשך תריסר שנים, דהיינו בין שנת 260 לספ' לבין שנת 272 לספ', שימשה מחד הוכחה לשקיעתה של הקיסרות הרומית ולמיעוט כוחה ועוצמתה של ממלכת פרס, ומאידך – שימשה זו הוכחה חותכת לכוחו העולה של המזרח, הבתר-רומי. ממלכת תדמור נספחה לקיסרות הרומית בשלהי ימיו של הקיסר הרומי טריאנוס, אך לא איבדה כתוצאה מכך מכוחה הכלכלי המרובה. תדמור שהוקמה בנווה מדבר ושלטה על אחת מדרכי המסחר העולמי החשובות ביותר ועל כך מעיד ההיסטוריון הרומי פליניוס בחיבורו, "ההיסטוריה של הטבע", או יותר נכון להציגו כ"דברי ימי הייקום" (5, 21). יצויין, אגב, כי בשנת 1980 הוכרזה תדמור על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
הממלכה הנידונה, דהיינו ממלכת תדמור, נחשפה לראשונה לאימפריה הרומית בשנת 41 לפנה"ס ונוכסה לתוכה אחר כך, היינו בשלהי המאה הראשונה לספ', ובתקופת שלטונו הקיסרי של הדריאנוס זכתה העיר/הממלכה לפריחה מחודשת, כמעט בינלאומית.
הממלכה התדמורית הנ"ל זכתה למעמד חשוב בימי השושלת הסוורית הרומית (235-193 לספ') ורכשה את ה-Ius Italicum (הינו הזכות להימנות על האימפריה הרומית) המכובד מטעם הקיסרות הרומית הנ"ל. ולא פלא הוא שבתקופה זו עלה ודרך כוכבה של בני משפחת אודינת (אודינתוס) התדמורית. כוחה של משפחה זו היה בהקמתם ובאירגונם של גייסות דורסניים. כשגייסות אלה היוו את עיקר עוצמתה הצבאית של האימפריה הרומית במזרח ומתוך כך נבין כמובן את "ריקוד החיזור" הרומי כלפי הממלכה התדמורית בבחינת "הכל פוליטיקה".
נושאי שם זה, דהיינו בני שושלת אודינתוס, נזכרים גם במקורותינו, כפי הנראה, כאמור לעיל, בשם "בר נצר". צורת השלטון בתדמור, על פיה העומד בראשה הינו גם מלך, כדברי בעל ה"היסטוריה אוגוסטה" הלטינית (כ"ד, 15, 2) והוא המפקד לגייסות הדורסניים בצבאו, גרמה אף לכפילות ביחס היהודים לאודינתוס. וכך קוראים אנו בגמרא = "ובן נצר התם (שם) קרי ליה (קוראים לו, מכנים אותו)מלך, והכא (פה, היינו בארץ ישראל ובבבל) קרי ליה (קוראים לו) ליסטים (היינו שודד וגזלן)" (תלמוד בבלי כתובות, נ"א עמ' ב').
מעוזה של המלכה זינוביה
שליטה הנ"ל של תדמור נרצח בחשאי בשנת 267 לספ', ולאחריו שלטה בתדמור זינוביה (הבי"ת דגושה – Zenobia) – הלוא היא ספטימיה זנוביה, בין השנים 272-267 לספ'. יצויין כי זינוביה שלטה שם בשם בנה ואהאבאלאתוס, ממש כשליטים עצמאים על החלק המזרחי של האימפריה הרומית. עם זאת בסוף שנת 271 לספ' כבש אורליאנוס הקיסר הרומי את תדמור ושם קץ מתוך כך לשלטונה של זינוביה בארץ ישראל. יצויין, אגב, כי במקורות הנוצריים הופיעה זינוביה כאוהדת היהודים, ואולי אפילו כמי שהתגיירה, ואולי גם מתוך כך סר חינה בעיני הרומאים, וזאת, שמא, במקביל לעמדת התלמוד הירושלמי שהגדיר אותה באופן שלילי מוחלט, דהיינו – "זנביא מלכותה שרדפה את היהודים" (תלמוד ירושלמי, תרומות פרק ח' מ"ז עמ' א'). וזאת, אולי, בלי הקשר לעמדת הרומאים הנ"ל.
כאמור, ראתה המסורת היהודית לדורותיה את פפא בר נצר בחזקת ליסטים ואף מעשיו תוארו כ"ליסטים היה ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש ליסטים (ארכיליטאס ביוונית). וגדידיה (והגדודים שם) תנן שבויי מלכות אתן כשבויים" (בראשית רבה. מהדורת תיאודור-אלבק, ע"ו ה'). מקור מאוחר, אם כי נחשב למדוייק ולמשקף מצבים היסטוריים, דהיינו רב שרירא גאון מוסר לנו כידוע את המסורת הבאה: "ושכיב שמואל (ראש קהילת נהרדעא ) בשנת תקס"ד, היא שנת ד' אלפים ליצירה (= לבריאה) … ובשנת תק"ע אתא (הגיע, בא) פפא בר נצר ואחרבה (והחריב את …) לנהרדעא" (אגרת רב שרירא גאון, מהדורת ב"מ לוין), חיפה, תרס"א, עמ' 82).
על פי זאת, מספר טעמים לכך, שאין לזהות את אודינאתוס עם פפא בר נצר: ראשית – אין התלמוד נוקב כלל בשמו של אודינאתוס; שנית – על פי המסורת של רב שרירא גאון, נחרבה העיר בשנת תק"ע למניין השטרות. דהיינו בין שנת 258 לשנת 259 לספ'. ברם, אודינאתוס החל להראות את נחת זרועו רק משנת 261-260 לספ'; שלישית – אודינתוס חצה את נהר פרת בשנת 263 לספ', כבש את העיר קארה ואת נציבין וצר על קטיסיפון. אולם כאן, כאשר הגיעו מים עד נפש, דהיינו מצור על עיר הבירה, היכו הפרסים את חיילותיו של אודינאתוס וגרמו למנוסתו ונסיגתו אל מחוץ לעיר הבירה הקדומה, היא קטיסיפון. עם כל זאת לא נאמר כי החריב, או פגע באי-אילו מקומות ואתרים ששכנו בסמוך לנהר פרת, מול עיר הבירה ובנותיה, או אפילו אם עבר דרכן. בזיקה לכך יש לקבל, לדעתי, את גרסתו של בעל "סדר עולם זוטא וסדר תנאים ואמוראים" (בתוך "סדר החכמים וקורות הימים". מהדורת א. נויבאור, ירושלים תשכ"ז חלק א' עמ' 177) : "והיתה מדינת נהרדעא ביישובה מימי (המלך) יהוייכין (כך בנוסח) עד שנאסף שמואל שהם תר"ף שנים. ובא פפא בר נצר והביא פולמוסא והחריב אותה בשנת תק"ע. כלומר נהרדעא חרבה כנראה בין שנת 258 לשנת 259 לספ'.
אם כן, שמא היה מעשה החורבן פרי ידי הפרסים? לכאורה הדבר אפשרי משני הטעמים הבאים: ראשית – מנהגם של הפרסים בהתקפתם על הערים היה להחריבן תחילה ולהעלותן באש לאחר מכן. דוגמה לכך נמצא במסע המלחמה כנגד ולריאנוס קיסר, הוא המסע השני בין השנים 252 ו-253 לספ'; שנית – יש לראות את העמים השונים שישבו בגלילות השונים של פרס, ושימשו במה היסטורית למאורעות שהתחוללו בין פרס לבין רומא. וכן, אם נתבונן כמאה ושלושים שנה לאחור – למלחמת טריאנוס הקיסר הרומי שהתנהלה במזרח, נראה כי היהודים התמרדו בכלל ההתקוממות הכללית יחד עם שאר תושבי האזורים כנגד רומא. שמא חששה מכך אף המלכות הסאסאנית, כי גם עתה, בימי מלחמת פרס-רומא, יניפו היהודים את נס המרד, והפעם כנגד פרס. ואילו בני נהרדעא עשויים היו לפתוח במרד, שכן עיר זו היתה מבוצרת היטב כמאמרו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים י"ח ט' א'), בעלת עבר היסטורי של מרד גדול (כגון מרד חנילאי וחסינאי, כזה שפורסם ב"הידען", אוקטובר, 2025) ומרכז היהדות הבבלית דאז. דיכויה הסופי, לעומת זאת, עשוי היה להשתיק כל אווירה ורוח של מרי בקרב העם היהודי.
אולם, לעומת דברים אלה, כמדומה שאין לומר שהיה זה מעשה פרסי, וזאת משום שהפרסים, במשך כל התקופה הנידונה יצאו נשכרים מנהרדעא, הן ממעמד הכלכלי והן ממיקומה כעיר גבול על שפת המדבר, בהיותה משמשת כחיץ נאמן בין מסופוטמיה ושודדי המדבר מחד, לבין הפלישות הרומיות מאידך כפי שעולה מתיאורים מעניינים המשוקעים בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה ע' עמ' ב', מועד קטן כ"ה עמ' ב', גיטין ל"ח עמ' א ועירובין ל"ד עמ' ב').
