תפקידן המיוחד של יונים בהפיכת הנגב לירוק לפני 1500 שנים

 התפקיד הביזארי של היונה הביזנטית: מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה גילה את העדות הארכיאולוגית הראשונה לתפקידן של היונים בחקלאות הביזנטית בנגב – טיוב ודישון שטחי כרמים ומטעים.

יונים בשבטה. מקור: ד"ר יותם טפר, אוניברסיטת חיפה.

מי שלקחו חלק מרכזי בהפיכת הנגב הביזנטי, שלפני כ-1500 שנים, לפורח, היו יונים – כך עולה ממחקר חדש שנערך במכון זינמן לארכיאולוגיה של אוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת היוקרתי PlosOne. במחקר, שהתמקד בישובים העתיקים שבטה וסעדון, נמצאה העדות הארכיאולוגית לכך שהביזנטים בנגב גידלו יונים שלא למאכל, אלה למטרת דישון קרקעות הלס והפיכתן לראויות יותר לחקלאות אינטנסיבית. "גללי היונים עשירים בערכי זרחן, אשלגן וחנקן, החיוניים לחקלאות וחסרים באדמות הלס של הנגב. העובדה שעצמות היונים שמצאנו הינן קטנות בהרבה מיונים שגודלו לתעשיית הבשר, יחד עם חומרי הקינון שנתגלו בשובכים ומיקומם של אלו בתוך השדות החקלאיים, מעידים על כך שהיונים גודלו ללא התערבות משמעותית, כשהאדם בעיקר סיפק להן הגנה", ציינו החוקרים.

בשנים האחרונות מתנהל ביישובי הנגב הביזנטיים מחקר רחב היקף בהובלתו של פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה כדי להבין, בין היתר, כיצד הצליחו הביזנטים לקיים מערכת חקלאות ענפה במדבר לפני כ-1500 שנים, ומה גרם ליישובים משגשגים אלו  להינטש באחת. במחקר שפורסם לפני מספר חודשים הציגה קבוצת המחקר עדות ארכיאולוגית משמעותית להיקף החקלאות בנגב באותה תקופה, באמצעות עצמות של מכרסם בשם מריון מצוי שחי רק בסביבות חיים לחות יותר ואינו מצוי בשטחים מדבריים. כעת, במחקר הנוכחי אותו הוביל ד"ר נמרוד מרום מאוניברסיטת חיפה ומכללת תל חי, בשיתוף עם פרופ' בר-עוז וד"ר יותם טפר מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה וד"ר ברוך רוזן ממכון וולקני, ביקשו החוקרים להתמקד בחקר עצמות היונים מהשובכים  (קולומבריה) שנמצאו בשטחים החקלאיים בקרבת היישובים הביזאנטיים.

לדברי החוקרים, גללי היונים ידועים כמקור של מינרלים חשובים לחקלאות, כמו זרחן, אשלגן וחנקן, ובאזורים רבים בעולם היה נהוג עד לאחרונה להשתמש בהם לטייב ולדשן את הקרקע. עם זאת, לאורך ההיסטוריה יונים גודלו למטרות נוספות, והמרכזית שבהם, לבשר. בכדי לנסות ולקבוע לשם מה גודלו יוני הנגב, בחנו החוקרים את עצמות היונים שנמצאו בשובכים, כמו גם את ההרכב הכימי של הגללים עצמם.

עצמות יונה בחפירה בארטיקולציה, שובך ביזאנטי בסעדון. מקור: יותם טפר, אוניברסיטת חיפה.
עצמות יונה בחפירה בארטיקולציה, שובך ביזאנטי בסעדון. מקור: ד"ר יותם טפר, אוניברסיטת חיפה.

הכמות הרבה של העצמות שנמצאו בחפירות איפשרה לחוקרים לזהות את האורך הממוצע של הכנף, מבנה הגוף ומאפייני הגולגולת של היונים מהתקופה הביזאנטית בהשוואה לעצמות של יונים מגזעים שונים מהעת המודרנית. העבודה המשווה התבססה בין השאר על השוואת היונים מהנגב ליונים שאבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין בעצמו אסף וחקר,  ועצמותיהן נמצאות כיום במוזיאון הלאומי הבריטי. התגלית החשובה של החוקרים היא שהיונים מהתקופה הביזאנטית היו קטנות, שריריות ו"אתלטיות" ולא היו שונות בגודלן ממידות יוני הבר. לדבריו של ד"ר מרום, גודל גוף קטן יותר הוא לא רק אינדיקציה ברורה לפחות בשר, אלא שמסתבר שככל שהיונים קטנות יותר, כך חילוף החומרים שלהם מהיר יותר, או במילים פשוטות – יונים קטנות יותר מייצרות יותר גללים יחסית למזון שהן צורכות.

הבדיקות הכימיות שנערכו במעבדה הראו שהגללים אכן עשירים בערכי חנקן, זרחן ואשלגן. "נוסף לעובדה זו, מיקומם של השובכים  באזור חקלאי והרחק מהיישובים, מחזק את ההשערה כי היונים גודלו בשובכים כדי להפיק זבל איכותי שנועד לטיוב אדמות הלס של המדבר. יוני השובכים משבטה יכלו לעוף באופן חופשי ולהשיג את מזונן בעצמן, הלשלשת שנאספה על רצפת השובכים שימשה לדישון עצי פרי וגפנים בכרמים ובמטעים. בנוסף לממצאים אלו, מצאנו בשובכים עצמם ממצא בוטני עשיר שכלל זרעי גפנים, תמרים, זיתים, אפרסקים ומגוון של צמחי בר, כל אלה היו שיירים של המזון שהיונים אכלו, כמו גם שרידי ענפים רבים. כל אלה מהווים עדות נוספת לכך כי הנגב בתקופה הביזנטית היה ירוק ופורח", סיכמו החוקרים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. מגדל עופות להעצים שוחט את התרנגולת לבשר בשלב מסוים.
    סביר להניח שגם בנגב הצליח לא ויתרו על אפשרות …..

  2. נשמע קצת מוזר שגידלו יונים לצרכי דישון
    הרבה יותר הגיוני שגידלו את היונים בשטחים חקלאיים למטרות מאכל
    היונים ניזונו משאריות גידולים חקלאיים ובדשן שלהם דישנו את השדות והמטעים
    וכך שום דבר לא מתבזבז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן