זוכה נובל ג'יימס ווטסון הלך לעולמו בגיל 97; לצד תרומתו המכוננת לחשיפת מבנה הדנ"א יחד עם פרנסיס קריק, מחקר היסטורי חדש מדגיש את חלקה המרכזי של רוזלינד פרנקלין – ואת המורשת המורכבת של אחד מאבות הביולוגיה המודרנית
ג'יימס דיואי ווטסון, מהמדענים המשפיעים ביותר במאה ה־20 ואחד משלושת זוכי פרס נובל על גילוי מבנה ה־DNA, נפטר ב־6 בנובמבר 2025 בביתו באיסט נורת'פורט, ניו יורק, בגיל 97.
ווטסון, ביולוג מולקולרי, גנטיקאי וזואולוג אמריקאי, נולד ב־1928 בשיקגו. הוא השלים תואר ראשון באוניברסיטת שיקגו כשהוא עדיין נער, ודוקטורט באוניברסיטת אינדיאנה ב־1950, בהנחיית חתן פרס נובל סלבדור לוריה. לאחר פוסט־דוקטורט בקופנהגן הגיע לקיימברידג' באנגליה, שם פגש את פרנסיס קריק – שותפו לגילוי ששינה את פני הביולוגיה המודרנית.
ב־1953 פרסמו ווטסון וקריק במאמר קצר ב–Nature את המודל של הסליל הכפול – שני גדילי DNA שזורים זה סביב זה, עם סוכר־פוספט כ"עמוד שדרה" חיצוני ובסיסים חנקניים מזווגים ביניהם. ב־1962 זכו ווטסון, קריק ומוריס וילקינס בפרס נובל על התגלית, שנחשבת עד היום נקודת מפנה במדע: מהרגע שהובן מבנה ה־DNA, נפתחו הדרך לביולוגיה מולקולרית, להנדסה גנטית, לביוטכנולוגיה ולבסוף גם לפרויקט הגנום האנושי.
המחלוקת סביב רוזלינד פרנקלין – ונתונים חדשים על חלקה בתגלית
לצד ההילה המדעית, ליוותה את ווטסון כל השנים מחלוקת חריפה סביב תפקיד הציר המרכזי ששיחקה רוזלינד פרנקלין, הביופיזיקאית הבריטית שאחראית לחלק גדול מן הנתונים הניסויים שעליהם נשען מודל ה־DNA. פרנקלין, שעבדה במעבדתו של וילקינס בקינגס קולג', פיתחה צילומי עקיפה של קרני X באיכות יוצאת דופן – ובראשם התמונה המפורסמת "Photo 51". ניתוח התמונות הוביל אותה להבנה שה־DNA הוא מבנה סלילי, ושעמוד השדרה של סוכר־פוספט נמצא מחוץ לסליל – תובנה קריטית לבניית המודל הנכון.
לפי התיעוד ההיסטורי, לווטסון וקריק הייתה גישה לנתונים של פרנקלין ולמסקנותיה עוד לפני שפרסמה אותן במלואן, בין היתר דרך דו"חות פנימיים ושיחות עם וילקינס. הדבר הוליד במשך שנים טענות על כך ש"הרעיון נגנב" ממנה, בצירוף העובדה שווטסון תיאר אותה בספרו הסליל הכפול באופן מזלזל ולעיתים סקסיסטי.
אולם מחקרים היסטוריים אחרונים – כולל מאמר שפורסם ב־Nature ב־2023 – מציעים תמונה מורכבת יותר: פרנקלין לא הייתה "קורבן שגזלו ממנו את התהילה" בלבד, אלא שותפה אינטלקטואלית מלאה לפתרון, שפעלה בסביבה מדעית תחרותית ומסוגרת, נמנעה מלפרסם חלק מהתובנות בזמן אמת, והושפעה גם מאקלים מגדרי בעייתי. המאמרים החדשים מדגישים שעבודתה הייתה חיונית להפרכת מודלים שגויים (כגון סליל משולש) ולאישוש המודל הדו־גדילי, ושבלעדיה – כפי שהודו ווטסון וקריק כבר במאמרי ההמשך שלהם – "גיבוש המבנה היה בלתי סביר, אם לא בלתי אפשרי". בשנים המאוחרות יותר ווטסון עצמו הביע חרטה פומבית על האופן שבו הציג את פרנקלין בספרו.
מ–Harvard ועד פרויקט הגנום האנושי
מ־1956 ועד 1976 היה ווטסון חבר סגל במחלקה לביולוגיה בהרווארד, שם קידם את התחום המתהווה של ביולוגיה מולקולרית. במקביל, משנת 1968, עמד בראש מעבדת Cold Spring Harbor Laboratory בלונג איילנד, ובמשך כ–35 שנים – כמנהל, נשיא ובהמשך קנצלר – הפך אותה למרכז בינלאומי מוביל לחקר גנטיקה, סרטן ומחלות עצביות.
בשנים 1988–1992 שימש ווטסון כראש השלב הראשון של פרויקט הגנום האנושי במכוני הבריאות הלאומיים (NIH), והיה מראשוני הקוראים לראות בגנום האנושי נכס של האנושות, ולא יעד לפטנטים. לאחר פרישתו עמד בראש CSHL כנשיא ולאחר מכן כקנצלר, והמשיך לכתוב ספרי יסוד בביולוגיה מולקולרית, ובהם Molecular Biology of the Gene, Molecular Biology of the Cell ו–Recombinant DNA.
אמירות שהובילו לניתוק קשרים
העשורים האחרונים לחייו של ווטסון הוכתמו בשורה של התבטאויות קשות בנושאי גנטיקה, גזע, אינטליגנציה ומגדר. הוא טען שוב ושוב לקשר גנטי בין "גזע" לבין אינטליגנציה, דיבר בגסות על "ריפוי טיפשות" ועל הנדסה גנטית של תכונות כמו יופי, והעלה השערות חובבניות על הבדלים קוגניטיביים בין קבוצות אתניות. ההתבטאויות זכו לגינויים חריפים בקהילה המדעית ומחוצה לה, ונתפסו כגזעניות וסקסיסטיות.
ב־2007 נאלץ להתפטר מתפקידיו ב–Cold Spring Harbor Laboratory. ב־2019, לאחר שסרט תיעודי הציג אותו חוזר על עמדותיו לגבי "גזע ואינטליגנציה", החליטה המעבדה לנתק ממנו כל קשר ולשלול את כל התארים הכבודיים שהוענקו לו. בכך נחתם רשמית הפער בין התדמית המדעית שלו לבין אחריותו הציבורית.
מורשת של מהפכה – ומורכבות אנושית
התגליות של ווטסון ועמיתיו – ובעיקר מודל הסליל הכפול של DNA – הניחו את היסודות לביולוגיה המודרנית, לרפואה מותאמת אישית, ולכל תעשיית הביוטכנולוגיה. במקביל, הדרך שבה סופר סיפור הגילוי, היחס לרוזלינד פרנקלין וההתבטאויות המאוחרות של ווטסון עצמו הפכו את דמותו לדוגמה בולטת לכך שמדען יכול להיות אחראי הן לפריצות דרך אדירות, והן לפצעים מוסריים ותרבותיים.
עם מותו של ג'יימס ווטסון בגיל 97, נותר עולם המדע עם מורשת מדעית שאין עליה מחלוקת – ומורשת אנושית מורכבת מאוד, שממשיכה לעורר דיון על תפקידם של מדענים, על שותפות במדע, ועל איך מספרים את ההיסטוריה של תגליות שמשנות את העולם.
עוד בנושא באתר הידען:
