שימור מול פיתוח – גם סביבתיים צריכים למצוא את האיזונים. דעה

כאשר השמירה על הסביבה הופכת לכלי פוליטי והסביבתיים נוהגים בקנאות דתית הופכת הסביבתיות לתעשיה פוגעת ומזיקה. הנה כמה דוגמאות

תחילה ווידוי: מצעירותי הייתי שומר טבע נלהב וכשעבדתי ב “רשות ” היתה ההתלהבות לקנאות.

בעזרת פקחים אחרים עצרתי עברייני צייד ללא “עדינות, יתר ויחד הרסנו רשתות שנועדו ללכידת שלווים לאורך חופי עזה, רפיח ואל-עריש.

גירשתי עדרים מגבולות השמורות, סגרתי קטעי שמורה (עין-גדי) בפני מטיילים, שלחתי חבילות אשפה בגוביינא למלכלכים, עצרתי טרקטורים מעבודה שספק אושרה.

בהקשר לכתוב בהמשך בנושא כושר-נשיאה: כשנפתח הכביש מעין-גדי לירושלים היה לי ברור כי השמורה עומדת בפני “הצפה”.

בניסיון למנוע זאת זימנתי את משטרת ערד בבקשה למנוע חניית מכוניות לצידי הכביש (90), כך היווה מגרש החניה הגבלה למספר המבקרים בשמורה, מאחר ואף אחד לא טרח לבדוק ולקבוע את כושר הנשיאה של השמורה היוותה קיבולת מגרש החניה פשרה לוויסות מס׳ המבקרים.

אחרי כל זאת אני מקווה שגם היום עובדי/פקחי שטח העובדים בשמורות נוהגים בקנאות, אלא שיש צורך להפריד בין עבודה בשטח לבין מדיניות. ככל שהתבגרתי ולמדתי נוכחתי כי כל כמה שבשטח ראוי להיות קנאי הרי שמדיניות השימור חייבת להתחשב בגורמים נוספים, להתגמש ולהתפשר.

הפשרה חשובה גם בגלל הצורך להתחשב בצרכים האמיתיים של תושבים שאם לא כן מתקבל מצב בו סביבתיים עשירים גורמים לדיכוי תושבים עניים, התנועה הסביבתית, הפעילים הסביבתיים באים בדרך כלל מאליטה המבוססת והעשירה, פעילים מונעים ממניעים טהורים משלבים כוחות ונאבקים נגד פיתוח גם כאשר ברור כי מי שיהנה מהפיתוח יהיו אוכלוסיות מקומיות עניות. או לסירוגין יזמים שמבטיחים פיתוח שישפר את תנאי המקומיים אבל לאורך זמן התוצאה אינה חיובית.

ביער העד של אשה (Aceh) שבסומטרה שוכנת שמורה שהוכרזה כאתר מורשת עולמית Mount Leuser National Park בשמורה שוכנים טיגריסים, אורנגאוטנים, קרנפים ופילים, מינים בסכנת הכחדה, השמורה מהווה חלק מאחד משטחי יער העד העשירים בעולם שמשתרע על פני כ מליון קמ”ר מהאוקינוס ההודי עד מיצרי מלקה (Malacca) כמו רבים מהיערות כך גם אזור זה נמצא תחת איומי פיתוח, כל שנה נכרתים מאות קמ”ר בעיקר כדי לנטוע דקלי שמן.

ב 25 השנים האחרונות איבדה אינדונזיה יותר מ 50% משטחי היערות, בראש המאבק נגד השמדת היערות עומדים סביבתיים שמקימים מקלטים לחיות, המקלטים מוקמים ליד כפרים שתושביהם נהנים ממקומות עבודה, דרכים, בתי-ספר ובתי-חולים, המימון למיזמים חשובים וחיוביים אלה מגיע גם מידוענים, אולי כדי לנקות מצפונם?

אין זה מפתיע כי ידוענים עשירים שטביעת הפחמן שלהם עצומה מתערבים ביוזמה, לא דווקא מתוך הכרה בצורך החיוני לשמור על הטבע והסביבה אלא יותר כדי להתפרסם כמי שהצטרף לחוג הנחשב של סביבתיים, כך למשל לאונרדו-דיקפריו משתמש באזור לייחצון סרטו “לפני המבול” Before the Flood סרט מסחרי שאמור להזהיר מפני אסונות סביבתיים.”

לאחרונה נפתחה חזית חדשה במאבק הסביבתי לשמירת יער העד, נתגלו מקורות גאותרמיים שמאפשרים ניצול האנרגיה הנקיה לייצור חשמל בממדים עצומים, אלא שפיתוח המיזם איטי בגלל חוסר במקורות מימון ובגלל התנגדות הירוקים שטוענים כי פיתוח כזה יפגע ב 8 קמ”ר של השמורה. האם פגיעה ב 8 קמ”ר מתוך שטח של כמיליון קמ”ר מצדיקה התנגדות לפיתוח? פיתוח להספקת חשמל ירוק, פיתוח שישפר את תנאי חייהם של המקומיים, שלא להזכיר את הנזקים העצומים שנגרמים ליער ע”י מיזמי פיתוח אחרים?

מיזם אחר באותה שמורה, גשר מעל לנהר שיקל על תנועת המקומיים והגעתם לבית-חולים אזורי, “הותקף ” ע “י דיוויד אטנבורו (David Attenborough) בטענה שהגשר יפגע בריכוזי חיות וצמחים, נכון, אין ספק שבשני המקרים יהיה נזק סביבתי אבל האם לא נכון לשקול את טובת התושבים המקומיים מול פגיעה זניחה בטבע? האם לא נכון לשקול את הפגיעה בטבע מול הצורך של מקומיים. עד כמה צריכים להיות חשובים וחיוניים צרכי התושבים כדי להרוויח את תמיכת הפעילים הסביבתיים ורשויות השימור?

כך באינדונזיה ואילו אצלנו לפני שנים מספר שנים בעקבות מאבק ארוך הוצאו כלובי דגי הדניס מראש מפרץ אילת. העלות הכספית של המאבק והעברת הכלובים לים התיכון היתה כבדה, זאת למרות שאין סקר או בדיקה שקובעים את רמת הפגיעה של הכלובים בים התיכון לעומת הפגיעה במפרץ אילת.

היום שוב נאבקים אותם גופים נגד החלטה לגדל את הדגים בבריכות (ביבשה), ושוב אני טוען כי במקום להתנגד נכון יעשו אם יציבו תנאי גידול וטיפול בבריכות, תנאים שהמגדלים יתחייבו לעמוד בהם ואשר ימזערו את הנזקים הסביבתיים.

ועוד: בימים אלה סוערות הרוחות בגלל כוונה להקים חוות שבשבות לייצור חשמל מרוח, הסיכונים למפגעים גדולים : רעש וסינוור לבני אדם, פגיעה בנוף החזותי ופגיעה בעופות, כך הופכת חוות שבשבות שאמורה לספק חשמל ירוק למפגע, מה שעד לפני זמן לא רב היה מקובל כפיתוח ירוק הופך למטרד, האם לא נכון יעשו הירוקים, הסביבתיים והתושבים אם במקום לצעוק לא יעמידו תנאים איך כן?

ולהבדיל זה מכבר התפרסמה תכנית פיתוח מגלומנית לאילת, מיזם שפעם נקרא “טיילת השלום ” הפך להיות “אילת עין-סוף”, מלונות, טיילות, שטחי מסחר ובינוי מתוכננים לקום סביב החוף הקצר והצר של צפון המפרץ. עד עכשייו לא שמעתי את תגובת הירוקים לתכנית אבל במבט ראשוני התכנית אינה מתחשבת בנתון החשוב ביותר שמחייב כל פיתוח, בכושר הנשיאה של השטח המתוכנן.

כושר נשיאה הוא מושג שכל מתכנן חייב להבינו ולהתחשב בו, כל תכנון חייב להתחיל בסקר שיקבע כמה אנשים ישתמשו בשטח ומה המספר המירבי שמעליו תהיה פגיעה בשטח, פגיעה שתגרום לירידת כושרו של השטח לשאת את המשתמשים בו ובהמשך לחורבן.

כושר נשיאה יהיה תמיד פשרה בין הרצון לשמור על הקיים לבין הצורך לפיתוח ולכן חובה על כל מתכנן /מפתח להתחיל כל מיזם בסקר נשיאה, משום מה עד היום החובה אינה מקובלת בסביבתנו ולכן במקרים רבים התוצאה היא – חורבן כלכלי וסביבתי.

סביבתיים פונים להגיון הבריא בדרישה למנוע פגיעה לטבע, אין ספק בצורך בסביבה בריאה ופוריה לקיומו של עולמינו אלא שיש מקרים בהם הקנאות הסביבתית גורמת להגזמה. כאשר כל מיזם פיתוח שמוצע גורם להתנגדות מיידית במקום לבדוק איך למזער נזקים, כאשר הטענה היא כי “אין מחיר סביבתי ששווה את הרווח שבפיתוח”, הסביבתיות הופכת לדת קנאית עד כדי כך שהיה מי שקרא ל “כנסית הסביבה ” וטען כי “במאה ה 21 הפכה הסביבתיות לחיבור בין יהודים נוצרים ועירונים אתאיסטים”.

“כולנו חוטאי אנרגיה נדונים לכליה אם לא נחפש גאולה שהיום נקראת ברת-קיימא בכנסיית הסביבה יהיה לחם-הקודש אורגני והיין נקי מקוטלי חרקים ” האם כך אנחנו רוצים להראות? האם הסביבתיים רוצים להידמות למאמינים שבטוחים באמת האחת והיחידה? האם כל ספקן בדת הסביבתיות ראוי להוקעה וגינוי? האם הדרך לשמור על סביבתינו חייבת להסתמך על קנאות דתית?

על פי השיטה התקשורתית של “אם זה מדמם זה חדשותי” מפרסמים אמצעי תקשורת תחזיות לאסונות, הרס והכחדת בעלי חיים ובני אדם גם כאשר הגורמים אינם ברורים. אבל התקשורת נתלית במקורות סביבתיים וכך האסונות מקבלים יתר צבע, כאשר מתברר כי אמצעי התקשורת נשלטים ע “י בעלי ממון שעינינם ברווח משחקים הסביבתיים לידיהם והופכים לחלק מהשלילי שבתקשורת.

כאשר השמירה על הסביבה הופכת לכלי פוליטי והסביבתיים נוהגים בקנאות דתית הופכת הסביבתיות לתעשיה פוגעת ומזיקה, כאשר יש מי שאומר “סביבה לפני רווח ” ומתברר כי הכוונה היא “הרווח שלנו קודם” הופך הרעיון הזולטני (אלטרואיסטי) לנסיונות רווח גרידא.

אין ספק כי רוב הסביבתיים מונעים ע”י רעיונות וגישות חיוביות ונכונות שרוצים עולם טוב יותר לכולנו, אלא שגם הם חייבים לזכור כי גם להם אין מונופול על האמת ועל הידיעה מה טוב או רע.

כך במקרה של מניעת אנשים מלבנות גשרים או לפתח מקורות אנרגיה נקיים כאשר הם מתנגשים עם ערך סביבתי אחר, כך גם במקרה של ניסיונות פיתוח עבור אוכלוסיות עניות באזורים שמורים, כך גם במקרה ההפוך של הצורך לקבוע כושר נשיאה לפני שמפתחים.

ראוי לדעת ולהפנים כי רוב הסביבתיים אכן מקדמים את טובת הסביבה והאדם לפני רווח אישי ופועלים מתוך חשש אמיתי ובמטרה למנוע פגיעות קשות, אלא שיש בינהם כאלה שמונעים ע”י אותה הדת הישנה – תאוות בצע והכוח ומפניהם ראוי להיזהר.

אחרי כל זאת כדי שלא אחשד כמי שאינו קנאי לסביבה אזכיר כי מאחר והתיחסתי לכושר נשיאה הרי שראוי לבדוק ולחקור למדוד ולשקלל את כושר הנשיאה של עולמנו ואז יתברר כי הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.