יותר נשים יפניות יוצאות בשנים האחרונות לשוק העבודה, ויותר גברים נשארים בבית עם הילדים
בין 1991 ל-2001 נכנסה כלכלת יפן להאטה משמעותית, שזכתה לתואר “העשור האבוד של יפן”. עד להתפוצצות הבועה הנד”לנית, גם בני המעמד הבינוני יכלו להסתפק במשכורת אחת למשפחה – שהייתה משכורתו של הגבר, כמובן. רוב הגברים עבדו שעות ארוכות מאוד בתאגידים היפניים, שעה שהנשים עבדו כעקרות בית במשרה מלאה – לרבות הטיפול בילדים. הסדר הישן הזה, שנשמר ביפן עשורים רבים אחרי שהשתנה במערב, התערער עם המשבר הכלכלי שנמשך כבר כמה עשורים, ובימים אלה מנסה יפן למצוא איזונים חדשים בין עבודה ומשפחה.
“בשנים האחרונות פחות יפנים מתחתנים, פחות יפנים מביאים ילדים ויותר יפניות יוצאות לשוק העבודה”, אומרת פרופ’ עפרה גולדשטיין-גדעוני, אנתרופולוגית המתמחה ביפן מהחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. “ממשלת יפן, המודאגת כמובן מהירידה בשיעור הריבוי הטבעי, יצאה במספר יוזמות, כגון הרפורמה בשוק העבודה שצמצמה את השעות המטורפות שהיו נהוגות עד כה וקמפיין נרחב לעידוד הגברים ללקיחת חלק משמעותי יותר בגידול הילדים. הממשלה חשבה שאם היא תעודד בני זוג לשיתופיות, הם יביאו יותר ילדים לעולם. הצעדים האלה לא עבדו כמצופה, אבל הם תרמו לשינויים עמוקים במוסד המשפחה היפנית”.
פרופ’ גולדשטיין-גדעוני חוקרת את השינויים הללו בעיקר מהזווית המגדרית. “ממשלת יפן לא התכוונה לחולל מהפכה מגדרית, אבל זה מה שקרה בפועל. יש מושג חשוב מאוד ביפנית שצץ ב-2006 בשם איקומן (Ikumen), גברים ‘מדליקים’ (cool) המעורבים בגידול הילדים. התופעה התרבותית הזאת חדשה ביפן. כאנתרופולוגית, אני מנסה לבחון את השינוי העקיף והאיטי ביחסים המגדריים במדינה. צריך להבין שנשים תמיד עבדו ביפן, אבל הן עבדו לפני הנישואין, עזבו את מקומות העבודה לכמה שנים כדי לגדל את הילדים ואחר כך חזרו לעבודות – לרוב במשרות חלקיות. באותו הזמן, הגברים עבדו שעות ארוכות בתאגידים היפניים העוצמתיים. זאת לא תופעה ייחודית ליפן. אפילו במדינות ‘נאורות’ כמו שוודיה התפיסה הרווחת היא שהגבר הוא המפרנס העיקרי. עם זאת, יהיה קשה מאוד למצוא שוודיות שיעידו על עצמן שהן ‘עקרות בית’. גם בישראל לא משתמשים במושג ‘עקרת בית’ יותר. רק נשים באלפיון העליון יכולות להרשות לעצמן להתמסר אך ורק למשק הבית ולגידול הילדים. ביפן ‘עקרת בית’ זה עדיין מוסד חזק מאוד. החברה מתחילה רק עכשיו להכיר מודלים אחרים של משפחה, כמו האיקומן, משפחות עם הכנסה כפולה או ‘עקרי הבית’ ואישה שהיא המפרנסת העיקרית – מה שבשאר העולם המערבי החל לקרות כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת”.
מגפת הקורונה, שהשאירה נתחים נכבדים משוק העבודה לעבוד בבית, האיצה והחריפה את השינויים הללו ביחסי המשפחה והעבודה. “התאגידים המסורתיים רואים בקורונה מעין תקלה: זה ייגמר ונחזור למשרדים”, מספרת פרופ’ גולדשטיין-גדעוני. “לעומתם, חברות צעירות וחדשניות יותר רואות בה הזדמנות לשינוי דפוס העבודה ולמציאת איזונים נכונים יותר בין הקריירה למשפחה. במחקר הנוכחי – בתמיכת הקרן הלאומית למדע – אני מתמקדת בין השאר בחברה עסקית שמנסה לקדם את הרעיון הזה של ‘המשפחה החדשה’. מנכ”ל החברה הזאת פרסם באחרונה מאמר שעורר הדים רבים בעיתון הכלכלי החשוב במדינה, תחת הכותרת: ‘יפן, תפסיקי להתאמץ’, כלומר מאמר הקורא למעסיקים להשאיר את העובדים בבית, ועם זאת גם לחשוב על שינוי מהותי יותר בתפיסת העבודה. דרך ראיונות איכותניים עם אנשי החברה, מנהלי תאגידים מסורתיים וכמובן בני זוג מקבוצות שונות באוכלוסייה, אני מנסה להבין את השפעות הקורונה על היחסים המגדריים ביפן, אני מנסה גם להבין האם ומה תהיינה השלכות משמעותיות על דרך העבודה ביפן. במקביל, המגפה משפיעה גם עליי כחוקרת: אני רגילה לעבודת שטח, אבל כעת עליי להסתפק בראיונות עומק בזום”.
החיים עצמם:
“בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, נסעתי עם בן זוגי למה שנקרא אז ‘הטיול הגדול’. טיילנו במדינות רבות באסיה, וכשהגענו ליפן הרגשתי שזהו – את המדינה הזאת אני רוצה לחקור. אחת התמונות שנחקקה בראשי הייתה של שתי נשים לבושות קימונו שקונות קוקה קולה ממכונת משקאות. רותקתי לתמונה הזאת וביקשתי להבין אותה. לכן ביקשתי מלגה מממשלת יפן, ועד שקיבלתי אותה סיימתי את התואר השני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. שכעבור שנים גם עמדתי בראשו. עם המלגה עבדתי שנתיים וחצי כמלבישת כלות ואורחות חתונה ביפן, חוויות שעליהן כתבתי הן את הדוקטורט שלי באוניברסיטת לונדון והן את ספרי הראשון”.
עוד בנושא באתר הידען:
