טיפול אימונותרפי עלול לגרום להתפשטות גידולים סרטניים
גידולי סרטן רבים מפתחים עמידות לטיפולים אונקולוגיים כגון כימותרפיה, הקרנות, תרופות ביולוגיות ואימונותרפיה. בעבר סברו חוקרי התחום שעמידות זו נובעת מיכולת התנגדות שמפתחים התאים הסרטניים, אך בשנים האחרונות הבינו שגם הגוף עצמו תורם לכך; הוא מפרש את הנזק שהטיפול גורם לתאים הסרטניים, כנזק שנגרם לו עצמו – ומתקן אותו, דבר שמסייע לגידולים להתפשט.
פרופ’ יובל שקד, ראש המרכז המשולב לחקר הסרטן בפקולטה לרפואה ע״ש רפפורט בטכניון, וצוותו, חוקרים את סביבת הגידול הסרטני, וגילו כיצד הגוף מגן עליו. אומר פרופ’ שקד: “סביבת הגידול לא בנויה רק מתאים סרטניים אלא מתאי גוף נורמליים וחלבונים שתומכים בגידול ועוזרים לו להתפתח ולייצר גרורות. אצל החולה הממוצע, תגובת הגוף לטיפול חלשה ולכן הוא מצליח לפגוע בגידול. אבל גופם של חולים מסוימים מגיב לטיפול בעוצמה, וכך תורם לאגרסיביות של הגידול. אנחנו רוצים להבין באילו תנאים מתחוללת התופעה הזאת”.
בעבר ערכו פרופ’ שקד וצוותו ניסוי שבו נתנו לעכברים טיפול כימותרפי, לאחר מכן שאבו את דמם וגידלו את הפלזמה (הנוזל שמכיל את תאי הדם), עם תאים סרטניים. כך גילו שהתאים הסרטניים שגשגו והפכו אגרסיביים וגרורתיים. זאת, בשל חלבונים שמופעלים כתוצאה מהכימותרפיה, ואשר גורמים להתרבותם של תאי הסרטן ומגבירים את יכולתם לחדור לרקמות וכך להוביל ליצירת גרורות. בהמשך, הראו החוקרים שתופעות דומות, שמבטאות את הגנת הגוף על הגידול הסרטני, מתרחשות עקב טיפולים אונקולוגיים נוספים, כגון הקרנות ותרופות ביולוגיות.
במחקרם האחרון, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, ביקשו החוקרים לבחון את תגובת הגוף לאימונותרפיה. כלומר, אם גם היא יכולה להוביל לתגובה פרו-סרטנית של הגוף בדומה לטיפולים אונקולוגיים אחרים. זאת כדי להצליח לנבא אילו חולים יגיבו באופן חיובי לטיפול זה ואילו לא.
הטיפול האימונותרפי מתבסס על ההבנה שהתאים הסרטניים מדכאים את מערכת החיסון בסביבתם הקרובה. הם מבטאים חלבונים הנקשרים לתאי מערכת החיסון ומשתקים את פעילותם. חסימת מנגנון דיכוי זה באמצעות התרופות האימונותרפיות (נוגדנים תרופתיים) מאפשרת לחזק את פעילות מערכת החיסון ולגייסה למאבק בתאים הסרטניים. עם זאת, על אף שטיפול זה נחשב לחדשני ומציל חיים, רק 30%-20% מהחולים מגיבים אליו. “כל שאר החולים לא מגיבים אליו ולעתים אף מפתחים גידול אגרסיבי יותר בעקבותיו”, אומר פרופ’ שקד.
החוקרים בחנו עכברים חולי סרטן שקיבלו טיפול אימונותרפי ועכברים מקבוצת ביקורת (שלא טופלו). הם שאבו מהם דם, בחנו אותו בשיטות מולקולריות וגילו שהטיפול העלה את רמת הציטוקינים – חלבונים מעודדי דלקת (שמפעילים ביתר את מערכת החיסון). לאחר מכן הם הזריקו לעכברים את הפלזמה מהדם שמכילה את הציטוקינים וראו שגידולם הפך אגרסיבי יותר והם מתו הרבה יותר מהר מעכברים שפלזמה זו לא הוזרקה להם. הם ביקשו לזהות אילו ציטוקינים נמצאים בדם לאחר הטיפול שגורמים לאגרסיביות של הגידול – וגילו בשיטות מולקולריות שאחד מהם הוא אינטרלוקין 6 (IL-6). הם מצאו שכמותו בדם עולה מאוד לאחר הטיפול. כדי לבדוק את השפעתו על התגובה לטיפול, הם נתנו לעכברים טיפול אימונותרפי ובמקביל חסמו את IL-6. הם ראו שכך הגידולים שלהם התכווצו יותר מאשר לאחר הטיפול האימונותרפי לבדו.
בהמשך בחנו החוקרים, בשיטות מולקולריות, דגימות דם שנלקחו מחולי סרטן ריאה לפני ואחרי שטופלו באימונותרפיה, כאלו שהגיבו לה וכאלו שלא. גם שם הם זיהו חלבונים שגורמים לאגרסיביות של הגידול ובהם IL-6. לאחר מכן הם הפיקו פלזמה מהדם וגידלו אותה עם תאים סרטניים, ומצאו מתאם בין אגרסיביות התאים לבין התגובה לטיפול; התאים הסרטניים שהפכו אגרסיביים היו של מטופלים שלא הגיבו לטיפול, וההפך.
“הראינו שגם אימונותרפיה יכולה לגרום לגידול לשגשג ולהיות אגרסיבי יותר, בדומה לטיפולים אונקולוגיים אחרים”, אומר פרופ’ שקד. בשלב הבא מתכננים החוקרים לזהות חלבונים נוספים שמתבטאים ביתר עקב טיפולים אונקולוגיים ותורמים לעמידות ואגרסיביות של גידולים סרטניים ולאתר אותם אצל חולים. בהמשך, ינסו למצוא דרכים לחסום אותם.
החיים עצמם:
פרופ’ יובל שקד, בן 48, נשוי ואב לשלושה ילדים, מתגורר בבנימינה, מנגנן בפסנתר וטייס חובב. מטרת-העל שלו היא ליישם את ממצאי מחקריו בשטח, לפתח על בסיסם תכשירים שיסייעו לחולים, ולכן הקים שתי חברות שעוסקות בכך (“אם לא אתרגם את מחקריי האקדמיים לקליניקה, לא סיימתי את מלאכתי”).
עוד בנושא באתר הידען:
