עיצוב דמויות של גיבורים כענקים באמנות הגותית סימן את התחזקות הכוח העירוני, את היחלשות הדת ואת תחילתה של הניידות החברתית
אמנות ימי הביניים באירופה, משלהי האימפריה הרומית ועד לתחילת הרנסנס, נחלקת למספר תקופות; אחת מהן היא האמנות הגותית – סגנון שהיה נפוץ במשך כ-350 שנה ובעיקר בשיא ימי הביניים (מאמצע המאה ה-12 ועד לסוף המאה ה-15). סגנון זה כלל אלמנטים אדריכליים, ציוריים ופיסוליים, והושתת על תפיסות פילוסופיות-דתיות וחצרוניות.
פרופ’ אסף פינקוס, מומחה לתולדות האמנות של ימי הביניים, מרצה בכיר בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ופרופסור כבוד באוניברסיטת וינה, חוקר תרבות והיסטוריה באמצעות אמנות. הוא מתמקד בפיסול וציור גותיים שהתקיימו באזורים דוברי גרמנית באירופה בימי הביניים (בעיקר בין המאה ה-13 למאה ה-15).מה השאלה?מדוע נבנו פסלים ענקיים בכיכרות ערים באירופה במאה ה-14 וה-15? ולמה זהותם אינה תואמת את הסממנים שמופיעים עליהם?
בתחילת דרכו עסק בעולם האמנות הדתית וניסה להבין את מקומו של הדמיון בו. הוא מספר כי גילה מערך שלם של פסלים באירופה של ימי הביניים שהיו חסרי סממנים מזהים (סממן שכזה הוא, למשל, שושן צחור עבור מריה הקדושה ומייצג בתולים וטוהר). לאחר שחקר את הנושא גילה שהפסלים הללו הופשטו והולבשו מדי תקופה, בהתאם לחג הנחגג. לדבריו, “כאשר הפסלים הופשטו, הצופה יכול היה להשליך עליהם זהויות לפי דמיונו. גילוי זה גרם לי להתעמק בעולם הדמיון של ימי הביניים, שקיים גם באמנות הדתית. עניין אותי לחקור חוויה ‘חילונית’ בעולם דתי”.
בהמשך החליט פרופ’ פינקוס לחקור את מושג האלימות במובן המודרני והמשפטי שלו בהתבסס על ציורים ופסלים של עינויי קדושים שנוצרו בכנסיות בגרמניה במאה ה-14. הם ביטאו מגוון הוצאות להורג, כגון מכת גרזן בראש, עקירת ציפורניים, ניקור עיניים ובישול בשמן. לדבריו, “אלימות בוטאה באמנות מאז ומתמיד, אבל כאלגוריה ולא כייצוג של אכזריות. הציורים והפסלים של עינויי קדושים ביטאו מהפך בעניין הזה ושאלתי את עצמי מה הוביל לכך. במחקר פילוסופי-סוציולוגי שערכתי גיליתי שבמאה ה-14 הוגדר האדם, לראשונה, כבעלים של גופו. עד אז בעלות זו הייתה שייכת לכנסייה. ולכן, בשלב זה נשאלה השאלה אם מותר להכאיב לגוף פרטי. כך החל מושג האלימות להתייצג באמנות במובן המודרני-פלילי שלו, והאמנות החלה להשתתף יותר בשיח שהוא גם משפטי ואתי ולא רק דתי”.
במאות ה-14 וה-15, החלו להופיע בכיכרות ערים באירופה, במדינות כגון גרמניה, רוסיה וקרואטיה, פסלים שגודלם כעשרה מטרים, של גיבורים וגיבורות שעוצבו כענקים וענקיות. סממניהם הוחלפו בסממנים שמאפיינים ענקים מהמיתולוגיה הנורדית והגרמנית
במחקרו הנוכחי של פרופ’ פינקוס, הנתמך במענק מהקרן הלאומית למדע, ואשר קרוי “ענקים בעיר” ונכנס כעת לשנתו השלישית, הוא גילה כי במאות ה-14 וה-15, החלו להופיע בכיכרות ערים באירופה, במדינות כגון גרמניה, רוסיה וקרואטיה, פסלים שגודלם כעשרה מטרים, של גיבורים וגיבורות שעוצבו כענקים וענקיות. סממניהם הוחלפו בסממנים שמאפיינים ענקים מהמיתולוגיה הנורדית והגרמנית. כך, למשל, הפסל של רולאן / רולנד מהעיר ברמן בגרמניה, האחיין של קרל הגדול (מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים), שנפל בקרב נגד המוסלמים בספרד (קרב רונסבו, שנת 778); סממניו הקבועים, כגון קסדה וקרן שבאמצעותה הזהיר את קרל מפני מארב צבאי, הוחלפו בסממנים אגדיים – כגון מגן מרחף, חגורת כוח של ענקים, וגמדים וחיות זעירות לרגליו. פרופ’ פינקוס ביקש לחקור מדוע פיסלו את הגיבורים הללו כענקים, ולמה זהותם אינה תואמת את הסממנים שעליהם, במיוחד לנוכח העובדה שהם מוקמו במקום כה מרכזי בעיר. לדבריו, “במאות ה-14 וה-15, היה העולם נוצרי. אם כך, מדוע החלו להעניק לגיבורים זהות של ענקים שמקורם בתרבות האלילים? בנוסף, במקרא ובמיתולוגיות, ענקים הם סמל לחטא, לעודף כוח, מיניות וגאווה (ע”ע המבול שהמטיר אלוהים כדי למחות ענקים מעל פני האדמה, גוליית, והענקים שהובסו באנגליה בידי ברוטוס מטרויה). מדוע, אם כן, עיצבו גיבורים כענקים?”.
כדי לקבל תשובות לשאלות הללו סרק פרופ’ פינקוס תיעוד שמופיע על 30 פסלי ענק, בספריות ובארכיונים של כנסיות וערים באירופה, אשר כוללים פרטים על נסיבות בנייתם והריסתם. הוא גילה כי במאות אלה, התחזק הכוח העירוני-אזרחי, ואילו הכוח הדתי נחלש. הערים שהשתחררו משלטון הכנסייה חיפשו סמלי זהות חדשים ואימצו את הענקים כסמל לעצמאות. כיוון שהענקים היו יצורי “בין לבין”, בין עולם פראי למתורבת, בין מפלצת לאנושי, בין בזויים לנשגבים, הם החלו לסמל מצבי מעבר וניידות חברתית (היכולת להפוך מבן מעמד נמוך לגבוה); סמלם השתנה מאיום לכוח. כך עוצבו גיבורים כענקים מיתולוגיים, אגדיים, על-אנושיים. את החוזים לבנייתם ערכו מועצות הערים או בעלי טירות (בעיקר כאלה שטיפסו בסולם החברתי, ממעמד של סוחרים למעמד אצולה נמוכה). אומר פרופ’ פינקוס: “כך למעשה נוצר סמל חדש לעירוניות, עצמאות ופוליטיקה. גיליתי כי התופעה הזאת התקיימה בתרבויות נוספות (למשל פסלי ענקים בסין). בעקבות מחקר זה התחלתי לכתוב את הספר ‘היסטוריה גלובלית של ענקים'”.
החיים עצמם:
פרופ’ אסף פינקוס, 52, נשוי פלוס שניים (23, 20), מהרצליה. בימים אלו מלמד תולדות האמנות באוניברסיטה הבין-לאומית של ונציה. בעבר למד קונדיטוריה באוסטריה ועסק בכך עשר שנים. בהמשך עשה תפנית והחל ללמוד תולדות האמנות (“תמיד אהבתי אמנות, חקרתי את התחום עוד בשמירות שעשיתי כתותחן, אבל לא חשבתי שאפשר להתפרנס מזה”). כיום בשעות הפנאי שלו הוא אופה, כותב נובלות ורוקד.