ביזה ושבי אופיניים לתדמורים
יש איפוא לומר שכפי הנראה היה זה מעשה תדמורי, כזה שהתבצע לצורך ביזה ושבאות מחד, ולצורך חיסול גורם כלכלי מתחרה, כזה שעמד כאבן נגף בפני המסחר התדמורי מאידך. גולת הכותרת של כלכלת תדמור היתה המסחר, ומכאן תובן חשיבות חורבנה של נהרדעא לבני תדמור, ובנידון זה מעניין להתרשם ממפת דרכי המסחר הבינלאומיות של אותה תקופה. נקודה זו מובנת היטב על רקע עיון במספר תעודות וכתובות תדמוריות.
בכתובת אחת המופיעה ב ( Corpus Inscriptionum Semiticarum,( II, No.4202 וכן הנ"ל מספר 23) אנו מבחינים כי מעל דלת אחת של קבר תדמורי נכתבו שתי שורות ביוונית ובתדמורית. בזו היוונית נמסר כי "מונומנט זה נבנה על ידי הסנאטור השלישי, בנו של חירן (בנו) של והבלת (הוא והבאלאטוס), בנו של נצור", ואילו בשורה התדמורית נכתב כי "(קברא דנ)ה. בנא אדינת סקלטיקא בר חירן והבלת נצור לה (שמור אותו) ולבנוה ולבנה בנוהי לעלמא (= כלומר לו ולבניו ולבני בניו לעולם). ומכאן ראיה לפנינו שאין קשר בין נצור לבין בן נצור, הלא הוא אודינאתוס המפורסם.
בכתובת אחרת נמצאנו למדים מראשיתה על "צלמא (דמותו) דנה (זן) די (של) ספטימיוס חירן בר אדינת סוקלטיקא". ואילו במקום אחר התוודענו לכתובת שהיא – "צלם ספטימיוס אדינת נהירא" (שם).
דומה איפוא שעדים אנו למציאותה של שושלת מלכים, אשר נכללו בה כמה שליטים אשר נקראו אודינת או אדינת. ועל פי הכתובת : "קברא דנה בנו אדינת סקלטיקא בר חירן והבלת נצור לה ובנוה(י) ולבנא בנוהי" נמצאנו למדים כי שושלת אדינת העניקה את שמה לכל מלכיה, בבחינת שם משפחת המלוכה, אם את השם "אדינת" או את השם "נצור". כן נמצאנו למדים שבמסמך משנת 271 לספ' – דהיינו – "צלם ספטימיוס אדי(נת) מלך מלכא (=מלך המלכים). והרי ידוע שאודינת, מקוממה של תדמור, נרצח לפני תיארוכו של מסמך זה בשנת 268 לספ'. אולם שושלתו נגדעה והמשיכה לשאת את השם "אדינת" או "נצור".
לסיכום סוגייתנו נוכל לומר, שכמדומה הוא שמעשה חורבנה של נהרדעא, היה תוצר של פלישה תדמורית מזויינת והרסנית מובהקת, כזו שמגמותיה היו כלכליות ברורות. פפא בר נצר היה אחד הנסיכים בשושלת אשר נשאה את השם "נצור", וביוונית מתועתקת – "נאסורוס", או איזשהו גלגול של אחד מאלה שנשאו את השם "אדינת" כשם שושלתי. ברם, אין לזהותו, לעניות דעתי עם אודינת המפורסם, מקוממה ואדריכלה של תדמור בין השנים 267-260 לספ'.
וכן ייאמר ויודגש כי שמואל, מנהיגה האגדי של נהרדעא נפטר בשנת 257 לספ', וזמן קצר אחר כך ידעה נהרדעא אסון כבד בשעה שהגדודים התדמוריים פלשו לנהרדעא. בעקבות זאת נטשו רוב חברי הנהגת העיר נהרדעא ובראשם רב נחמן אל מחוץ לגבולות העיר ומקץ שנים שבו ושקמו את מוסדותיה הציבוריים והקהילתיים, אלא שהעיר ובכללה הקהילה כבר לא שבו אל ימיה "מקדם".
בכל מקרה, נוכל לקבוע את מועד שקיעתה וחורבנה הסופי של נהרדעא, העיר והקהילה היהודית – שכיית נפשו של שמואל, מקימה ומקוממה, בתאריך הנ"ל, דהיינו בין השנים 260 לשנת 267 לספ', כשלמעשה חורבנה נגרם כתוצאה של תחרות כלכלית בינה, בין נהרדעא לבין תדמור, הלוא היא פלמירה, ולא ידעה זו כל שיקום וחיות לאורך שנות ההיסטוריה הבאות. חורבנה, מסתבר היה למעשה מין מהלך דמוני, כלכלי-מסחרי אימפריאלי של אחד מהנסיכים המאוחרים של תדמור.
עוד בנושא באתר הידען:
