הר הבית, הכותל המערבי, כנסיית הקבר: מקומות שיש להם חשיבות עליונה ליותר מקבוצה דתית אחת עלולים לגרום למחלוקות מרות ואף למעשי אלימות. לשאלה כיצד אפשר לנהל אתרים כאלה בדרכי שלום יש אפוא חשיבות מעשית רבה, ועד לאחרונה לא נעשה ניסיון לתת לה מענה סדור בכלים אקדמיים. פרופ’ נחשון פרז מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ושותפו למחקר, ד”ר יובל ג’ובני מבית הספר לחינוך ומהחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל-אביב, יצרו לראשונה מודלים המבוססים על חקר מקרים, המתארים דרכים שונות למשול על אתרים קדושים שנויים במחלוקת ולנהל אותם.
פרז וג’ובני התמקדו באתרים מסוג שכינו “אתרים גדושים”, כלומר אתרי קודש שהמתחרים עליהם מייחסים להם חשיבות עליונה. כאשר אתרים כאלה נמצאים בליבה של מחלוקת, הם מציבים אתגר קשה בפני שלטונות המדינה: בשל חשיבותו של האתר, אין אפשרות להציע לאחד הצדדים חלופה אחרת – כל המעורבים מעוניינים באתר מסוים. כיצד אפשר להתמודד עם מצב זה?
החוקרים ביקשו לפתח תיאור מבוסס-מציאות (אינדוקטיבי) של דרכים שונות למשילות ולניהול מיטיבים של אתרי קודש “גדושים”. הם בחרו אפוא אתרים כאלה ובדקו בפרוטרוט את אופן ניהולם: זכויות הקניין (הבעלות) על האתר או באתר, זכויות כניסה, זכויות שימוש וכן הלאה. כך הגדירו לראשונה חמישה מודלים עיקריים למשילות על אתרי קודש “גדושים”.
מודל “אי-התערבות”: המדינה מושכת את ידיה מניהול דתי או מהותי של האתר הקדוש, אינה מממנת משכורות לאנשי דת ומסתפקת במתן שירותים כגון אבטחה וניקיון. דוגמה לניהול מסוג זה היא ההר “מגדל השטן” במדינת וייאומינג בארצות הברית. ההר בעל הצורה הייחודית, המוכר לרבים בזכות סרטו של ספילברג “מפגשים מהסוג השלישי”, מקודש לכ-20 שבטים של אמריקאים ילידים.
מודל “חלק והפרד”: המדינה מחלקת את המקום הקדוש ומפרידה בין הקבוצות המתחרות. יש שהחלוקה היא במרחב, כלומר כל קבוצה מקבלת לידיה חלק מהאתר, ויש שהחלוקה היא בזמן – חברי וחברות כל קבוצה יכולים להתפלל במקום בזמנים מסוימים. הפרדה כזו היא בעלת אופי בירוקרטי מאוד, וניהולה עשוי לצנן גם אתרים השנויים במחלוקת לוהטת. דוגמה מסוג זה היא הצעה, שלא התקבלה לבסוף, לניהול אתר באברי מסג’יד בעיר איודיה, הודו, השרוי במחלוקת ממושכת ואלימה בין הינדים למוסלמים. גם במערת המכפלה פועלת חלוקה מסוג זה.
מודל “העדפה”: אחת הקבוצות המתחרות מקבלת עדיפות או יתרון על האחרות באחד הפרמטרים של ניהול המקום, כגון זכויות בעלות, שימוש או כניסה. הכותל המערבי הוא דוגמה למודל זה: היהדות האורתודוקסית זכתה בו למעמד מועדף, המתבטא במינוי רב כותל אורתודוכסי בלבד, בהפרדה בין נשים לגברים ובהימנעות מחלוקת ספרי תורה בעזרת הנשים. מודל ה”סטטוס קוו”: מודל זה מבוסס על “הקפאת” המצב הקיים בנקודת זמן מסוימת. יתרונו של מודל זה הוא יציבות וסיום העימות התחרותי; חסרונו הוא שימור מצב שאינו בהכרח הוגן. דוגמה למודל זה היא כנסיית הקבר בירושלים, החשובה לכמה קבוצות נוצריות שונות. הסטטוס קוו הקיים במקום מאז השלטון העותמאני נשמר בקפידה כזו, עד כי אסור להזיז גם סולם הניצב מעל לכניסה למבנה, אשר אין לו שום שימוש כיום. מודל ה”סגר“: איסור על כניסה לאתר, אם סלקטיבי (לקבוצה אחת או בתקופה מסוימת) ואם מוחלט. מודל זה מיושם בהר הבית, שליהודים מותר להיכנס אליו, אך לא להתפלל בו. סגר הוא כלי חריף מאוד, המפר את חירותם הדתית של מאמינים והשימוש בו בעייתי במדינה דמוקרטית; ובכל זאת, יש שהשימוש בו מוצדק כאשר נשקפת סכנה רבה לסדר הציבורי.
מחקרם של פרז וג’ובני – אשר זכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע – מתבסס אפוא על חקר מקרים בשטח, והניב כלִי מיון וניתוח אנליטי העשוי להועיל הן למדינאים והן לאנשי אקדמיה. חוקרים יכולים להסתייע בו (ואכן כבר החלו להסתייע בו) כדי להבין ולנתח סכסוכים סביב אתרי קודש גדושים ברחבי העולם. מדינאים יכולים להשתמש בו בנסותם לפתור סכסוכים אלה: לשקול מודלים שונים של משילות במקומות קדושים, לבחון את יתרונותיהם, את חסרונותיהם ואת התאמתם למקרה שלפניהם, ולבחור פתרון שיממש ככל האפשר הן את המטרה של חירות דתית והן את המטרה של שלום וסדר ציבורי.
החיים עצמם:
פרופ’ נחשון פרז מתאמן להנאתו בטאקוונדו. “אני נהנה ללמוד מיומנות חדשה, שאינה קשורה לעבודה האקדמית שלי”. ד”ר יובל ג’ובני, מצידו, עדיין מנסה להבין את משמעותם של החיים עצמם.
עוד בנושא באתר הידען:
