יום הולדת 40 לירוקים

ביוני 1972 מתכנסים בשטוקהולם ראשי מדינות. לצידם פועלים ומנחים קבוצת מדענים, חוקרים ואנשי ציבור שמודעים לצרה אליה מובילה האנושות את הסביבה הטבעית. הדיונים הופכים לפגישת הפיסגה הסביבתית הראשונה 

קיץ 1972. אחרי מהומות הסטודנטים בפריז, אחרי “קיץ האהבה” בארה”ב ובעוד המלחמה הקרה בעיצומה, הלוויתן הכחול blue whale,  ניצוד כמעט עד להכחדה.
נסיונות בפצצות אטום Atom bomb tests ממשיכים “להעשיר” את העולם בסטרונציום 90. רעלים מאירופה, מיפן Minamata disaster  ומצפון אמריקה פוגעים בצמחיה, בחיות ובאנשים. מהבחינה הכלכלית (קצרת הטווח) מצבו של העולם מצויין אבל יש מי שמבחין כי את המחיר פורטת הסביבה והטבע משלם בריבית דריבית.

“מועדון רומא” Club of Rome  פירסם את התחזית כי “התפוצצות האוכלוסייה האנושית תשיג את כושרו של כדור הארץ לספק את צרכי המחיה”.
ביוני 1972 מתכנסים בשטוקהולם ראשי מדינות (לא כולם הבינו את חשיבות הכינוס). לצידם פועלים ומנחים קבוצת מדענים, חוקרים ואנשי ציבור שמודעים לצרה אליה מובילה האנושות את הסביבה הטבעית. הדיונים הופכים לפגישת הפיסגה הסביבתית הראשונה שמביאה להקמת ה: United Nations Conference on the Human Environment  הגוף הבין לאומי הראשון שיעסוק בבעיות הסביבה.

מחוץ לאולם הדיונים מתקבצות שתי קבוצות שרואות את תפקידן לדאוג שהדיונים ימשכו בכיוון הנכון. קבוצה קטנה אחת מורכבת ממדענים שמודאגים מהתפוצצות האוכלוסייה, מהזיהום ומהשימוש המתגבר במשאבי הטבע. הקבוצה השניה והגדולה היתה מורכבת מאזרחים שמודאגים ממצב החברה ועוסקים בהתנדבות למען נושאים חברתיים וסביבתיים, ההתקבצות מאופיינת בהפגנות, שירים, וויכוחים פומביים על כל נושא – החל מזיהום אוויר ועד לצמחונות, אלה גם אלה מלווים את הכינוס הראשוני.

אחד הגורמים או הדחפים להתכנסות היה סיפרה של רייצ’ל קרסון “האביב הדומם” Silent Spring,  שהתפרסם ב-1970 ותאר את הסביבה הטבעית הגוססת כתוצאה מפעילות אנושית. הספר המחיש איך פיזור רעלנים הורג לא רק חיות בר וצמחים אלא גם אנשים, הספר המחיש את הקשר שלא ניתן להתיר בין האוכלוסייה האנושית לסביבה הטבעית, אירועי הרעלות המוניות שהתרחשו במקומות שונים בעולם קיבלו הקשר סביבתי כלל עולמי.
מקרי תמותת חיות, עופות, דגים, פרפרים וזוחלים מקושרים לפעילות אנושית, על אף שקרסון התייחסה “רק” לשימוש בכימיקלים בארה”ב ברור היה כי האסון מתרחש בעולם כולו.

לפני המתכנסים בשטוקהולם הופיעו שורדי האסונות הסביבתיים מיפן Minamata disaster
ומוויאטנאם Agent Orange. ה”סוכן הצהוב” המשיך וממשיך לפגוע בתושבים וארה”ב משלמת פיצויים. הופעת השורדים עשתה רבות לשכנוע המשתתפים בסכנה האורבת.

על אף שמארגני הכנס והממשלה השוודית ברכו על הופעת משלחות של שורדים ונפגעים, לא כל המשתתפים הבינו או ידעו איך להתייחס לתופעה. הנציגה ההודית (אינדירה גאנדי) הצהירה, הגדירה וחידדה את הבעיה באמרה כי “על פי תפיסתי אנשים שפוגעים בטבע פוגעים באנושות” ‫”‬על האדם המודרני לחדש ולחזק את החוליה המקשרת לטבע ולחיים”.

נציגי ארצות מתפתחות בראשות סין העלו שורה של נושאים שכמעט וגרמו לסגירת הכנס לפני פתיחתו, הטענה העיקרית היתה כי “דאגה לסביבה היא עבור עשירים, דאגה שתסב את תשומת הלב והתשומות הכלכליות מהבעיות האמיתיות כמו מלחמה בעוני ופיתוח”.

עלו וצפו גם חיכוכים בין לאומיים כשהבולט היה אי השתתפותה של ברה”מ, או התיחסות ראש ממשלת שוודיה לפעילותה של ארה”ב בוויאטנאם כאל (“אקו-סייד”) השמדת הסביבה. תגובת נציגי ארה”ב היתה תקיפת ציד הלוויתנים שבוצע ע”י השוודים, אחרי שרוב הארצות חדלו מהצייד נשארו רק יפן ברה”מ וסקנדינביה. על אף שצייד הלוויתנים לא עלה כאחד מהנושאים העיקריים, התקבלה החלטה הקוראת להפסקת הצייד המסחרי של לוויתנים. החלטה שהמניעים מאחוריה היו יותר פוליטיים מסביבתיים. האיסור הסופי לצייד לוויתנים הוכרז כעשר שנים מאוחר יותר, לאחר מעשה מסתבר כי זו היתה החלטה חשובה ומשמעותית בכנס.

התוצאה החשובה והמעשית ביותר מהכנס היתה הקמתה של “התכנית להגנת הסביבה” United Nations Environment Program. אבל יותר משמעותית במבט לטווח ארוך היתה הגישה החדשה שהתבטאה בהצהרת הסיום  על פיה “אומות חייבות לשתף פעולה בענייני סביבה כדי להביא לסביבה בריאה שכן סביבה בריאה חיונית להתפתחות בריאה של ארצות”. לראשונה ממשלות מכירות בעובדה כי טכנולוגיה שאינה נשלטת כראוי פוגעת בסביבה. כתוצאה מהבנה זאת מסכימים נציגים כי “לכל מדינה החובה למנוע זיהום וכי מינים בסכנה זקוקים להגנה בין-לאומית”.
היו מי שטענו כי במקום להסכים על “ניטור המזהמים” היה על הנציגים לדון בפיתוח תעשיות שלא יזהמו (במשך השנים השתלבו ה”טענות” ופיתוח תעשיות נקיות היו המשך טבעי לניטור מזהמים).

בזמן הכנס לא היה שר סביבה באף אחת מהארצות. מיד אחרי הכנס החלו ממשלות להפקיד את נושא הסביבה בידי שרים, כלומר הכנס הציב את נושא הסביבה על סדר היום הפוליטי.

בעקבות הכנס והעיסוק בנושא הסביבה הוקמה וועדת ברונדלנד Brundtland Commission  שקבעה והגדירה חברה בת-קיימא כחברה ש”מספקת את צרכי ההווה מבלי לסכן ולהתפשר על כושרם של דורות העתיד לספק את צרכיהם”.

הכנס בשטוקהולם הוליך לפסגת האדמה בריו ב-1992 Earth Summit פסגה שהולידה את אמנת האו”ם לשינויי האקלים, מגוון ביולוגי ומידבור ואת Agenda 21 “roadmap”
התכנית לפיתוח בר-קיימא מתייחסת לפליטות מזהמים ולחלוקה צודקת של משאבים וככזו נחשבת לקיצונית ביותר.

ממשלות עשו רבות מאז הכנס בשטוקהולם, רבות אבל מעט מדי, אבל עדיין ביליוני אנשים חיים בעוני ורעב והנזק לטבע נמשך ומתגבר. השלב החשוב הבא יהיה בריו (בחודש הקרוב) UN Conference on Sustainable Development, nicknamed Rio+20  כ-130 מנהיגי עולם, טייקוני כלכלה ותקשורת כמו גם כ-70,000 פעילים יתקבצו וידרשו פעולה מיידית, משמעותית ובקנה מידה רחב ממה שהיה עד כה. ‫את ישראל תייצג משלחת בראשות השר להגנת הסביבה וחברי כנסת, אליהם יצטרפו פעילים ירוקים‬ מתנועות שונות.

לפני עשרים שנה בכנס בריו בו “נשבעו” מנהיגי העולם להגן על אקלים הכדור ועל המגוון הביולוגי ברור היה כי המשימה אינה קלה, אבל רק מעטים ניחשו עד כמה יחמיר המצב. ב-1992 היה ריכוז פחמן דו-חמצני באטמוספירה פחות מ-360 חלקים למיליון. היום הריכוז מתקרב ל-400 חלקים למיליון וממשיך לעלות. בו בזמן מינים ביולוגיים נכחדים ונעלמים בקצב עולה ומתגבר, בעיית המים הולכת ומחריפה ופגעי מזג אוויר מתרבים ומתעצמים.
השארת הפתרונות בידי גופים בין-לאומיים כמו ה : Convention on Biological Diversity
או The United Nations Framework Convention on Climate Change (UNFCCC‫(‬
מראה הצלחות זעירות עד כשלון חרוץ, יתכן כי גופים כלכליים (פרטיים) חייבים להצטרף ולקחת חלק משמעותי ב”הצלת העולם”, ברור כי לשם כך עליהם להבין את הצורך בפיתוח בר-קיימא.
לקראת הכינוס בריו מתפרסמים מחקרים ותחזיות וכולם מתריעים כי הסביבה הטבעית נמצאת על סף נקודת האל-חזור, נקודה שמעבר לה לא תהיה האנושות מסוגלת לתקן את המצב והסביבה הטבעית תישאב אל תהליך הכחדה דומה להיכחדויות ההמוניות שהיו בעבר הגאולוגי של כדורנו.
יש מי שמאמין כי העולם בסכנה מאחר שהאנושות לא תעשה ולא תגשים את הדרוש להישרדות ולקיום הסביבה, אלא שכל עוד יש בעלי תקווה ראוי להמשיך ולפעול.
שכבר נאמר כי הגיע הזמן שתהיה שליטה באוכלוסייה האנושית למען הסביבה.