האם חולדות ועכברים הם שהצילו את יהודה בתקופת מצרו סנחריב?
חולדה: מתוך ויקיפדיה
בתקופת מצור סנחריב על ירושלים מופיע בטקסט המקראי הקטע הבא: “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך יהוה ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף. וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים. ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה” (מל”ב יח, 36-35).
הטקסט בדברי הימים די דומה – “וישלח יהוה מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו …” (דבה”ב לב, 21)
יוסף בן מתתיהו בספרו “קדמוניות היהודים” מתייחס לטקסט המקראי כדלקמן, ומביא את הדברים מתוך כתבי ההיסטוריון היווני המפורסם הירודוטוס בהקשר ל”נס” אחר באותו מסע צבאי – מסע סנחריב לארץ מצריםהנ”ל: “כרסם המון עכברים את הקשתות וכלי הזין האחרים של האשורים. משום כך לא היה למלך (סנחריב) קשתות והוא החזיר את צבאו מפלוסיון. עד כאן סיפורו של הירודוטוס” (קדמוניות, י' 19).
יוסף בן מתתיהו ממשיך, כשהוא מצטט מדברי ברוסוס (היסטוריון יווני, בן המאה השלישית לפנה”ס, שסקר את תולדות אשור/בבל, מראשיתה ועד לנפילתה בידי המקדונים): “ואולם ברוסוס, שחיבר ספר על דברי ימי הכשדים, מזכיר את סנחריב המלך, שמלך על האשורים ויצא למלחמה על אסיה כולה ועל מצרים, וכך לשונו – 'וכשחזר סנחריב ממלחמת מצרים ירושלימה מצא שם את החיל, שהופקד בידי רבשקה (אחד המצביאים, או הפקידים הבכירים, ובכל מקרה השלישי למלך בדרגתו) שרוי בסכנת מגפה, כי אלוהים שילח בצבאו מחלה, שדמתה למגפה, ובלילה הראשון של המצור מתו מאה ושמונים וחמישה אלף איש על שרי הצבא ושרי הגדוד שלהם. האסון הזה הפיל עליו פחד ואימה נוראה, ובהיותו חרד לצבא כולו ברח עם חילו הנותר אל ממלכתו הקרויה ממלכת נינוה” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י' 22-20).
מעבר למספרים המוגזמים, כפי שנקוטים בידי ההיסטוריונים הקדומים, וקיימת אף השערה מחקרית כי המונח “אלף” במקרא (“מאה שמונים וחמישה אלף”) מכוון ל”איש” (לוחם), ולא לאלף חיילים, מה שנראה יותר הגיוני בנסיבות העניין, בנסיבות מהלך המלחמה ובהקשר הטופוגרפי, הרי לפנינו התייחסות מאוד מעניינת לאירוע ה”נס” המופיע במקרא, והמקושר ל”מלאך יהוה”, שהכה באשורים וכפה עליהם נסיגה מבוהלת. היינו, במחנה האשורי שצר על ירושלים פרצה, כך דומה, מגפה, מה שהיה די מקובל בקרב צבאות שצרו על ערים בצורות בשל ליקויי תזונה, בעיות היגיינה ותברואה ונוכחות צפופה של בני אדם למשך תקופה ממושכת.
תמונת מצב זו מרמזת, כנראה, על מחלת הדבר, המועברת על ידי פרעושים שרוו מדמן של חולדות הנגועות במחלה.
ההיסטוריה יודעת לספר על התפרצות המחלה הנידונה באירופה באמצע המאה ה-14 ושהביאה לקטילת כעשרים וחמישה מיליון איש, שהם מספרים אסטרונומיים במונחי הדמוגרפיה דאז. מעניין לציין כי מחלה זו נודעה בכינויה “המוות השחור”, וצויירה לא פעם בדמות מלאך המוות הקוצר באנשים. מקור המחלה, יצויין, נבע מהחיילים המונגולים (הטטארים) שתקפו את מרכז אירופה ושהטילו גופות נגועות לאחד המבצרים הנצורים. מי שנדבק במחלה הנוראה נפטר לאחר יומיים-שלושה.
במעט הפעמים שנזכרים עכברים במקרא הם מתקשרים למחוללי מגפות מחד ולבעלי יכולת כישופית מאידך, כמו צלמי העכברים אשר לפלישתים. הקשריות זו בהחלט מעניינת בזיקה לאירוע דלעיל.
עוד יצויין, כי לעובדה שלצבא האשורי אצה הדרך לשוב לביתו, אין כל קשר ל”מלאך יהוה”. אם כי, בנסיבות התפרצות המחלה הנידונה, אם בכלל, ניתן היה להבין את תזזיות היציאה, הפסקת המצור והשיבה הביתה. ידוע היה ומקובל בגזרות הלחימה של העולם הקדום, הקדם-הלני והקדם-רומי, שמלחמות מחוץ לגבולות הממלכה העוברית היו מתנהלות בחיפזון מאולץ. כל צבא שיצא מחוץ לגבולות המרכז, ובמיוחד בהנהגת פיקוד בכיר, קל וחומר כשהמלך בכבודו ובעצמו היה שותף למסע המלחמה, היה משתדל לנהל את “עסקיו” במהירות סבירה, אחרת, בהארכת משך הקרבות, היה מסתכן המלך במרידה מבית. מרידות מסוג זה היו פורצות חדשות לבקרים בממלכה האשורית, שהיתה מעורבת בהסתבכויות צבאיות רבות.
ואכן, אם כי במקרא זה מצטייר, איך-לא, כעונש האל, מששב המלך לארצו נחשף לקשר מבית ונרצח על ידי בניו הגדולים, בעודו מתפלל במקדש נסרוך.
הרי לכם “חולדות במצוות האל”!
14 תגובות
אני תלמיד בישיבת הסדר, וחקרתי נושא זה לעומק.
כפי שנכתב כאן באחת התגובות, אין סתירה בין הסבר הגיוני לבין לתיאור התורה. בלא מעט מקומות התנ”ך מכנה ‘מלאך’ דברים טבעיים שקורים, והכוונה היא שהדבר הטבעי-רציונאלי נעשה בשליחות ד’.
כתבתי מאמר ארוך בנושא, המבסס את הדיעה שצבא אשור הוכה ע”י מגיפה ובו גם יש תשובה לשאלה הראשונה שנשאלה כאן, מה זה משנה מה בדיוק קרה שם. לעניות דעתי יש לכך חשיבות גדולה ומסר גדול לחיינו היומיומיים. מי שמעוניין במאמר מוזמן לבקש דרך המייל שלי: [email protected].
ולגבי תגובתו של אילן, נכון מאד שחלפו 20 שנה. ואני אגיד לך יותר מזה, המצור בכלל היה על ירושלים והמכה של האשורים (שהייתה כעבור 20 שנה) הייתה בכלל בלבנה. אך נראה לי שיש כאן תפיסה מוטעית מה מטרת התנ”ך בכתיבת דברים היסטוריים.
בפרספקטיבה נבואית, המבט האלוקי, 20 שנה זה לא כ”כ משנה. יש מיידיות של התפיסה האלוקית. סנחריב חשב שיהיה מלך העולם – הוא הפסיד, וחוזר לביתו ונהרג. אצל הנבואה זה קביל, אצל ההיסטוריון זה נראה כמגמתי ולא אמין. התנ”ך איננו רק ספר היסטוריה, אלא היסטוריוגרפיה, כלומר הסתכלות על ההיסטוריה כרצף של אירועים שיש ביניהם יחס של עילה ועלול, ולכן הדברים מוצגים כך.
ברשותך חידוד הנקודה. ואני מצטט: "במקרא זה מצטייר, איך-לא, כעונש האל, מששב המלך לארצו נחשף לקשר מבית ונרצח על ידי בניו הגדולים, בעודו מתפלל במקדש נסרוך".
מה שהסופר המקראי לא טרח לספר (על מנת לא לפגוע ברצף של חטא – עונש) הוא שבין סיום המצור (701 לפה"ס) לרצח סנחריב (281 לפה"ס) חלפו 20 שנה!
ישר-כח!
המשך להאיר את עיננו בידיעותיך הרבות ובזוויות הלא שגרתיות שלך על הנושאים השונים,מרתק.
ממתין מדי חודש למאמרך הבא.
תודה. 🙂
לד"ר יחיעם שורק
אין סתירה לטעמי בין מציאת הסיבה האמיתית, מדוע סנחריב החליט לנטוש את המערכה על ירושלים, לבין הסיבה התאולוגית.
אילו הם שני מישורים מקבילים ולא מתנגשים.
מחפשי העובדות ימצאו או ינחשו מה קרה באמת. נניח מגיפה שנשאו עכברים.
המאמין יגיד, אכן כן, אבל מי שגרמה היה כח עליון כפי שכתבת בכותרת.
זה לא ניתן לסתירה, וגם אין בכך צורך.
דוגמא נוספת:
מדוע אדם מגיע להחלטה כל שהיא?
העובדתיים יאמרו, על סמך כך וכך שיקולים
המאמינים יגידו, האל גרם לו לחשוב כך
לכן, צריך לנסות לברר את העובדות שקשורות לחזרתו של
צבא אשור, ולהשאיר למאמינים לחשוב שמי שגרם לעובדות הוא כח עליון. יבוסם להם.
נ.ב
למגיפות אין גבולות פיזיים. אם העכברים נשאו מחלה, הם היו מכים קשות גם את תושבי ירושלים, ואין סימוכין לזה בשום מקום. ולכן אולי סיבת החזרה הינה מרד באשור. ואז הדתי יאמר, שהאל יזם זאת…ובא לציון גואל
לד"ר יחיעם שורק שלום :
תלמי היווני , הינו תוצר ( השלכה ) , של התפשטותו של אלכסנדר , שכידוע כבש גם את מצרים ;ועל פי העובדות ההיסטוריות , קופרניק היה צריך להמתין והעיז לפרסם את סיפרו , בו סתר את תורתו של תלמי , רק כאשר גסס ; ומאז היה קשה יותר לבלום את ההיגיון המדעי , והבריא של בני האדם .
אומנם גם כיום לא חסרים גורמי בלימה , אבל מה לעשות , צריך סבלנות .
אלאלם שלום!
ראשית – תלמי? בערות? ועוד באלכסנדריה?
שנית – הנס היחיד שהנני מכיר הוא נס-קפה, או לפחות מה שהיה פעם נס-קפה וכיום מתפצל בין קפוצ’ינו, קפוצ’ו ולאטה, מה שהישראלים מתעקשים עדיין לקרוא לו “הפוך”, וב”אנגלית” – upside-down coffee
שלישית – החיים בנויים על אין-סוף של הבזקים מקריים, רנדומליים.
בעבר ההיסטורי , בפרט של עם ישראל , אירועים יוצאי דופן , הוגדרו כמעשה אל/כוח עליון /נס ; לחשיבות של חקר אירועים יוצאי דופן , יש השלכות עתידיות , כדוגמא : הדמוקרטיה האתונאית , נשחקה/נפגעה , כתוצאה בין היתר ממגפה , שהאתונאים היו חסרי אונים , ולא מצאו מרפא , לנפגעיה ; תארו לכם , שהדמוקרטיה האתונאית הייתה שורדת , ואז לכל היותר הייתה מביסה את אוייביה , כמו את הפרסים שהיו בין היתר גם אוייביה ; ובמקום זאת האנושות קיבלה אומנם את אלכסנדר הגדול , אבל יחד עימו , גם עיוותים , כמו תלמי , שהנציח בערות למשך כאלף ושש מאות שנה .
נ . ב . באחת מתוכניות המדע , רופא הסביר שחלק ניכר ממה שלימדו ברפואה בזמן לימודיו , התברר כי אינו נכון , ואם הוא צודק , וכנראה הוא צודק , אזי גם בתקופתנו , האנושות זקוקה מעת לעת לאיזה שהוא "נס " , מסוג כזה שיתמודד בין הייתר מפגיעות של חיידקים תורניים אלימים ; או מפגעים מסוגים שונים , שהאנושות עדיין מאויימת מהם .
ראשית, כתוב יפה, זורם, ובעברית רהוטה שדומה שגזה לה מן העולם – ועל כך ישר כח!
אשר לתוכן:
תוך כדי קריאה מסתבר שאין חדש תחת השמש, המקרא רוי בדוגמאות בהן נרתם האל העברי לזריעת בהלה באויב.
כל מנהגינו, שרי צבאינו, נביאינו, שופטינו,וכהנינו בכל התקופה המקראית עשו שימוש חורג להשם יתבך וניצלו אותו להעצמת כוחם הפוליטי, לשלהוב המונים, לטעת פחד בעם ולהשלטת הסדר הציבורי.
הכתבה מביאה דוגמא אחת, מנומקת ומשכנעת מאד.
נהנתי לקרוא
כל אדם בעל תואר אקדמי , יתאדר בתוארו שלו. השאלה כמובן אם מדובר בהיסטוריון טוב ומוכשר או לא? זה כבר נתון לויכוח וטוב שכך . בקשר לשאלת נחיצות המחקרים ההיסטורים ?בתור סטודנט ללימודי הארכיאולוגיה ובתור איש רוח אין לי ויכוח לגבי תרומתו הנמוכה לטכנולוגיה,רפואה. אבל חשיבותו הגבוהה של ההיסטוריה והארכיאולוגיה לסקרנות הטבעית של האדם והצורך בלדעת את האמת ושלחזר את תרבויות העבר שנכחדו מן העולם. אבל לשאול את השאלה הזאת זה מבחינתי כמו לשאול למה צריך את היופי של השקיעה או את ציור החמניות של ואן גוך
לגוגיל
כל מה שאמרת נכון, רק שאלה אחת – לא ברור על סמך מה קבעת שהכותב הלז הוא "היסטוריון"???
בתואר "היסטוריון" יכולה להתהדר רק אישיות המוכרת כבעלת שיעור קומה וקבלות בתחום ההיסטוריה.
תואר אוניברסיטאי , ממוסד נידח כלשהו לא הופך מישהו אוטומטית ל"היסטוריון" כפי שלא כל פוליטרוק הוא בהכרח גם "מנהיג" וכפי שלא כל הבוהה בערוץ נשיונל גיאוגרפיק מוגדר כ"מדען" וכפי שלא כל מי ששר להנאתו במקלחת מוגדר כ"זמר".
לחבר גוגיל שלומות
תודה על תגובתך, ושלי בקצרה:
ראשית – התייחסות למחקר היסטורי כשטויות, מבחינתי, היתה במשמעות של סגי נהור. מה חבל שלהיטותך מנעה ממך את הירידה לעומק הציניות.
שנית – מה הקשר בין שמיטה לכלי מיטה? מה בין הנחותי המחקריות לבין הפוסט-מודרניזם/ציוניזם שלי? הגבהת טוס ידידי, ולרמות יונוספריות כאלה שאין חלליתי מגעת.
שלישית – ההדמייה לשיטור ולשיפוט היתה אליגורית לחלוטין. אף כאן מנעה ממך להיטותך להבין זאת.
רביעית – ואני חשבתי לתומי כי האתאיזם (אגב, ללא יו"ד בין הת"ו לאל"ף) הינו אינדיבידואלי-וולונטרי. אך מסתבר שהנני זקוק לאישור מאיזשהו מוסמך אתיאוסלוגי כלשהו. סליחה!
חמישית – קבלתי בהכנעה ולא בלי סיפוק את איחוליך. מצטרף אליהם!
תגובה לשורק:
1. מחקר היסטורי הוא לא שטויות
2. ה”פאזל” שאתה מרכיב הוא הכי עקום שפגשתי וזה די ברור ומתבקש לאור העובדה שאתה אונס את העובדות כך שיתאימו לאג’נדה הפוסט ציונית שלך. פיך ענה בך “מהרס מיתוסים אובססיבי”.
3. אתה היסטוריון – רק היסטוריון! לא חוקר מז”פ, לא שוטר, לא שופט ובטח לא תליין. תכניס את עצמך לפרופורציות.
4. אתה לא אתיאיסט, אין לך את הידע הדרוש כדי להיות אתיאיסט. האחרון שפגשתי שהיה בעל שאר רוח לטעון לאתיאיזם הוא השופט חיים כהן המנוח.
אאחל לך בריאות ואריכות ימים ואקווה לראות יוצאים מתחת ידיך מחקרים היסטוריים מדעיים ללא פולמוסים תיאולוגיים ופוליטיים. המאמר הזה לא היה רחוק מכך.
חבר יקר,
לכאורה הצדק עימך. בשביל מה להעסיק את הראש בשטויות קטנוניות כגון אלה: חולדות או לא? איש או אלף? וכיוב’
אלא, ראשית – עבודת ההיסטוריון כמותה כעבודת בלש הממלא אט-אט את התצריף (פאזל) ההיסטורי. שכמותו ושכמות עמיתיו במהלכים מחקריים מצטברים. כך שמה שנראה עתה לכאורה טריוויאלי ופעוט ערך, יכול, בהקשריות כלשהי להיות בעל ערך. ודומה, כאמור הדבר, לבחינת זירת הפשע על ידי כוחות המשטרה, כשכל פריט וחלקיק מידע עשוי להיות חשוב ומוערך, ולעיתים אף לחרוץ גורלות.
שנית – לדידי, כ”מהרס מיתוסים אובססיבי”, חשוב מאוד, גם עקרונית וגם פרגמטית, לרדת, עד כמה שאפשר לחקר האמת. איני יכול, ולא רק בגלל אתאיסטיותי, לקבל כמובנים מאליהם נסים ונפלאות המתוארים במקרא. למרות שספר זה לא נכתב מתוך נקודת מוצא היסטורית, הוא מכיל בתוכו, כך דומה, פנינים היסטוריות מוצקות וחשובות. אלא מה, יש לבור את המוץ והקש ולהגיע לליבת הגרעין/הפרי ההיסטורי, כדי להציג נכוחה את קורותיהם של עמים ותרבויות שצמחו פה באזור המזרחי של אגן הים התיכון.
אנקדוטה מעניינת! סיפור מעניין!
אבל תהרגו אותי אם אני מבין למה שמישהו יקדיש את חייו לחקר סיפורים עתיקים שכאלה. זה מסקרן, נכון… אבל מה נותן לנו הידע הזה? 185 אלף? או 185? מתו ממגפה? חולדות? אשור? מה… מה יש בזה? אני לא מצליח להבין. זה אחלה סיפור, אבל לא ברור לי למה שמישהו יממן מחקר כזה. יחד עם זאת, אני מאוד בעד להמשיך ולממן מחקרים גם כאלה – למרות שבאופן אישי אני לא מבין זאת. לא כל מה שאני מבין או לא מבין צריך לקבל או שלא לקבל מימון. אני בטוח שיש רבים גדולים וחכמים ממני שמבינים טוב מאוד מה חשיבותם של מחקרים כאלה.