הרס של החופים ופגיעה חמורה בסביבה הימית באילת. התושבים זעקו, הרשויות התעלמו
מאת ד”ר אסף רוזנטל
במרץ 2020 התרחשה במפרץ אילת סערה דרומית חזקה שגרמה נזק רב והרס לחלק מהמבנים שהיו בחופי אילת. מדובר במבנים שהוקמו בניקוד לחוקים ולתקנות אבל יותר מכך בניגוד לכל היגיון ומחשבה עתידית.
כל מי שמכיר את האקלים המקומי במפרץ אילת, יודע כי מפעם לפעם יש סערות דרומיות חזקות מהרגיל. כל מי שהסביבה הטבעית חשובה לו, יודע כי החוקים שאוסרים בניה בקרבת החופים חשובים לא רק בגלל ״הבונים״, אלא גם בגלל הצורך להימנע מפגיעה בסביבה החופית והימית. ובכל זאת היום הולך ומיושם מיזם פיתוח מגלומני שאמור על-פי תכנית הזויה ״לשקם את נזקי הסערה״. מיזם שיישומו כבר פוגע בסביבה הימית ורב הסיכוי כי לפחות חלקו יהרס בבוא השילוב של עליית פני הים והסערה הבאה.
ההתחממות העולמית גורמת לעליית מפלס האוקיאנוסים והימים. מדי פעם מתפרסם סקר שמראה כי העלייה מתרחשת מהר יותר מהמצופה. על כך נוסף לאחרונה סקר שהראה איך ערים גדולות שוקעות בגלל שילוב של שאיבה שגורמת להורדת מפלס המים באקוות מקומיות ותוספת משקל בגלל בניה ופיתוח. על כך נוספת הפגיעה החמורה בתשתיות כמו: מים, ביוב, כבישים ועוד.
השילוב של שקיעה ועליית המפלס כבר גורם למדינות לחפש אמצעי הגנה מהמים העולים.
איים באוקינוס ההודי כבר מוצפים ואוכלוסייתם מחפשת אפשרויות מעבר.
ללא עצירת ההתחממות (ואפילו אם תהיה עצירה), רבות מערי החוף סביב העולם יוצפו בעשורים הקרובים, אלא אם ימצאו דרכים להתגונן מפני עליית המפלס. הצפי הוא כי בעקבות עליית מפלס האוקיאנוסים, ההתחממותֿ ושינויי האקלים – עד 2050 כ-100 מיליון אנשים בדרום-מזרח אסיה, באפריקה ובאיי האוקינוס השקט יפגעו מהשילוב של עליית מפלס המים עם שטפונות ותקופות בצורת לסרוגין.
יש דוגמאות של מי שתחת אילוצים מצאו פתרונות, כך למשל בוונציה בנו שערי-גאות שממתנים את ההצפות. אולי הידועים ביותר הם הסכרים שנבנו ונבנים בהולנד כבר לפני כמאה השנים, סכרים שבעזרתם ״נכבשו״ שטחי קרקע ושהיום מגינים על הולנד מפני הצפות.
במדינות רבות יש פעילות בשלבים שונים של הכנה והגנה מפני המים העולים, יש מי שכבר פועל בדרכים שונות. יש מי שמכין תכניות פעולה כולל פינוי אוכלוסייה ויש מי (נחשו מי) שעסוק בהצהרות ובדיבורים ברוב להג וניפנוף ידיים אבל בשטח לא עושה כלום.
יוצא מהכלל הוא מקרה אילת, בו שכרו הרשויות חברת תכנון שההבנה שלה בסביבה ימית בכלל ובמפרץ אילת בפרט שווה להבנתה באקלים – כלומר אפס. גופים סביבתיים ותושבים שפנו לראש העיר בבקשה לשנות את התכניות המגלומניות הפוגעניות כדי למתן את הנזק זכו להתעלמות חצופה.
כבר עם תחילת העבודות רואים את התוצאה: הרס של החופים ופגיעה חמורה בסביבה הימית. יש מי שפוצי פה ויש שזועקים ומוחים אבל הרשויות אטומות וההרס נמשך. התוצאה היא שכבר היום נגרם נזק עצום וספק אם ניתן יהיה לתקן או לשקם את השטחים הפגועים.
מול הפעילות הפוגענית וחסרת הרסן של המיזם באילת, ניצבים חוסר המעש של הרשויות בחופי הים-התיכון וחוסר ההכנות והתכנון לקראת אירועים ואסונות שיתרחשו בעקבות שינויי האקלים (כמו לדוגמא הדיבורים מול חוסר המעשים בטיפול במצוק הכורכר החופי). מול מיזם מגלומני ופוגעני מחד וחוסר מעש מאידך, יש מקום ל״מוטו״ שאני מוסיף לאורך שנים ברשימותי: “ראוי כי במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסייה האנושית – תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה”.
כאשר סקרים מעמידים את תושבי ישראל במקומות ראשונים בכישוריהם לפרו ורבו, כאשר שוב ושוב מסתבר כי הישראלים שוברים שיאים ביצור אשפה ופיזורה, כאשר הישראלים שיאנים ביצור רעש – ברור עד כמה ה״מוטו״ משמעותי וכה מתאים לפינתינו הקטנה. מה שמבהיר כי מצבנו בכי רע.
עוד בנושא באתר הידען:
