שטחי סוואנה ועשב מאוימים ע”י צל היעור הקולוניאלי, אמנם זה נעשה מתוך כוונות טובות – להלחם בשינויי האקלים אך התוצאה רעה וגם לא עוזרת לקדם את היעד
רבות נכתב ודובר על הצורך ליער מחדש שטחים שבוראו, אלא שמסתבר כי בלהט העשייה ומתוך נקודת מבט שגויה שמקורה בתקופה הקולוניאלית נעשות טעויות שגורמות לנזק לסביבה הטבעית.
האופנה שמתגברת לנטיעת יערות שסופחים פחמן ומשפרים את הקרקע חיובית ביסודה, אבל לא תמיד? יש נטיה לשכנע ארצות-מתפתחות לנקוט ביוזמות ממוקדות לשחזור-יערות ע”י הפנית משאבים ממקורות בין-לאומיים, כאשר גופים שונים הקציבו ליזמה כמיליארד דולרים בעשר השנים הקרובות.
מסתבר כי היזמה והתקציב מהווים איום על שטחים-פתוחים כמו שטחי סוואנה, ערבות-עשב, שטחים-לחים ואפילו שטחים מדבריים. שטחים נרחבים באסיה, דרום-אמריקה ואפריקה מיועדים לייעור למרות שבמקורם לא היו מיוערים, שטחים שהיו מאז ומתמיד ״בתי-גידול-פתוחים״,
מופיעים באטלס היערות וממופים בטעות כשטחי חורש שנפגעו וככאלה שיש צורך לשקמם בעוד שלמעשה הם מהווים בתי-גידול מגוונים שתומכים במיליוני מינים ומספקים שרותי-סביבה חשובים. אם שטחים כאלה יכוסו ביער יאבדו המינים והשירותים הייחודיים לבתי הגידול הפתוחים.
שטחי סוואנה, שטחים-לחים וערבות-דשא סופחים ומאכסנים בקרקע כמויות נכבדות של פחמן, מאפשרים ספיגת מים והעשרת מי-תהום, מספקים שטחי מרעה לחיות-בר ולחיות-משק. שטחים עשבוניים סופחים ומאחסנים פחמן גם באזורי אקלים חמים ויבשים, אזורים ותנאים בהם יערות מתיבשים ונשרפים. לעומת עלות שיקום של בתי-גידול אחרים שיקום שטחים עשבוניים זול יחסית וכדאי כלכלית,
לכן זו טעות כאשר גופי שימור מתיחסים לשטחים פתוחים כאילו יש צורך לשקמם ע”י ייעור, שכן יחס כזה מהווה מתכון לפגיעה במגוון הביולוגי של הסביבה הפתוחה, מתוך כוונות טובות לשיקום גורמים לפגיעה מתמשכת בשטחים בעלי חשיבות סביבתית רבה.
בפגישות של גופים בין-לאומיים שמטרתם שיקום יערות עולות יוזמות יעור מחדש בקנה מידה גדול כאשר במחצית מהשטחים המיועדים נוטעים מיני עצים שגדלים מהר אלא שרובם זרים לשטח הנבחר.
ולכן מספקים פחות שירותים סביבתיים וסופחים פחות פחמן משטחים פתוחים או חורשים טבעיים.
כאשר שיקום יערות מונע ע”י “מטרות” ללא התחשבות במצב הסביבה המקומית וללא שיקולים אקולוגיים, כאשר בגלל מחויבות לשיקום הסביבה נוטעים עצים ללא הלימה לשטח ולסביבה הנזק גדול מהתועלת, כך למשל היוזמה לנטיעות במלאווי,
בשטחים שהיו סוואנות וכרי-דשא במשך אלפי שנים, כך גם בהודו בה ניטעו עצים זרים בשטחים פתוחים.
עצים שניטעו למטרות תעשיתיות ללא התחשבות בצמחיה המקורית,
נשמעות טענות כי התנועה לשיקום יערות מתעלמת מהאקולוגיה המקומית ומהצרכים האמיתיים של השטחים המשוקמים בגלל גישה קולוניאלית. מחקר היסטורי מראה את מקורה של המשיכה הקסומה לנטיעת עצים בתאוריה בת מאות שנים (שהופרכה)
שאומרת כי : ״יער מביא גשם״ ולכן ברוא היער גורם לשטח להתייבש, הגישה הקולוניאלית השגויה
לפיה יש לטעת עצים כדי לתקן את חיסול היער שנגרם ע”י מקומיים, גורמת לכך שבמהלך הנטיעה מאבדים המקומיים את אדמתם ואת מקור פרנסתם ומחיתם.
גישה שהחלה בקולוניות צרפתיות והועתקה ע”י האנגלים במושבות רבות ברחבי העולם
גישה שבעקבותיה במשך עשרות שנים נטעו עצים כפתרון בעוד שלמעשה גרמו לבעיות רבות,
שכללו בין היתר תקופות בצורת, התחממות, בליית קרקע ואובדן מגוון ביולוגי. מפליא שגם היום יש מקומות בהם ממשיכה היוזמה תחת מסווה של ״גישה מדעית״.
שיקום יערות מהווה כלי לגיוס מאמצים ומשאבים, כלי שלחסידיו אחריות לבססו על עובדות מדעיות ולא על שאיפות שגויות לנטיעות מיותרות, שיקום שטחים חייב להתאים לסביבה המקומית.
חברות צומח בכלל ויערות בפרט מושמדים כדי לפנות שטחים לפיתוח ולחקלאות, עצים נכרתים לצורך שימוש בעץ כחומר גלם, אין ספק בנזק העצום שנגרם בגלל השמדת יערות לכן חשוב לווסת ולמתן עקירת יערות או כל חברת-צומח, האסון האקלימי שהאנושות הביאה על העולם לא יפתר ע”י נטיעת עצים שגויה אלא ע”י התיחסות לגורמים לאסון ועצירתם, קודם לכל עצירת פליטת המזהמים משריפת דלק מחצבי, עצירה ע”י בניית תשתיות שתהיה מכוונת חסכון באנרגיה וע”י מעבר לאנרגיה מתחדשת.
אחר וההתחממות העולמית לא צפויה להיעצר בשנים הקרובות ראוי כי תהיה פעילות מעשית למניעת ומיתון הפגיעות האקלימיות שיעשה גם באמצעות שיקום שטחים למצבם הטבעי באשר הוא ולא רק ייעור בכל מחיר.
עוד בנושא באתר הידען:
