כיצד השפיעו מורי בתי הספר היסודיים שעלו לארץ בעלייה ההמונית של שנות ה-50, על מערכת החינוך הישראלית
מערכת החינוך בארץ מבוססת בעיקר על זו שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד החינוך ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה תש”ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי תשי”ג-1953.
“החינוך הוא סוכן חברות משמעותי שמעצב תפיסות אידיאולוגיות. אי אפשר להבין חברה בלי להכיר את הגורמים שעיצבו אותה, ומערכת החינוך היא גורם מרכזי בתחום זה”, אומרת ד”ר טלי תדמור שמעוני, היסטוריונית של החינוך, ראש המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. “כל מערכת חינוך שואפת לעצב דמות של בוגר רצוי. כאשר חוקרים את תוכני הלימוד ואת מעבירי המסרים, המורים והמנהלים, אפשר להבין איזה אדם יתעצב בעתיד, וכן את אמונותיו ועיסוקיו. כיום למשל כמעט לא מלמדים את מקצוע החקלאות כי חסרה לו ההילה האידיאולוגית שהתלוותה אליו בעבר. הוא לא ‘כלכלי’, ולכן מדגישים מקצועות כמו מתמטיקה ומחשבים. הטקסים, לעומת זאת, נשארו כמות שהם”.
ד”ר תדמור שמעוני חוקרת את החינוך העברי והיהודי בארץ ישראל מהתקופה העותמאנית ועד שנות ה-70 של המאה ה-20, ובתוך כך מתמקדת בממשק שבין השיח הציבורי, האקדמי והחינוכי. מחקרה האחרון, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, עוסק במורי בתי הספר היסודיים שעלו לארץ בעלייה ההמונית של שנות ה-50, מיד לאחר קום המדינה; 70% מהם הגיעו מאירופה (רובם היו ניצולי שואה) ו-30% מארצות האיסלאם, בעיקר עירק. “חמישית מכלל המורים במדינת ישראל בשנות ה-50 היו עולים, מהגרים. ביקשתי לבדוק כיצד חייהם ומעמדם, וכן מערכת החינוך כולה הושפעו מכך. לרוב, מורים הם חלק מעמוד השדרה של החברה, ילידי המקום, דוברי השפה, מעורים במסורת ובתרבות. ואלו היו אנשים שהגיעו מבחוץ, שעברו תהליכי הגירה והתערות בחברה, ובמקביל ייצגו את המדינה. כלומר עולים ונציגי ממסד. נקלטים וקולטים”, אומרת ד”ר תדמור שמעוני.
כיצד נוצר המצב הזה? כאמור, ב-1949 העבירה כנסת ישראל את חוק חינוך חובה וכך החלה המדינה לספק חינוך לכל ילדי ישראל. במקביל החלה העלייה ההמונית למדינת ישראל ומערכת החינוך גדלה פי שלושה בתוך שנים מעטות. כך נוצר מחסור עצום במורים והמדינה החלה לגייס למשרה זו מסיימי תיכון, מורות-חיילות וסמינריסטיות. כאשר גם אלו לא מילאו את המכסה, החלה המדינה לגייס עולים שסיימו תיכון או שהיו מורים בארצות מוצאם והעבירה אותם קורס מזורז (של כמה חודשים) שבו למדו עברית ומקצועות כגון תנ”ך, מתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה. בסיום הקורס החלו העולים ללמד ובחופשותיהם עברו בחינות השתלמות. כשסיימו אותן לאחר כמה שנים, קיבלו תעודת מורה מוסמך. כלומר, בשל המחסור החמור במורים, בשנים הראשונות לימדו העולים מבלי להיות מוסמכי הוראה לפי ההגדרה המקובלת. מחציתם לימדו בפריפריה – בעיירות פיתוח כגון שלומי, דימונה, קריית שמונה, בית שאן, אופקים ומושבי עולים – שם הוקמו בתי ספר חדשים שנזקקו לכוח אדם רב. והמורים הוותיקים, ובהם ילידי הארץ, לימדו בעיקר בבתי ספר במרכז הארץ, שגם בהם היה מחסור ניכר במורים.
כדי לבדוק כיצד סיפור הגירה זה השפיע על חייהם של המורים-עולים, על מעמדם ועל רמת החינוך, בחנה ד”ר תדמור שמעוני נתונים סטטיסטיים של משרד החינוך שמצויים בארכיון המדינה (למשל על מספר המורים-עולים, מדינות מוצאם ושנות ההשכלה שלהם); ונתונים על מערכת החינוך, ראיונות עם המורים-עולים וספרי זיכרונות שכתבו שמצויים בארכיונים מקומיים (של ערים כגון באר שבע וקריית שמונה).
החוקרים בחנו נתונים סטטיסטיים של משרד החינוך, ונתונים על מערכת החינוך, וכן ספרי זכרונות של המורים-העולים.
כך גילתה בין השאר כי המורים-עולים תיפקדו גם כעובדים סוציאליים (למשל, כתבו מכתבים לרשויות עבור התלמידים בשפתם), ותיווכו לתלמידים את כללי הממסד. בזיכרונותיהם הדגישו בעיקר את הפן הטיפולי בעבודתם ואת הצלחת תלמידיהם. בנוסף נמצא כי המורים-עולים מעירק שלימדו בקריית שמונה, שלומי ודימונה הפכו בתוך עשר שנים למנהלים.
“נכון שהמורים-עולים הוכשרו פחות מהמורים הוותיקים, והעברית שלהם הייתה פחות טובה, אבל הם עברו תהליכי העצמה מתוקף תפקידם, חשו ערכיים ומשמעותיים, בעיקר משום שדאגו לאחרים. בלעדיהם, ילדים רבים לא היו זוכים לחינוך. שכן הם הכירו יותר את הנורמות, התרבות והשפה שלהם לעומת המורים הוותיקים. אותם ילדים סבלו מחסכי שפה, עזובה ועוני והמורים-עולים היו עבורם מודל חיובי שניתן להזדהות עמו. עם זאת קשה לבדוק כיצד השפיעה הוראת המורים-עולים על השכלתם של התלמידים בטווח הארוך שכן עד 1962 לא היו תיכונים. בתום בית הספר היסודי יצאו הילדים לעבוד”, מציינת ד”ר תדמור שמעוני.
מבחינת מעמדם של המורים-עולים מסבירה החוקרת כי “בשנות ה-50 המצב הכלכלי במדינה היה בכי רע ורוב העולים, המהגרים, בדומה למהגרים מחברות אחרות, עבדו בעבודות כפיים. המורים-עולים לעומת זאת קיבלו משרת צווארון לבן, השתלבו במעמד הביניים, זכו בביטחון תעסוקתי ועמד מאחוריהם איגוד מקצועי. כך התחזק מעמדם החברתי-כלכלי והיטמעותם בחברה הייתה מוצלחת ומהירה מאוד ביחס למהגרים אחרים”.
ניתן להבין אם כן כי זהו סיפור יוצא דופן על הגירה והשפעתה החינוכית-חברתית. בהשוואה למציאות הנוכחית מציינת החוקרת כי “כיום הבעיות במערכת החינוך הן בעיקר השיטות המיושנות והכיתות העמוסות. החופש המקצועי של המורים מצומצם, המערכת לא מביעה אמון בהם, כפי שמתבטא למשל בהכנסת תוכניות לימודים על ידי גורמים מחוץ למשרד החינוך, ובמידה רבה הופכת אותם למעין פקידים. אי לכך, סמכותם והשפעתם הולכות ופוחתות והם עוברים תהליך הפוך מהעצמה. בעבר אפשרו להם לבטא מגוון קולות והתכנים הועברו אחרת על ידי כל מורה. כך למשל היו מורים שלימדו תנ”ך בגרסה החילונית ואחרים לימדו בגרסה הדתית, כפועל יוצא של אמונתם. כיום המורים חוששים יותר להביע את דעתם וזה משליך על שיטות החינוך והתכנים”.
החיים עצמם
טלי תדמור שמעוני, תושבת להבים, אמא לשני בנים בוגרים, נשואה למדען בתחום מדעי המחשב. בנוסף להיותה ראש המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, היא חברת סגל במכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, וחברה בקבוצת המחקר של בינוי אומה במרכז עזריאלי ללימודי ישראל (מעל”י).
