ממצאים חדשים מחפירות באתרים בעיר מוסול שבעירק שנהרסו על ידי ארגון המדינה האסלמית שופכים אור נוסף על גדולתה קצרת הימים של נינוה בירת אשור
מאת מרטין וורת’ינגטון, טריניטי קולג’ דבלין
ארכיאולוגים בצפון עיראק, שחפרו באתרי שער משקי ואדאד במוסול שנהרסו על ידי ארגון המדינה האיסלאמית ב-2016, חשפו לאחרונה תבליטים אשוריים בני 2,700 שנה. גילופי סלע אלה, הכוללים סצנות מלחמה ועצים, מוסיפים לשפע לוחות האבן המפורטים שנחפרו משנות ה-40 של המאה ה-19 ואילך, שרבים מהם מוחזקים כיום במוזיאון הבריטי. הם מגיעים מהעיר העתיקה נינוה, שבמשך זמן מה הייתה ככל הנראה המקום הנוצץ ביותר בעולם.
יש עדויות לכיבוש באתר כבר בשנת 3,000 לפנה”ס, תקופה המכונה תקופת אורוק המאוחרת. אבל תחת המלך סנחריב (705-681 לפנה”ס), בנו של סרגון וסבו של אשורבניפל, הפכה נינוה לבירת אשור, המעצמה הגדולה ביותר של זמנה.
בהעברת הבירה לנינוה, סנחריב לא עשה שום דבר חדש. באופן מסורתי, הבירה האשורית הייתה אשור (שממנה אנו שואבים את המילה “אשור”), אך בשנות ה-800 לפנה”ס הועברה הבירה הפוליטית לקאלהו (נמרוד). אביו של סנחריב, סרגון, בנה לעצמו לאחר מכן עיר בירה חדשה לחלוטין, דור שרוקין.
יוזמות כאלה הציגו את סמכותו של המלך, תוך טענה ברורה לסדר חדש של הדברים. הם גם שימשו להרחקת מרכז הכוח ממשפחות האליטה שהשפעתן הצטברה עם הזמן.
אבל מהלכים כאלה עלולים להצית אש. סרגון מת בשדה הקרב וגופתו מעולם לא נמצאה. אסון לאומי זה היה ככל הנראה גורם מרכזי שהוביל את יורשו, סנחריב, לנטוש את העיר שזה עתה נוסדה על ידי אביו ולסמן את גדולתו במקום אחר.
אז זה היה כי נינוה הפך שם נרדף לכוח האשורי. כאשר היא נפלה לאחר מכן לקואליציה של בבלים ומדיים בשנת 612 לפנה”ס, הנביאים בני ישראל, שממלכותיהם סבלו מאוד תחת התוקפנות האשורית, לא יכלו להכיל את התלהבותם.
נפילת נינוה
ספר נחום המקראי מכיל נבואה נרחבת (אם כי נכתבה לאחר האירוע) על נפילת נינוה. ספר יונה, בינתיים, מספר שיונה נשלח לאותה עיר כדי להזהיר את התושבים מפני התוצאות הקשות של שחיתותם.
סנחריב לא ידע דבר מכל העתיד להתרחש. הוא החליט להפוך את עירו למפוארת ככל שיכול היה, והקיף אותה בחומה ענקית, שאת קווי המתאר שלה עדיין ניתן לראות במבט אווירי. למען הדיוק, גבולות העיר היו מוקפים על ידי שתי חומות, אחת פנימית ואחת חיצונית, יחד תוחמים שטח של יותר משבעה קילומטרים רבועים.
שתי החומות קיבלו שמות – “החומה שמפחידה מכסה את האויב” ו”החומה שמפחידה את הרוע” – בשומרית. הן היו בעלות 18 כניסות מונומנטליות, כולל שערי משקי ואדאד. בימיה האחרונים של העיר, בסביבות שנת 612 לפנה”ס, צומצמו שערים אלה בחופזה בניסיון להפוך אותם למגוננים יותר. כחלקים איקוניים של העיר העתיקה, החומות והשערים הותקפו על ידי המדינה האיסלאמית (דעא”ש) משנת 2014.
בעת העתיקה, הנוף העירוני היה נשלט על ידי התלים של קויונג’יק (שם שהוטבע בתקופה העות’מאנית, כנראה מהקויונצ’וק הטורקי או “הכבשים הקטנות”) ונבי יונוס. צורות אדמה אלה, שגובהן עד 30 מ’, שיכנו מקדשים וארמונות אשוריים עתיקים.
נבי יונוס, על פי המסורת המוסלמית, מכיל את קברו של יונה הנביא. קויונג’יק הוא המקום שבו אשורבניפל הרכיב את ספריית לוחות היתדות שלו. האתר נחפר בין שנות ה-40 של המאה ה-19 לשנות ה-30 של המאה ה-20, זהו ללא ספק המקור החשוב ביותר שלנו להבנה המודרנית של התרבות המסופוטמית העתיקה.
הכתובות של סנחריב על מנסרות חימר מתפארות בכך שיופיה של העיר כלל גם גנים מפוארים. האשורולוגית סטפני דאלי, בספרה “תעלומת הגן התלוי של בבל” מ-2015, מעלה השערה שאלה היו המקור האמיתי לדיווחים על הגנים התלויים של בבל, כלומר היוונים התבלבלו בין עיר מסופוטמית אחת לאחרת.
אזרחים פרטיים עשירים יכלו להחזיק גנים בתוך העיר, וכל הגנים שלה יכלו ליהנות מאמת מים שבנה סנחריב כדי להביא מים מנהר הומל לנהר Ḫosr. זוהי הבנייה היחידה מסוג זה הידועה מלפני התקופה הרומית.
השיטות הבסיסיות של החופרים הראשונים של נינוה, כמו ההרפתקן הבריטי בן המאה ה-19 אוסטן הנרי לייארד, יכלו לחשוף שטחים עצומים, אך הם התרכזו במידה רבה במבנים מונומנטליים. הם גם היו לא יותר מציד אוצרות ללא תיעוד מפורט, ולכן השמידו מידע יקר ערך ללא תקנה.
החפירות העכשוויות זהירות ויסודיות יותר, מה שגם הופך אותן לאיטיות יותר. כתוצאה מכך, רוב נינוה נותרה ללא חפירה. בפרט, אנו יודעים מעט על “העיר התחתית” מתחת לשני התלים, שם התגוררו אנשים רגילים. הרבה ממנו נמצא תחת מוסול המודרנית, ונותרה כמות עצומה לגלות מחדש.
מקורות כתובים, לעומת זאת, נותנים הצצה לאופן שבו המקום קרוב לוודאי היה הומה ומשגשג. ההיסטוריון מריו ליבראני, בספרו “המזרח הקרוב הקדום” מ-2013, מעריך שאוכלוסיית העיר תחת סנחריב מנתה כ-100,000 נפש.
כתובות מלכותיות אשוריות מדגישות לעתים קרובות את הצד האלים של האימפריה, כמו למשל כאשר אשורבניפל מדווח שהוא קשר מורד במצודת נינוה יחד עם דוב וכלב (למרבה המזל לא סיפק פרטים נוספים). אבל באותה מידה היו בה שווקים ובעלי מלאכה, אלוהויות ופסטיבלים.
כזה היה המוניטין של העיר העתיקה הזו, שכאשר חוקרים באמצע המאה ה-19 מצאו שרידים של ערים מרהיבות ליד מוסול – שכיום אנו יודעים שהן דור שרוקין וקאלאו – הם פרסמו את ממצאיהם תחת הכותרות המונומנט של נינווה ונינוה ושרידיה. הם הניחו שמה שהם מצאו חייב להיות שייך לנינוה, כשזה לא היה שייך.
עוד בנושא באתר הידען:
13 תגובות
אדם שבאופן מכעיס נגד תורתנו ומבזה אותו ומצין את דעתו האם רטוי לעשות ברי מילה בכלל בימנו הוא אדם שיסלף עובדות ויזרע רסיסי נעצה על היהדות וחבל שעוד יש אנשים שפועלים ברשע וזדון וזילזול נגד הדת היהודית איני מבינה מה יוצא להם מזה חוץ מתיסכול עצמי
הדבר הזה מוכיח את הנחיצות של השלום התנ”ך בכללותו מוכיח כמה כולנו בני אדם..ושיש לעצור אנשים הרוצים להיות רודנים בעולם..הארכיאולוגיה מאחדת את כולנו וכך גם התנ”ך ..יהדות איסלאם ונצרות חייבות להתאחד תחת השלום המזה”ת..חייבים
אין דבר כזה קנה סוף.
אלה שני צמחים שונים. האחד קנה. והשני סוף
לד”ר יחיעם שורק. חבל שאדם מלומד כמוך נרתם באופן רפלקסיבי לזייטגייסט האקדמי הלעומתי הבא להקטין את המקרא כמקור היסטורי, על מנת לערער ולפקפק בזיקת העם היהודי לארצו. זו מעולם לא היתה מטרת התנ”ך כפי שבעצמך ציינת. ממצאים שונים, ולאחרונה התבליט מהר עיבל, מבססים נקודות מפגש כרונולוגיות בין ההיסטוריה לסיפור המקראי ומוכיחות מדעית את ההיסטוריה היהודית.
השאלה אם נחום הנביא היה נביא או שקרן שכתב אחרי, לא רלוואנטית למאמר, ולא צריכה להכנס באמירת אגב של כנף לכתבה הזו. בעיני כאדם דתי, הזלזול של דרך אגב הזה, אינו מכובד ומקטין מאד את יכולתי לדעת האם הכותב כותב עובדות בכל המאמר או הרגשות ואמונות פרטיות שלו ושל אחרים.
העיר הבאה היא דיר שרוחן, חבל לסמוך על התעתיק האנגלי. דיר (מלשון דירה, דיור) משמש כיום בערבית לכנסיה.
לנחומולוג שלום. הרשה לי לתמוך בהנחתך המושאלת. כחוקר היסטוריה עברית/יהודית קדומה מרשה אני לעצמי להניח כמעט בוודאות מלאה שרוב רובו של התנ”ך נגוע בפרוייקציות כרונולוגיות. התנ”ך עבר שינויים מהותיים ויסודיים במרוצת השנים עד שהגיע לכלל ניסוח חד צדדי, כוהני כמובן. רוב רובו בנוי על תילי הנחות מופרזות שאינן אלא משקפות מציאות היסטוריולוגית והיסטוריוגרפית מוכוונת היטב, מ”גבוה”, בבחינת מה שהייתי מרצה אקס-קתדרה בנוסח ציני של : “לכתוב היום בעיתון של אתמול מה יהיה מחר”. העמדת כתבי המקרא מול מימצאים ארכיאולוגיים אמינים מצביע על פירורי מציאות בלבד. המקרא שוכתב היטב על מנת לשרת פוליטיות מאוחרת
כמובן – “ולשטיא”. ואם אתבדח צינית אתייחס לכזבי המקרא בבחינת ” מיטב השיר כזבו…”
נחומולוג שלום. הנח לי לתמוך בהערתך הספקנית ולהוסיף עוד כהנה וכהנה. ממחקרי המקראיים נוכח הארכיאולוגיים וההיסטוריים בכלל הסתבר שרק למעט עדויות תנ”כיות יש אישור היסטורי מדעי. רובן נכתבי מאוחר, ואף מאוחר מאד על מנת לשרת אינטרסים משפחתיים, שבטיים ואישיים. בהרצאותי האקדמיות הייתי מרשה לעצמי להתבדח בהקשר הנ”ל ולציין כי דומה הדבר “לכתוב היום בעיתון של אתמול מה יהיה מחר” ודי לחכימא ברמיזא … ולטיא בכורמיזא …
כתוב שהבירה עברה מהעיר אשור לעיר קלהו: השם הוא כלח, ולא /קלהו/. באתר מדעי ראוי לדייק (ולא לשבש את התעתיק האנגלי)
ואגב, ראוי לשים לב הן לאיכות התיבלוט ויתירה מזו, לדיוק מדהים לגבי הבעות הפנים של סוסי הקרב בזמן “אקשן”.
מדהים כיצד מעצמה קדומה כמו זו האשורית, היטיבה להבין את כוחו של אילוף סוסים ורתימתם, תרתי ותלתי משמע למסעי מלחמה וקרב קרובים ורחוקים כולל רתימה של זוגות סוסים ורביעיות למהלכי קרב, ולא פלא שמעצמה זו הצליחה להדביר לרגלה עמים וצבאות רבים. ולא יהיה או ייראה קל בעיני הקורא לאלף סוסים לפעילויות קרביות והמקרא, כבדרך אגב, ידע להעריך מהלכים כגון אלה.
למה אתם חושבים שהנבואה של נחום נכתבה אחרי חורבן נינוה? איך אפשר לקבוע דבר כזה?